בס״ד

Kavanot: Browsing History

Thoughts on Tanach and the Davening

Last time, we looked at the first half of David’s psalm (תהילים קה) for the inauguration of the service at the ארון in Jerusalem. Now I want to look at the last half. I’m going to skip the middle part (שירו לה׳ שור חדש) until next time, for reasons that should be clear then.

The Seder Olam says that the first half was said in the morning and the second half (תהילים קו) in the evening, which brings up an important distiction between the two services:

ב טוב להדות לה׳; ולזמר לשמך עליון׃ ג להגיד בבקר חסדך; ואמונתך בלילות׃

תהילים פרק צב

Rashi on Tehillim treats בקר and לילה as metaphoric:

להגיד בבקר חסדך: בעת הגאולה.

ואמונתך בלילות: ובעוד צרת הגלות להאמין בך שתשמור הבטחתך כל זה נאה וטוב.

רש״י, תהלים צב:ג

But the gemara takes it more literally:

אמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב כל שלא אמר אמת ויציב שחרית ואמת ואמונה ערבית לא יצא ידי חובתו שנאמר (תהלים צב:ג) להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות.

ברכות יב,א

And Rashi connects it back to the metaphor: night is a time of darkness, when we do not see the hand of ה׳, and we cannot honestly thank Him for His goodness if we do not see it. We have to rely on our faith in the future:

ברכת אמת ויציב כולה על חסד שעשה עם אבותינו היא, שהוציאם ממצרים ובקע להם הים והעבירם, וברכת אמת ואמונה מדבר בה אף על העתידות, שאנו מצפים שיקיים לנו הבטחתו ואמונתו לגאלנו.

רש״י, שם

But the word אמונה has another implication: the darkness of night is a time of דין rather than חסד. G-d is hidden because we deserve it:

נח אם לא תשמר לעשות את כל דברי התורה הזאת הכתבים בספר הזה; ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ה׳ אלקיך׃ נט והפלא ה׳ את מכתך ואת מכות זרעך; מכות גדלת ונאמנות וחלים רעים ונאמנים׃

דברים פרק כח

אמונתך בלילות refers both to our belief in ה׳'s faithfulness in fulfilling His promises to redeem us, and in His faithfulness in providing the consequences for our misdeeds.

Throughout מסכת ברכות, ‎ חז״ל derive the laws of prayer from ספר תהילים. This is because תהילים was the siddur of the מקדש. The principles that guided David in writing תהילים are the same principles that guide our תפילות today, so it is often enlightening to read תהילים in the context of those laws.

Our perek, תהילים קו, reflects אמונתך בלילות.


This psalm is both a הודו and a הללוי־ה, not as much of a joyous, “everyone join in” song as the last perek. But those with the wisdom to see it can answer הודו לה׳ כי טוב even on G-d’s judgment.

א הללוי־ה;
הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו׃
ב מי ימלל גבורות ה׳; ישמיע כל תהלתו׃
ג אשרי שמרי משפט; עשה צדקה בכל עת׃
ד זכרני ה׳ ברצון עמך; פקדני בישועתך׃
ה לראות בטובת בחיריך לשמח בשמחת גויך;
להתהלל עם נחלתך׃
ו חטאנו עם אבותינו; העוינו הרשענו׃
ז אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך
לא זכרו את רב חסדיך;
וימרו על ים בים סוף׃
ח ויושיעם למען שמו להודיע את גבורתו׃
ט ויגער בים סוף ויחרב; ויוליכם בתהמות כמדבר׃
י ויושיעם מיד שונא; ויגאלם מיד אויב׃
יא ויכסו מים צריהם; אחד מהם לא נותר׃
יב ויאמינו בדבריו; ישירו תהלתו׃
יג מהרו שכחו מעשיו; לא חכו לעצתו׃
יד ויתאוו תאוה במדבר; וינסו א־ל בישימון׃
טו ויתן להם שאלתם; וישלח רזון בנפשם׃
טז ויקנאו למשה במחנה; לאהרן קדוש ה׳׃
יז תפתח ארץ ותבלע דתן; ותכס על עדת אבירם׃
יח ותבער אש בעדתם; להבה תלהט רשעים׃
יט יעשו עגל בחרב; וישתחוו למסכה׃
כ וימירו את כבודם; בתבנית שור אכל עשב׃
כא שכחו אל מושיעם עשה גדלות במצרים׃
כב נפלאות בארץ חם; נוראות על ים סוף׃
כג ויאמר להשמידם;
לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו;
להשיב חמתו מהשחית׃
כד וימאסו בארץ חמדה; לא האמינו לדברו׃
כה וירגנו באהליהם; לא שמעו בקול ה׳׃
כו וישא ידו להם להפיל אותם במדבר׃
כז ולהפיל זרעם בגוים; ולזרותם בארצות׃
כח ויצמדו לבעל פעור; ויאכלו זבחי מתים׃
כט ויכעיסו במעלליהם; ותפרץ בם מגפה׃
ל ויעמד פינחס ויפלל; ותעצר המגפה׃
לא ותחשב לו לצדקה; לדר ודר עד עולם׃
לב ויקציפו על מי מריבה; וירע למשה בעבורם׃
לג כי המרו את רוחו; ויבטא בשפתיו׃
לד לא השמידו את העמים אשר אמר ה׳ להם׃
לה ויתערבו בגוים; וילמדו מעשיהם׃
לו ויעבדו את עצביהם; ויהיו להם למוקש׃
לז ויזבחו את בניהם ואת בנותיהם לשדים׃
לח וישפכו דם נקי דם בניהם ובנותיהם אשר זבחו לעצבי כנען;
ותחנף הארץ בדמים׃
לט ויטמאו במעשיהם; ויזנו במעלליהם׃
מ ויחר אף ה׳ בעמו; ויתעב את נחלתו׃
מא ויתנם ביד גוים; וימשלו בהם שנאיהם׃
מב וילחצום אויביהם; ויכנעו תחת ידם׃
מג פעמים רבות יצילם;
והמה ימרו בעצתם; וימכו בעונם׃
מד וירא בצר להם בשמעו את רנתם׃
מה ויזכר להם בריתו; וינחם כרב חסדו׃
מו ויתן אותם לרחמים לפני כל שוביהם׃
מז הושיענו ה׳ אלקינו וקבצנו מן הגוים;
להדות לשם קדשך; להשתבח בתהלתך׃
מח ברוך ה׳ אלקי ישראל מן העולם ועד העולם
ואמר כל העם אמן;
הללוי־ה׃

תהלים פרק קו

###מי ימלל גבורות ה׳

Of all the praises of ה׳ in תהילים,‎ גבורה is one of the least common. I counted 11 times in the whole book. I don’t want to get too mystical, but we have a concept of “ספירות”: G-d may be unitary, but human beings need to classify and organize the world they observe, so we have these categories of Divine Providence:

…דברי רמח״ל בספרו העמוק ”קל״ח פתחי חכמה“…(פתח ז׳):

…והנה האמת שכל הספירות הם כחות המחשבה העליונה, כולם פועלים בעולם הפועלות הצריכים. כולם לכוונה אחת שהוא השלמות האחרון…

זה הביאור:

הספירות הם דרכי הנהגתו יתברך הנראות לנו לפי ערכנו…

מכתב מאליהו כרך א׳, עולמות דעשייה ויצירה פ״ד: היחסות והמציאות, עמ׳ שיב

And the names for the “lower seven” of these come from David’s prayer when he dedicates the plans for hte בית המקדש:

י ויברך דויד את ה׳ לעיני כל הקהל; ויאמר דויד ברוך אתה ה׳ אלקי ישראל אבינו מעולם ועד עולם׃ יא לך ה׳ הגדלה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ; לך ה׳ הממלכה והמתנשא לכל לראש׃

דברי הימים א פרק כט

Now, I’m not sure that when David wrote תהילים, he had the elaborate system of ספירות and forces in mind. I don’t think it was as precise and organized as that. But the words he used had meaning, and I think they reflect the concepts that would later crystallize into more modern Kabbalah.

גבורה is the representation of G-d' judgement, of dividing and limiting the world:

גבורה: הספירה המנוגדת לחסד. הגבורה מצמצת את השפע וההארות אך ורק למי שראוי לה ועל פי מעשי האדם…לכן הספירה נקראת גם ”דין“ ו”פחד“.

ויקישיבה, עשר הספירות

גבורות ה׳ here is what we talked about above, ה's אמונה, His דין. That’s what this perek is all about.

As a side point, the language of מי ימלל גבורות ה׳ would later be turned into a praise of Israel, of human heroism:

מי ימלל גבורות ישראל,
אותן מי ימנה?
הן בכל דור יקום הגיבור
גואל העם.

מנשה רבינא (1968), מי ימלל

Whether it’s appropriate to sing this song or not, I will leave to our מרא דאתרא.


זכרני ה׳ ברצון עמך

Before he gets into the history, recounting the גבורות ה׳, David makes this personal. He goes from the plural, שמרי משפט, to the singular, עשה צדקה, to the first person, זכרני ה׳. This is part of the expression of אמונתך בלילות, his faith and hope in the future, that he will be part of the national salvation, לשמח בשמחת גויך.

But first, things get ugly.

חטאנו עם אבותינו

David will go through all the thing בני ישראל did wrong in history (mostly in the wilderness). But he phrases it as a confession of his own generation’s sins. This is the basis of our וידוי (note the expression העוינו והרשענו):

אלוקינו ואלוקי אבותינו תבוא לפניך תפילתנו ואל תתעלם מתחינתנו. שאין אנו עזי פנים וקשי עורף לאמר לפניך: ה׳ אלוקינו ואלקי אבותינו צדיקים אנחנו ולא חטאנו; אבל אנחנו ואבותינו חטאנו.

אשמנו. בגדנו. גזלנו. דיברנו דופי. העוינו. והרשענו. זדנו. חמסנו. טפלנו שקר. יעצנו רע. כיזבנו. לצנו. מרדנו. ניאצנו. סררנו. עווינו. פשענו. צררנו. קישינו עורף. רשענו. שיחתנו. תיעבנו. תעינו. תעתענו.

נוסח וידוי קטן

Why do we say אבל אנחנו ואבותינו חטאנו? What do our ancestors have to do with our confession? The phrase ואבותינו is not part of the original וידוי:

אמר בר המדודי: הוה קאימנא קמיה דשמואל, והוה יתיב. וכי מטא שליחא דצבורא ואמר ”אבל אנחנו חטאנו“, קם מיקם. אמר שמע מינה עיקר וידוי.

יומא פז,ב

It reflects the end of the תוכחה, when ה׳ promises to finally bring us back from גלות:

לח ואבדתם בגוים; ואכלה אתכם ארץ איביכם׃ לט והנשארים בכם ימקו בעונם בארצת איביכם; ואף בעונת אבתם אתם ימקו׃ מ והתודו את עונם ואת עון אבתם במעלם אשר מעלו בי ואף אשר הלכו עמי בקרי׃

ויקרא פרק כו

Our national וידוי is not complete unless we confess our ancestors sins. Rav Adin Steinsaltz has an intriguing answer:

אבל זהו [חטאים פרטיים] רק חלק קטן של העבירות. נוסף על זה יש סוג אחר של עבירות שאותן אני עובר אותם לא כעבירות אישיות שלי, אלא מפני שכך עושים בתוך מבנה החיים שבו אני נולדתי וגדלתי.

הרב עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ), ”אנחנו ואבותינו חטאנו“—למה מערבים את ההורים בחטאים שלנו?

במצרים לא השכילו

Before he gets to the well-known stories of Israel’s sins in the wilderness, David mentions that they went wrong even in Egypt. That’s not obvious from the Torah, but it is mentioned in יחזקאל and hinted at in other places:

ה ואמרת אליהם כה אמר א־דני ה׳ ביום בחרי בישראל ואשא ידי לזרע בית יעקב ואודע להם בארץ מצרים; ואשא ידי להם לאמר אני ה׳ אלקיכם׃ ו ביום ההוא נשאתי ידי להם להוציאם מארץ מצרים; אל ארץ אשר תרתי להם זבת חלב ודבש צבי היא לכל הארצות׃ ז ואמר אלהם איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו; אני ה׳ אלהיכם׃ ח וימרו בי ולא אבו לשמע אלי איש את שקוצי עיניהם לא השליכו ואת גלולי מצרים לא עזבו; ואמר לשפך חמתי עליהם לכלות אפי בהם בתוך ארץ מצרים׃ ט ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגוים אשר המה בתוכם אשר נודעתי אליהם לעיניהם להוציאם מארץ מצרים׃

יחזקאל פרק כ

כז ויבא איש אלהים אל עלי; ויאמר אליו כה אמר ה׳ הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים לבית פרעה׃ כח ובחר אתו מכל שבטי ישראל לי לכהן לעלות על מזבחי להקטיר קטרת לשאת אפוד לפני; ואתנה לבית אביך את כל אשי בני ישראל׃

שמואל א פרק ב

הנגלה נגליתי אל בית אביך: מכאן שנתנבא אהרן במצרים, ומה היא הנבואה הוא שנאמר (יחזקאל כ) ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו.

רש״י, שמואל א ב:כז

ויאמר בי א־דני; שלח נא ביד תשלח׃

שמות ד:יג

ביד תשלח: ביד מי שאתה רגיל לשלוח, והוא אהרן.

רש״י, שם

וימרו על ים בים סוף

Then he lists six sins in the desert, but they are not in exact chronological order. It’s not clear what the order is meant to represent. Rav Hirsch classifies the first three as deficiencies of character, based on the Mishna:

רבי אלעזר הקפר אומר: הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם.

משנה אבות ד:כא

I would understand the rebellion at ים סוף as a problem of כבוד, of thinking so much of themselves that they could not imagine that if they couldn’t see a way out of danger, then ה׳ could not:

אמר רב הונא: ישראל שבאותו הדור מקטני אמנה היו. וכדדרש רבה בר מרי: מאי דכתיב (תהילים קו) ”וימרו על ים בים סוף“? מלמד שהמרו ישראל באותה שעה ואמרו כשם שאנו עולין מצד אחד כך מצריים עולים מצד אחר אמר לו הקב״ה לשר של ים: פלוט אותן ליבשה.

פסחים קיח,ב

It’s also our first introduction to Jewish sarcasm:

ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר; מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים׃

שמות יד:יא

תאוה במדבר

Then תאוה and the מידה כנגד מידה of OD’ing on quail:

ד והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה; וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכלנו בשר׃ ה זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם; את הקשאים ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים׃ …לא ורוח נסע מאת ה׳ ויגז שלוים מן הים ויטש על המחנה כדרך יום כה וכדרך יום כה סביבות המחנה וכאמתים על פני הארץ׃ לב ויקם העם כל היום ההוא וכל הלילה וכל יום המחרת ויאספו את השלו הממעיט אסף עשרה חמרים; וישטחו להם שטוח סביבות המחנה׃ לג הבשר עודנו בין שניהם טרם יכרת; ואף ה׳ חרה בעם ויך ה׳ בעם מכה רבה מאד׃ לד ויקרא את שם המקום ההוא קברות התאוה; כי שם קברו את העם המתאוים׃

במדבר פרק יא

ויתן להם שאלתם וישלח רזון בנפשם: פירוש, מוֹת המתאוים. ואמר בלשון רזון, בעבור כי הם חשבו להשׂביע נפשם הַמִּתְאַוָּה ולהשׁמינהּ, והיה להם בהיפך.

רד״ק תהלים קו:טו

ויקנאו למשה

And קנאה, in the rebellion of קרח:

א ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי; ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן׃ ב ויקמו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים נשיאי עדה קראי מועד אנשי שם׃ ג ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אלהם רב לכם כי כל העדה כלם קדשים ובתוכם ה׳; ומדוע תתנשאו על קהל ה׳׃

במדבר פרק טז

Notably, David does not mention קרח by name. Rashi hypothesizes that he wanted to spare the feelings of איתן and his fellow Levites, who were descended from קרח:

תפתח ארץ וגו׳: נראה שחלק כבוד לבני קרח מלהזכיר אביהם תלה הקלקלה בדתן ואבירם

רש״י, תהלים קו:יז

ט ובני אליאב נמואל ודתן ואבירם; הוא דתן ואבירם קרואי (קריאי) העדה אשר הצו על משה ועל אהרן בעדת קרח בהצתם על ה׳׃ י ותפתח הארץ את פיה ותבלע אתם ואת קרח במות העדה; באכל האש את חמשים ומאתים איש ויהיו לנס׃ יא ובני קרח לא מתו׃

במדבר פרק כו

The next three are the big ones. In each case, בני ישארל were in danger of being wiped out entirely, only to be saved by Moshe (or, in the last, by Pinchas).

יעשו עגל בחרב

ט ויאמר ה׳ אל משה; ראיתי את העם הזה והנה עם קשה ערף הוא׃ י ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם; ואעשה אותך לגוי גדול׃

שמות פרק לב

וימאסו בארץ חמדה

כב ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ; וישבו אתנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבא אליהן׃ …כה ויקחו בידם מפרי הארץ ויורדו אלינו; וישבו אתנו דבר ויאמרו טובה הארץ אשר ה׳ אלקינו נתן לנו׃ כו ולא אביתם לעלת; ותמרו את פי ה׳ אלקיכם׃ כז ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת ה׳ אתנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אתנו ביד האמרי להשמידנו׃

דברים פרק א

יא ויאמר ה׳ אל משה עד אנה ינאצני העם הזה; ועד אנה לא יאמינו בי בכל האתות אשר עשיתי בקרבו׃ יב אכנו בדבר ואורשנו; ואעשה אתך לגוי גדול ועצום ממנו׃

במדבר פרק יד

ויצמדו לבעל פעור

ז וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן; ויקם מתוך העדה ויקח רמח בידו׃ ח ויבא אחר איש ישראל אל הקבה וידקר את שניהם את איש ישראל ואת האשה אל קבתה; ותעצר המגפה מעל בני ישראל׃ ט ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף׃

במדבר פרק כה

המרו את רוחו

Next, David brings up a story not of Israel’s sin but of Moshe’s. But he blames it on Israel; כי המרו את רוחו.

ז וידבר ה׳ אל משה לאמר׃ ח קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו; והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם׃ ט ויקח משה את המטה מלפני ה׳ כאשר צוהו׃ י ויקהלו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע; ויאמר להם שמעו נא המרים המן הסלע הזה נוציא לכם מים׃ יא וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים; ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם׃

יב ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם׃ יג המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה׳; ויקדש בם׃

במדבר פרק כ

What did Moshe do wrong at מי מריבה? There are a lot of answers given. Rambam says it was the very fact that he got angry:

וחטאו, עליו השלום, היה שנטה אל אחד משני הקצוות במעלה ממעלות המידות, והיא הסבלנות, כאשר נטה אל הכעס, באומרו: (במדבר כ:י) ”שמעו נא המורים“. דקדק ה׳ עליו שיהיה איש כמוהו כועס בפני קהל ישראל, במקום שאין ראוי בו הכעס. וכגון זה בחוק האיש ההוא חלול השם, לפי שתנועותיו כולן ודיבוריו נלקחים למופת…

שמונה פרקים לרמב״ם פרק ד

And that is the meaning of the מר רוח here:

כי המרו את רוחו: כן פירש אדוני אבי ז״ל הפסוק: כי המרו את רוח משה.

רד״ק, תהלים קו:לג

And once Moshe got angry, he spoke rashly. בטואי בשפתים in the Torah always indicates a vow that is not fulfilled.

בטא denotes an utterance that did not emanate from mature deliberation.

Hirsch Psalms, CVI:33

או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב לכל אשר יבטא האדם בשבעה ונעלם ממנו; והוא ידע ואשם לאחת מאלה׃

ויקרא ה:ד

ז ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה או מבטא שפתיה אשר אסרה על נפשה׃ ח ושמע אישה ביום שמעו והחריש לה; וקמו נדריה ואסרה אשר אסרה על נפשה יקמו׃ ט ואם ביום שמע אישה יניא אותה והפר את נדרה אשר עליה ואת מבטא שפתיה אשר אסרה על נפשה וה׳ יסלח לה׃

במדבר פרק ל

Moshe has gotten angry before, and he loses his ability to think correctly:

טז ואת שעיר החטאת דרש דרש משה והנה שרף; ויקצף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרם לאמר׃ יז מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקדש כי קדש קדשים הוא; ואתה נתן לכם לשאת את עון העדה לכפר עליהם לפני ה׳׃ יח הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה; אכול תאכלו אתה בקדש כאשר צויתי׃ יט וידבר אהרן אל משה הן היום הקריבו את חטאתם ואת עלתם לפני ה׳ ותקראנה אתי כאלה; ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה׳׃ כ וישמע משה וייטב בעיניו׃

ויקרא פרק י

יד ויקצף משה על פקודי החיל שרי האלפים ושרי המאות הבאים מצבא המלחמה׃ טו ויאמר אליהם משה; החייתם כל נקבה׃ טז הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסר מעל בה׳ על דבר פעור; ותהי המגפה בעדת ה׳׃

כא ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה; זאת חקת התורה אשר צוה ה׳ את משה׃

במדבר פרק לא

ויאמר אלעזר הכהן וגו׳; לפי שבא משה לכלל כעס בא לכלל טעות שנתעלמו ממנו הלכות גיעולי נכרים. וכן אתה מוצא בשמיני למלואים, שנאמר (ויקרא י:טז) ויקצוף על אלעזר ועל איתמר, בא לכלל כעס, בא לכלל טעות, וכן (במדבר כ:י-יא) בשמעו נא המורים ויך את הסלע, ע״י הכעס טעה.

רש״י, במדבר לא:כא

I’m very hesitant to criticise משה רבינו, but at his level, he needed to control his temper.

But in our perek, the emphasis is on what בני ישראל did wrong; they provoked Moshe. However, it’s not so simple. וירע למשה בעבורם sounds like “it was bad for Moshe for their sake”, as though Moshe’s punishment was to בני ישראל's benefit. The אור החיים has an amazing explanation:

גם בי התאנף ה׳ בגללכם לאמר; גם אתה לא תבא שם׃

דברים א:לז

והנכון הוא על פי דבריהם ז״ל (תענית כט,א) שאמרו בפסוק (במדבר יד:א) ויבכו העם בלילה וגו׳ קבעו בכיה לדורות כי ליל תשעה באב היתה שבו נחרב הבית, ואמרו עוד (סוטה ט,א) שאם היה נכנס משה לארץ והיה בונה בית המקדש לא היה הבית נחרב שאין אומה ולשון נוגעת בו, ואמרו עוד (מדרש תהלים עט) בפסוק מזמור לאסף אלקים באו גוים וגו׳ וז״ל קינה מבעי ליה אלא על שהשליך חמתו על עצים ואבנים, מעתה אם היה נכנס משה לארץ והיה בונה בית המקדש ולהשליך חמתו עליו לא אפשר כנזכר, ויחר אף ה׳ ב”שונאי ישראל“ ויהיה כליונם במקום חורבן הבית, לזה גזר ה׳ בגזרת המרגלים גם על משה שימות במדבר, והוא אומרו גם בי התאנף ה׳ בגללכם פירוש בגלגול דברים שלכם, כי אם לא היה עון המרגלים והיו נכנסים, אפשר שהיה נכנס משה עמהם. והגם שיבנה בית המקדש אין מיחוש כי לא נתגבר בחינת הרע והיו עומדים בצדקם בארץ, אלא מאמצעות עון מרגלים גברה יד רשעה וידע ה׳ כי לא יעמדו בצדק.

אור החיים, דברים א:לז

So the problem was a sort of impedance mismatch between משה and בני ישראל. He was the perfect leader for a different people. He could not bear their incessant backsliding; in Kabbalistic terms, Moshe is the embodiment of נצח, eternity, consistency. Israel’s only consistency is in their fickleness.

Would it not be easier
In that case for the government
To dissolve the people
And elect another?

Bertolt Brecht, Die Lösung

ויעבדו את עצביהם

And that fickleness continues when they reach ארץ ישראל. They refuse to learn from history, of the dangers of the idolatrous cultures around them:

טז רק מערי העמים האלה אשר ה׳ אלהיך נתן לך נחלה לא תחיה כל נשמה׃ יז כי החרם תחרימם החתי והאמרי הכנעני והפרזי החוי והיבוסי כאשר צוך ה׳ אלקיך׃ יח למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבתם אשר עשו לאלהיהם; וחטאתם לה׳ אלקיכם׃

דברים פרק כ

The goal is not genocide but eliminating תועבתם:

הא אם עשו תשובה והתגיירו, אתה רשאי לקבלם

רש״י, דברים כ:יח, ד״ה למען אשר לא ילמדו

פירוש שקבלו עליהם שבעת מצוות אז רשאים לקבלם, דאם לא כן פשיטא למה לא נקבל אותם דהיאך יעלה על הדעת שאם יתגיירו לגמרי שיהיו נהרגין

מזרחי, שם

And the cycle of Jewish history continues to David’s time:

ויתנם ביד גוים: בימי השופטים בין שופט לשופט כגון עגלון וכושן רשעתים וסיסרא ופלשתים ומדין.

רש״י, תהלים קו:מא

הושיענו ה׳ אלקינו

We finally get back to the beginning of the perek, זכרני ה׳…לשמח בשמחת גויך. Despite all the sins and shortcomings, Israel will be saved; פעמים רבות יצילם. But it isn’t easy, and it isn’t guaranteed (at least not at any given point in time):

אמר ר׳ אלעזר: אין ישראל נגאלין אלא מתוך חמשה דברים: מתוך צרה, ומתוך תפלה, ומתוך זכות אבות, ומתוך תשובה, ומתוך הקץ. מתוך צרה שנאמר ”וירא בצר להם“, מתוך תפלה שנאמר ”בשמעו את רינתם“, מתוך זכות אבות שנאמר ”ויזכור להם בריתו“, מתוך התשובה שנאמר ”וינחם כרוב חסדיו“, מתוך הקץ שנאמר ”הושיענו ה׳ אלקינו וקבצנו מן הגוים“.

מדרש תהלים (בובר) מזמור קו

ואמר כל העם אמן

The conclusion of this verse is narrative rather than poetic; it’s a sort of stage direction. The audience isn’t necessarily reciting a refrain or reading responsively, but that have to acknowledge what was just said:

אמר ר׳ אלעזר בשם ר׳ יוסי בן זמרא אמן שבועה, שנאמר ”ואמרה האשה אמן אמן“ (במדבר ה:כב), אמן בעולם הזה, ואמן בעולם הבא.

מדרש תהלים (בובר) מזמור קו

ברוך ה׳ אלקי ישראל. ואז נֹאמר ברוך ה׳, המשכילים ישבחו כפי שכלם, וכל העם יאמרו אמן ואמן, ויאמרו אלה לאלה הללוי־ה.

רד״ק, תהלים קו:מח

And in the narrative version of דברי הימים, the people resoundingly answer אמן.

ברוך ה׳ אלקי ישראל מן העולם ועד העלם; ויאמרו כל העם אמן והלל לה׳׃

דברי הימים א טז:לו