Kavanot: David's Election

<blockquote lang=he>
א ויאמר ה׳ אל שמואל עד מתי אתה מתאבל אל שאול ואני מאסתיו ממלך על ישראל; מלא קרנך שמן ולך אשלחך אל ישי בית הלחמי כי ראיתי בבניו לי מלך. ב ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני; ויאמר ה׳ עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבח לה׳ באתי. ג וקראת לישי בזבח; ואנכי אודיעך את אשר תעשה ומשחת לי את אשר אמר אליך. ד ויעש שמואל את אשר דבר יהוה ויבא בית לחם; ויחרדו זקני העיר לקראתו ויאמר שלם בואך. ה ויאמר שלום לזבח ליהוה באתי התקדשו ובאתם אתי בזבח; ויקדש את ישי ואת בניו ויקרא להם לזבח. ו ויהי בבואם וירא את אליאב; ויאמר אך נגד יהוה משיחו.

ז ויאמר ה׳ אל שמואל אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו כי מאסתיהו; כי לא אשר יראה האדם כי האדם יראה לעינים וה׳ יראה ללבב. ח ויקרא ישי אל אבינדב ויעברהו לפני שמואל; ויאמר גם בזה לא בחר ה׳. ט ויעבר ישי שמה; ויאמר גם בזה לא בחר ה׳. י ויעבר ישי שבעת בניו לפני שמואל; ויאמר שמואל אל ישי, לא בחר ה׳ באלה. יא ויאמר שמואל אל ישי התמו הנערים ויאמר עוד שאר הקטן והנה רעה בצאן; ויאמר שמואל אל ישי שלחה וקחנו כי לא נסב עד באו פה. יב וישלח ויביאהו והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב ראי;
 
ויאמר ה׳ קום משחהו, כי זה הוא. יג ויקח שמואל את קרן השמן וימשח אתו בקרב אחיו ותצלח רוח ה׳ אל דוד מהיום ההוא ומעלה; ויקם שמואל וילך הרמתה.
שמואל א פרק טז</blockquote>
<h3>Shmuel's ruse</h3>
How could Shmuel be hesitant to obey ה׳? He was not afraid to tear Shaul's kingdom from him to his face; what has changed? There are three approaches in the מפרשים:
<ol>
<li>איו סומכים על הנס: Shmuel had the right to keep himself as safe as possible. Obviously, if ה׳ had told him to go anyway, he would go, but if the ruse would keep him safe in a non-miraculous manner, he had to use it.
<blockquote lang=he>מצינו כי אף ע פי שהיה מבטח הקב״ה הנביא או הצדיק אע״פ כן הוא נשמר מלכת במקום סכנה כמו שראינו ביעקב אבינו…וכן דוד…כמו שעשה גדעון…היו עושים התחבולות במצות הקל…כי אף על פי שהקב״ה עושה נסים ןנפלאות עם יראיו, ברוב הם על מנהג העולם…
<footer class=source>רד״ק שמואל א טז:ב ד״ה עגלת בקר</footer></blockquote>
And as the Malbim says,
<blockquote lang=he>באמת גם הנביא היה יכול לשית עצות בנפשו לעשו תחבולה קלה כזאת, רק הצדיק לא רצה להוציא דר שקר בפיו. לכן צוהו ה׳ דרך מצוה שיקח עגלת בקר…
<footer class="source">מלבים שמואל א טז:ב ד״ה ויאמר ה׳</footer> 
</blockquote>
רשב״ם compares this to Moshe's telling Pharoah that the Jews only wanted to go worship for 3 days in the desert:
<blockquote lang=he>…וכן מינו בשמואל, כשציוהו הקב״ה למשוח את דוד אמר שמואל להקב״ה ושמע שאול והרגני והקב״ה אמר לו עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבח לה׳ באתי, אף כאן דרך חכמה ציוה למשה "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקם על ההר הזה," וכן תוכל לומר לו.
<footer class="source">רשב״ם שמות ג:יא ד״ה ויאמר משה</footer></blockquote></li>

<li>ה׳ rebukes Shmuel: רד״ק (second explanation) compares this to Moshe protesting, (שמות פרק יז:ד)‎ "עוד מעט וסקלני" when the Jews were complaining for water. ה׳'s response is "עבר לפני העם," go out in front of the people and see that they will not stone you. Similarly, ה׳ tells Shmuel to go make a public sacrifice and see that Shaul will do nothing to you.</li>
<li>דעת מקרא's approach, based on the אברבנל: After Shmuel annoints David, he simply gets up and leaves. ויקם שמואל וילך implies a deliberate action, making a point of his leaving. This contrasts with his annointing of Shaul, where it says (שמואל א י:א)‎ 
ויקח שמואל את פך השמן, ויצק על ראשו וישקהו. Shmuel does not kiss David; he never even speaks to him. He will never speak to David. Shmuel was mourning Shaul's lost kingship, and the argument that Shaul would kill him was a ruse, not to save his life, but to avoid this very painful mission. It is like Moshe's argument that he had a lisp or that the people would not believe him. ה׳'s answer was to go anyway; there was no way to avoid this mission.</li>
</ol>
<h3>David's Yichus</h3>
<blockquote lang=he>יח ואלה תולדות פרץ פרץ הוליד את חצרון. יט וחצרון הוליד את רם ורם הוליד את עמינדב. כ ועמינדב הוליד את נחשון ונחשון הוליד את שלמה. כא ושלמון הוליד את בעז ובעז הוליד את עובד. כב ועבד הוליד את ישי וישי הוליד את דוד.
<footer class=source>רות פרק ד</footer></blockquote>
<blockquote lang=he>ט ובני חצרון אשר נולד לו את ירחמאל ואת רם ואת כלובי. י ורם הוליד את עמינדב ועמינדב הוליד את נחשון נשיא בני יהודה. יא ונחשון הוליד את שלמא ושלמא הוליד את בעז. יב ובעז הוליד את עובד ועובד הוליד את ישי. יג ואישי הוליד את בכרו אתאליאב ואבינדב השני ושמעא השלשי. יד נתנאל הרביעי רדי החמישי. טו אצם הששי דויד השבעי. טז ואחיתיהם צרויה ואביגיל ובני צרויה אבשי ויואב ועשהאל שלשה. יז ואביגיל ילדה את עמשא ואבי עמשא יתר הישמעאלי.
<footer class=source>דברי הימים א פרק ב</footer></blockquote>
We have no information about David's history before he was annointed. He came from a distinguished lineage. The midrash describes how the young lambs he guided to pastures of tender grass; the patches of less juicy herbs he reserved for the sheep; and the full-grown sturdy rams were given the tough weeds for food. Then God said: "David knows how to tend sheep, therefore he shall be the shepherd of my flock Israel."[Ginzberg, note 14].
Yishai clearly did not consider David a son worthy of kingship. Ginzberg mentions a midrash that he was the son of a different wife, a slave. This brings to mind Yiftach:
<blockquote lang=he>א ויפתח הגלעדי היה גבור חיל והוא בן אשה זונה; ויולד גלעד את יפתח. ב ותלד אשת גלעד לו בנים; ויגדלו בני האשה ויגרשו את יפתח ויאמרו לו לא תנחל בבית אבינו כי בן אשה אחרת אתה. ג ויברח יפתח מפני אחיו וישב בארץ טוב; ויתלקטו אל יפתח אנשים ריקים ויצאו עמו.
<footer class=source>שופטים פרק יא</footer></blockquote>
As Rabbi Shulman always says, Chazal use midrashim to contrast stories in Tanach. We will see that David also became the leader of a gang of (שמואל א כב:ב)‎ כל איש מצוק וכל איש אשר לו נשא וכל איש מר נפש‎. But David ends up using his outsider status and leadership in a very different way.
The biggest difficulty with the text is the contradiction between שמואל and דברי הימים. Did Yishai have seven sons or eight? A number of explanations are given, but the simplest is Rashi's (on שמואל א יז:יב).‎ דברי הימים was written by Ezra at the time of the return from the Babylonian exile, to help establish the legitimacy of the nascent Jewish settlement. He recorded the ancestry of all the returnees and the history of the kingdom and the establishment of the Beit Hamikdash (this helps explain many of the differences between דברי הימים and שמואל/מלכים). Rashi simply claims that one of Yishai's sons did not have any descendents at that time, so there was no need to record his name.
<h3>Ruddiness and Predestination</h3>
As Rabbi Jonathan Sacks often says, the Torah is not a visual medium. We rarely get any description of the characters. <a href="http://www.chiefrabbi.org/2008/11/22/covenant-conversation-5769-chayei-sarah-on-judaism-and-islam/">We have no idea, for example, what Abraham looked like</a>. The fact that we are given such a detailed description of David must have some significance. It calls to mind the only other person described as אדמוני, Esav (there are other parallels as well; Esav is also the leader of a gang of 400 men). Shmuel saw in David more than his skin/hair color; he saw כי דוד אדמוני שגברה בו האדומה והוא בטבעו וכן לשפיחת דמים ‎(מלבים).
<blockquote lang=he>האי מאן דבמאדים יהי גבר אשיד דמא א״ר אשי אי אומנא אי גנבא אי טבחא אי מוהלא אמר רבה אנא במאדים הואי אמר אביי מר נמי עניש וקטיל.
<footer class=source>שבת קנו.</footer></blockquote>
There's one of those inspirational posters at my work: "What we are is G-d's gift to us. What we become is our gift to G-d."
<h3>רוח ה׳</h3>
What does it mean that ותצלח רוח ה׳ אל דוד? The term is used in שופטים (also written by Shmuel) about four of the Judges, עתניאל (in ג:י),‎ גדעון (in ו:לד),‎ יפתח (in יא:כט) and שמשון (in יג:כד,‎ יד:ו,‎ יד:יט, and טו:יד). It is also used about Shaul (in שמואל א י:י and יא:ו).
What's interesting about that is that the phrase seems to mean different things in different places. The Targum Yonatan translates it as "רוח נבואה" by עתניאל and שאול but as "רוח גבורא" by גדעון,‎ יפתח and שמשון. By Shaul the Targum uses נבואה the first time and גבורא the second time. These seem to fit the context; עתניאל is portrayed as much more of a צדיק than the later judges (the midrash ascribes to him the development of the oral Torah) and Shaul is explicitly described as prophesying in the first instance (the second is when he has to defend the Jews from Ammon). The other judges were military leaders and their "spirit of G-d" manifested in their heroism.
The Rambam puts both these aspects of רוח ה׳ onto a spectrum of "רוח הקודש":
<blockquote>…Not all the degrees of prophecy which I will enumerate qualify a person for the office of a prophet. The first and the second degrees are only steps leading to prophecy, and a person possessing either of these two degrees does not belong to the class of prophets…
(1) The first degree of prophecy consists in the divine assistance which is given to a person, and induces and encourages him to do something good and grand…;he finds in himself the cause that moves and urges him to this deed.…All the judges of Israel possessed this degree.…
(2) The second degree is this: A person feels as if something came upon him, and as if he had received a new power that encourages him to speak.…
(3) The third class is the lowest [class of actual prophets]…The prophet sees an allegory in a dream…
[And so forth through 11 levels, with Moshe's level of prophecy above them all]
<footer class=source><cite>Guide for the Perplexed</cite>, 3:65, 
<a href="http://www.amazon.com/gp/product/1619492385/ref=as_li_ss_tl?ie=UTF8&camp=1789&creative=390957&creativeASIN=1619492385&linkCode=as2&tag=bililitecom-20">Friedlander translation</a><img src="http://www.assoc-amazon.com/e/ir?t=bililitecom-20&l=as2&o=1&a=1619492385" width="1" height="1" border="0" alt="" style="border:none !important; margin:0px !important;" />
</footer></blockquote>
It is unclear what רוח ה׳ means here for David. The Targum translates it as רוח נבואה but we do not see any sort of prophetic activity with respect to David now (the Gemara on מגילה יד:א does include him in the list of 48 prophets in Tanach). His actions now seem much more in the heroic mold, and the Rambam says he was at the first level of רוח הקודש. However, he states that Tehillim was written at the second level of רוח הקודש, (quoting שמואל ב כג:ב)‎ רוח ה׳ דבר בי ומלתו על לשוני. So really David acted at both levels, as a man of both G-dly words and G-dly deeds.