When David is presented with the choice of punishments, התבוא לך שבע שנים רעב בארצך אם שלשה חדשים נסך לפני צריך והוא רדפך ואם היות שלשת ימים דבר בארצך, he responds צר לי מאד; נפלה נא ביד ה׳ כי רבים רחמו וביד אדם אל אפלה. We interpreted that as David basically refusing to choose. ה׳'s response is to start an epidemic:
ויתן ה׳ דבר בישראל מהבקר ועד עת מועד; וימת מן העם מדן ועד באר שבע שבעים אלף איש׃
The question is what is ועד עת מועד? It doesn’t say שלשת ימים which was the choice presented to David.
והנה מרחמי הא־ל קצר זמן הדבר שהרי אמר לו ג׳ ימים ולא היה אלא מהבקר ועד עת מועד.
חז״ל understand this as a very short plague that had the potential to wipe out the entire nation:
ר׳ חייא בר אבא אומר: משחיטת התמיד ועד זריקת דמו, ורבנן אמרי: משהנץ החמה עד שנתמלא כל הגלגל. בוא וראה כמה אוכלוסין מהם נפלו? אלו היתה שעה שלימה על אחת כמה וכמה?
But ה׳ had pity on the people and stopped the plague early, and gave David a chance to reconsider his response and his responsibility:
טז וישלח ידו המלאך ירושלם לשחתה וינחם ה׳ אל הרעה ויאמר למלאך המשחית בעם רב עתה הרף ידך; ומלאך ה׳ היה עם גרן האורנה (הָאֲרַוְנָה) היבסי׃
יז ויאמר דוד אל ה׳ בראתו את המלאך המכה בעם ויאמר הנה אנכי חטאתי ואנכי העויתי ואלה הצאן מה עשו; תהי נא ידך בי ובבית אבי׃
The image is even more dramatic in the version in דברי הימים:
טו וישלח האלקים מלאך לירושלם להשחיתה וכהשחית ראה ה׳ וינחם על הרעה ויאמר למלאך המשחית רב עתה הרף ידך; ומלאך ה׳ עמד עם גרן ארנן היבוסי׃
טז וישא דויד את עיניו וירא את מלאך ה׳ עמד בין הארץ ובין השמים וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלם; ויפל דויד והזקנים מכסים בשקים על פניהם׃ יז ויאמר דויד אל האלקים הלא אני אמרתי למנות בעם ואני הוא אשר חטאתי והרע הרעותי ואלה הצאן מה עשו; ה׳ אלקי תהי נא ידך בי ובבית אבי ובעמך לא למגפה׃
ה׳‘s response is not to punish David and his family, but to tell David what to do. We understood ה׳’s anger as כל אותן אלפים שנפלו בימי דוד לא נפלו אלא שלא תבעו בנין בית המקדש, with the implication that they need to form a society of משפט וצדקה in order for the בית המקדש to have any meaning. But ה׳ here will allow David to start on the physical symbol first:
יח ויבא גד אל דוד ביום ההוא; ויאמר לו עלה הקם לה׳ מזבח בגרן ארניה (אֲרַוְנָה) היבסי׃ יט ויעל דוד כדבר גד כאשר צוה ה׳׃ כ וישקף ארונה וירא את המלך ואת עבדיו עברים עליו; ויצא ארונה וישתחו למלך אפיו ארצה׃ כא ויאמר ארונה מדוע בא אדני המלך אל עבדו; ויאמר דוד לקנות מעמך את הגרן לבנות מזבח לה׳ ותעצר המגפה מעל העם׃ כב ויאמר ארונה אל דוד יקח ויעל אדני המלך הטוב בעינו; ראה הבקר לעלה והמרגים וכלי הבקר לעצים׃ כג הכל נתן ארונה המלך למלך;
ויאמר ארונה אל המלך ה׳ אלקיך ירצך׃ כד ויאמר המלך אל ארונה לא כי קנו אקנה מאותך במחיר ולא אעלה לה׳ אלקי עלות חנם; ויקן דוד את הגרן ואת הבקר בכסף שקלים חמשים׃ כה ויבן שם דוד מזבח לה׳ ויעל עלות ושלמים; ויעתר ה׳ לארץ ותעצר המגפה מעל ישראל׃
The negotiation here is very similar to one we’ve seen before:
ח וידבר אתם לאמר; אם יש את נפשכם לקבר את מתי מלפני שמעוני ופגעו לי בעפרון בן צחר׃ ט ויתן לי את מערת המכפלה אשר לו אשר בקצה שדהו; בכסף מלא יתננה לי בתוככם לאחזת קבר׃ י ועפרון ישב בתוך בני חת; ויען עפרון החתי את אברהם באזני בני חת לכל באי שער עירו לאמר׃ יא לא אדני שמעני השדה נתתי לך והמערה אשר בו לך נתתיה; לעיני בני עמי נתתיה לך קבר מתך׃ יב וישתחו אברהם לפני עם הארץ׃ יג וידבר אל עפרון באזני עם הארץ לאמר אך אם אתה לו שמעני; נתתי כסף השדה קח ממני ואקברה את מתי שמה׃ יד ויען עפרון את אברהם לאמר לו׃ טו אדני שמעני ארץ ארבע מאת שקל כסף ביני ובינך מה הוא; ואת מתך קבר׃ טז וישמע אברהם אל עפרון וישקל אברהם לעפרן את הכסף אשר דבר באזני בני חת ארבע מאות שקל כסף עבר לסחר׃
And the implication is the same: David wants to assure that this purchase is legal and binding for eternity. ארונה could claim that a gift was given in error, but a sale is a legal transfer.
There’s a subtle point that is snuck in here: ארונהis called ארונה המלך. This was not a transfer of land between individuals, but between heads of state. The site of the מזבח belongs to the government of Israel, the entire country. And the fact that ארונה is a king means that even after David conquered Jerusalem, the original king still lived there and owned land.
ארונה המלך: מלך היבוסי היושב בירושלם היה כי אף בימי דוד היה היבוסי בירושלם…והיו להם בתים שדות וכרמים ע״י המס…ואפי׳ מז׳ אומות היו יכולין לשבת בארץ בתנאי זה שלא יחטיאו שנאמר לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי אבל כל זמן שאינן חוטאין שקבלו עליהם ז׳ מצות מותר להניחם בארץ.
We’ve talked about this when we discussed David’s conquest.
ו וילך המלך ואנשיו ירושלם אל היבסי יושב הארץ; ויאמר לדוד לאמר לא תבוא הנה כי אם הסירך העורים והפסחים לאמר לא יבוא דוד הנה׃ ז וילכד דוד את מצדת ציון היא עיר דוד׃ ח ויאמר דוד ביום ההוא כל מכה יבסי ויגע בצנור ואת הפסחים ואת העורים שנאו (שנואי) נפש דוד; על כן יאמרו עור ופסח לא יבוא אל הבית׃
ויאמר דויד כל מכה יבוסי בראשונה יהיה לראש ולשר; ויעל בראשונה יואב בן צרויה ויהי לראש׃
העורים והפסחים, in the simplest understanding, is the נביא's term for the Jebusite idols:
העורים והפסחים: הם עבודת כוכבים שלהם.
ד עצביהם כסף וזהב; מעשה ידי אדם׃
ה פה להם ולא ידברו; עינים להם ולא יראו׃
ו אזנים להם ולא ישמעו; אף להם ולא יריחון׃
ז ידיהם ולא ימישון רגליהם ולא יהלכו; לא יהגו בגרונם׃
And after Yoav takes out those idols, there is no battle of Jerusalem. The מדרש תהלים midrashicallly describes this as David simply walking over the walls of Jerusalem:
כי בך ארץ גדוד; ובאלקי אֲדַלֶּג שׁוּר׃
כי בך ארוץ גדוד: ר׳ חייא בשם ר׳ לוי אמר: בשעה שהלך דוד לעשות מלחמה עם היבוסי, התחיל לומר כל מכה יבוסי ויגע בצנור…מה עשה יואב, הביא ברוש אחד רענן, וקבעו בצד החומה, וכפף את ראש הברוש שהוא רך, ועלה על ראשו של דוד, ונתלה על הברוש, ודילג על החומה, אמר דוד (תהלים קמא:ה) יֶהֶלְמֵנִי צַדִּיק חֶסֶד וְיוֹכִיחֵנִי, מה עשה הקדוש ברוך הוא, קיצר את החומה, ועלה דוד אחריו, שנאמר ובאלקי אדלג שור.
In other words, the Jebusites continued to live in Jerusalem, with the condition of עור ופסח לא יבוא אל הבית—they could not serve עבודה זרה. And they lived in peace with the Jews, to the extent that ארונה says ה׳ אלקיך ירצך; he blesses David with continued success.
The version in דברי הימים is similar:
יח ומלאך ה׳ אמר אל גד לאמר לדויד; כי יעלה דויד להקים מזבח לה׳ בגרן ארנן היבסי׃ יט ויעל דויד בדבר גד אשר דבר בשם ה׳׃ כ וישב ארנן וירא את המלאך וארבעת בניו עמו מתחבאים; וארנן דש חטים׃ כא ויבא דויד עד ארנן; ויבט ארנן וירא את דויד ויצא מן הגרן וישתחו לדויד אפים ארצה׃ כב ויאמר דויד אל ארנן תנה לי מקום הגרן ואבנה בו מזבח לה׳; בכסף מלא תנהו לי ותעצר המגפה מעל העם׃ כג ויאמר ארנן אל דויד קח לך ויעש אדני המלך הטוב בעיניו; ראה נתתי הבקר לעלות והמורגים לעצים והחטים למנחה הכל נתתי׃ כד ויאמר המלך דויד לארנן לא כי קנה אקנה בכסף מלא; כי לא אשא אשר לך לה׳ והעלות עולה חנם׃ כה ויתן דויד לארנן במקום שקלי זהב משקל שש מאות׃ כו ויבן שם דויד מזבח לה׳ ויעל עלות ושלמים; ויקרא אל ה׳ ויענהו באש מן השמים על מזבח העלה׃
כז ויאמר ה׳ למלאך וישב חרבו אל נדנה׃ כח בעת ההיא בראות דויד כי ענהו ה׳ בגרן ארנן היבוסי; ויזבח שם׃ כט ומשכן ה׳ אשר עשה משה במדבר ומזבח העולה בעת ההיא; בבמה בגבעון׃ ל ולא יכל דויד ללכת לפניו לדרש אלקים; כי נבעת מפני חרב מלאך ה׳׃
But there is one difference: the price paid in שמואל is כסף שקלים חמשים, while the price paid in דברי הימים is שקלי זהב משקל שש מאות. The difference is that שמואל describes what is bought as הגרן והבקר. In דברי הימים it is המקום, referring to the entire הר הבית.
דתניא כתוב אחד אומר ”ויתן דוד לארנן במקום שקלי זהב משקל שש מאות וגו׳“ וכתיב ”ויקן דוד את הגרן ואת הבקר בכסף שקלים חמשים“. הא כיצד? גובה מכל שבט ושבט חמשים, שהן שש מאות. רבי אומר משום אבא יוסי בן דוסתאי: בקר [ועצים] ומקום מזבח בנ׳ וכל הבית כולו בשש מאות.
I don’t think those two opinions are different. David, in the immediate aftermath of the plague, buys the location of the מזבח for 50 shekels, then collects 600 shekels from all of Israel to purchase the entire location. The בית המקדש has to belong to all of בני ישראל; it can’t be the property of David’s tribe alone.
מקום המקדש לא נתחלק [לשבטים], ולכך נתן כל שבט מי״ב שבטים כל אחד חלקו בשוה.
There is a very strange series of aggadot about this purchase:
(שיר השירים ג:ד) אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ: זה דוד כשתפס הגורן מיד ארונה היבוסי, ומצא גלגלתו של ארונה נתונה תחת המזבח ולא פסל מקום קרבנות ישראל.
When David bought the threshing-floor, he found the skull of the previous owner under the location of the מזבח. What does that mean? And that skull keeps popping up:
[(דברי הימים ב ל:ב) וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וְשָׂרָיו וְכָל הַקָּהָל בִּירוּשָׁלִָם לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי׃] ואתייא כיי דמר ר׳ סימון בר׳ זבדי: גולגולתו של ארנן היבוסי מצאו תחת המזבח.
וַיֹּאמֶר חַגַּי אִם יִגַּע טְמֵא נֶפֶשׁ בְּכָל אֵלֶּה הֲיִטְמָא; וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ יִטְמָא (חגיי ב:יג)…כמה דמר רבי סימון בר זבדי גולגולתו של ארנן היבוסי מצאו תחת המזבח.
The expression “the skull of Arnon the Yevusite”—particularly since it appears three different times in three different contexts—suggests an Aggadic connontation. Maharal to Avos 2:7 thinks that in such contexts, גֻלְגֹּלֶת, the skull, does not mean a part of the body at all, but rather describes a personality…Arnon’s heathen and defiling personality was still leaving an impression upon that place.
…The picture which emerges is that of a constant tension between defilement and sanctity in this most holy place on earth. Then the constant effort to maintain high spiritual standards is relaxed, then the skull of Arnon reappears—his pernicious presence makes itself felt.
When David buys the threshing floor of Arnon and starts to build the בית המקדש, he is doing it wrong. He had declared that עבודה זרה would never rear its ugly head in the בית המקדש:
ויאמר דוד ביום ההוא כל מכה יבסי ויגע בצנור ואת הפסחים ואת העורים שנאו (שנואי) נפש דוד; על כן יאמרו עור ופסח לא יבוא אל הבית׃
But he didn’t really eliminate the עבודה זרה, because עבודה זרה is fundamentally connected to a lack of sensitivity to מצוות בין אדם לחבירו.
ד עצביהם כסף וזהב; מעשה ידי אדם׃ …ח כמוהם יהיו עשיהם כל אשר בטח בהם׃
A person who turns from god to god is using each god to achieve some end…The point of monotheism is that one’s relationship with G-d is not disposable nor is it interchangeable. It is also not instrumental or transactional.
A society whose religion treats its god as an instrument to be used will end up treating each other as instruments to be used. And a society that treats other human beings as instruments to be used will end up treating G-d as an instrument to be used. And that, no matter how many or few gods one has, is the definition of paganism. (Which is why Hillel can say (שבת לא,א) דַּעֲלָךְ סְנֵי לְחַבְרָךְ לָא תַּעֲבֵיד—זוֹ הִיא כׇּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ. ואכמ״ל.)
And so this מזבח will be built with the גלגלתו של ארונה under it, and it will be vulnerable to destruction.
אילו עלה למעלה עוד יותר רמה, והיה בונה את בית המקדש במדת האהבה כנ״ל, כי אז היה יכול לבנות עבור ישראל בית מקדש שלא יחרב לעולם, בלי שיהיה חשש בדבר.
But that story lies in the sequel, in ספר מלכים. For now, David has achieved his one goal in life, and ספר שמואל ends on a happy note.
א ויאמר דויד זה הוא בית ה׳ האלקים; וזה מזבח לעלה לישראל׃
