בס״ד

Kavanot: Baa, He Said Sheepishly

Thoughts on Tanach and the Davening

Last time, we saw that after the whole incident of Bat Sheva and Uriah, ה׳ finally gets angry after the child is born:

ויעבר האבל וישלח דוד ויאספה אל ביתו ותהי לו לאשה ותלד לו בן; וירע הדבר אשר עשה דוד בעיני ה׳׃

שמואל ב יא:כז

So ה׳ sends a נביא with the famous parable of the rich man and the sheep:

א וישלח ה׳ את נתן אל דוד; ויבא אליו ויאמר לו שני אנשים היו בעיר אחת אחד עשיר ואחד ראש׃ ב לעשיר היה צאן ובקר הרבה מאד׃ ג ולרש אין כל כי אם כבשה אחת קטנה אשר קנה ויחיה ותגדל עמו ועם בניו יחדו; מפתו תאכל ומכסו תשתה ובחיקו תשכב ותהי לו כבת׃ ד ויבא הלך לאיש העשיר ויחמל לקחת מצאנו ומבקרו לעשות לארח הבא לו; ויקח את כבשת האיש הראש ויעשה לאיש הבא אליו׃ ה ויחר אף דוד באיש מאד; ויאמר אל נתן חי ה׳ כי בן מות האיש העשה זאת׃ ו ואת הכבשה ישלם ארבעתים; עקב אשר עשה את הדבר הזה ועל אשר לא חמל׃

שמואל ב פרק יב

Is this story part of the נבואה? Nathan doesn’t say כה אמר ה׳ until פסוק ז. As far as David knows, this is an actual case for David to deal with (and at this point in the text, we, the readers, are in the same boat) . We’ve seen before that Nathan wears two hats, as פוסק and as נביא:

י ועברתם את הירדן וישבתם בארץ אשר ה׳ אלקיכם מנחיל אתכם; והניח לכם מכל איביכם מסביב וישבתם בטח׃ יא והיה המקום אשר יבחר ה׳ אלקיכם בו לשכן שמו שם שמה תביאו את כל אשר אנכי מצוה אתכם; עולתיכם וזבחיכם מעשרתיכם ותרמת ידכם וכל מבחר נדריכם אשר תדרו לה׳׃

דברים פרק יב

א ויהי כי ישב המלך בביתו; וה׳ הניח לו מסביב מכל איביו׃ ב ויאמר המלך אל נתן הנביא ראה נא אנכי יושב בבית ארזים; וארון האלקים ישב בתוך היריעה׃ ג ויאמר נתן אל המלך כל אשר בלבבך לך עשה; כי ה׳ עמך׃ ד ויהי בלילה ההוא;
ויהי דבר ה׳ אל נתן לאמר׃ ה לך ואמרת אל עבדי אל דוד
כה אמר ה׳; האתה תבנה לי בית לשבתי׃

שמואל ב פרק ז

But if this is not a message from G-d, what is Nathan asking? Is he asking David for help deciding the case? It’s an explicit law in the Torah; he doesn’t need the king for that:

כי יגנב איש שור או שה וטבחו או מכרו חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה׃

שמות כא:לז

The implication of the question is that Nathan doesn’t need a decision; he needs enforcement:

שופטים ושוטרים: שופטים, דיינים הפוסקים את הדין. ושוטרים, הרודין את העם אחר מצותם. שמכין וכופתין במקל וברצועה עד שיקבל עליו את דין השופט.

רש״י, דברים טז:יח

Every law is violent. We try not to think about this, but we should. On the first day of law school, I tell my Contracts students never to argue for invoking the power of law except in a cause for which they are willing to kill. They are suitably astonished, and often annoyed. But I point out that even a breach of contract requires a judicial remedy; and if the breacher will not pay damages, the sheriff will sequester his house and goods; and if he resists the forced sale of his property, the sheriff might have to shoot him.

Yale law professor Stephen L. Carter, Enforcing the Law Is Inherently Violent

And that is why David is so angry. If Nathan is coming to him with a simple sheep stealing case, then things must have broken down so badly that the rich and powerful can ignore the law. That is opposed to everything that David stands for:

וימלך דוד על כל ישראל; ויהי דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו׃

שמואל ב ח:טו

And in the context of ספר שמואל, it destroys David’s legacy. For the temple to be built, with all that implies, David has to have a peaceful transfer of power in a just society, a ממלכת כהנים:

ח ועתה כה תאמר לעבדי לדוד כה אמר ה׳ צבאות אני לקחתיך מן הנוה מאחר הצאן להיות נגיד על עמי על ישראל׃ ט ואהיה עמך בכל אשר הלכת ואכרתה את כל איביך מפניך; ועשתי לך שם גדול כשם הגדלים אשר בארץ׃ י ושמתי מקום לעמי לישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד; ולא יסיפו בני עולה לענותו כאשר בראשונה׃ …יב כי ימלאו ימיך ושכבת את אבתיך והקימתי את זרעך אחריך אשר יצא ממעיך; והכינתי את ממלכתו׃ יג הוא יבנה בית לשמי; וכננתי את כסא ממלכתו עד עולם׃

שמואל ב פרק ז

If he has to personally get involved in a case like this, then there are no laws, no ממלכה, and no hope of a בית הבחירה.


We’ve looked at a chapter of תהילים that mentions this:

י…כִּי רָאִיתִי חָמָס וְרִיב בָּעִיר׃ יא יוֹמָם וָלַיְלָה יְסוֹבְבֻהָ עַל חוֹמֹתֶיהָ; וְאָוֶן וְעָמָל בְּקִרְבָּהּ׃

תהילים פרק נה

But there is an entire פרק תהילים that, I think, ties into David’s attitude here:

א למנצח לידיתון (לידותון) מזמור לדוד׃
ב אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני;
אשמרה לפי מחסום בעד רשע לנגדי׃
ג נאלמתי דומיה החשיתי מטוב; וכאבי נעכר׃
ד חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש; דברתי בלשוני׃
ה הודיעני ה׳ קצי ומדת ימי מה היא; אדעה מה חדל אני׃
ו הנה טפחות נתתה ימי וחלדי כאין נגדך;
אך כל הבל כל אדם נצב סלה׃

תהילים פרק לט

ידותון is the name of one of David’s Leviim who sang in the משכן:

לט ואת צדוק הכהן ואחיו הכהנים לפני משכן ה׳ בבמה אשר בגבעון׃ מ להעלות עלות לה׳ על מזבח העלה תמיד לבקר ולערב; ולכל הכתוב בתורת ה׳ אשר צוה על ישראל׃ מא ועמהם הימן וידותון ושאר הברורים אשר נקבו בשמות להדות לה׳ כי לעולם חסדו׃

דברי הימים א פרק טז

But Rashi gives it a more figurative meaning:

לידותון: שם אדם אחד מן המשוררים וגם כלי שיר היה שם ששמו ידותון. ומדרש אגדה על הדתות ועל הדינין והגזרות של צרה הנגזרת על ישראל.

רש״י, תהילים לט:א

David says that rather than risk saying לשון הרע, he has been silent in the face of evil, muzzling himself:

לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ׃

דברים כה:ד

החשיתי מטוב: שלא דברתי אף הטוב והמוסר הנצמח מעיון הזה, כי יראתי לנגוע במחקר הזה, אבל עי׳׳כ

וכאבי נעכר: כי נפשי הציקתני לעיין בנידון זה שהוא אחרית האדם ותכליתו.

מלבי״ם, תהילים לט:ג

But the enormity of what he is seeing makes him so angry, ויחר אף דוד באיש מאד in our story, that he cannot be silent. But his response is interesting. He doesn’t address the רשע לנגדי, but asks, “What’s the point of it all? I deal with this particular wrong, but evil keeps coming up. What is to be my legacy after I die?” It reminds us of קוהלת :

טו ואמרתי אני בלבי כמקרה הכסיל גם אני יקרני ולמה חכמתי אני אז יתר; ודברתי בלבי שגם זה הבל׃ טז כי אין זכרון לחכם עם הכסיל לעולם; בשכבר הימים הבאים הכל נשכח ואיך ימות החכם עם הכסיל׃ יז ושנאתי את החיים כי רע עלי המעשה שנעשה תחת השמש; כי הכל הבל ורעות רוח׃ יח ושנאתי אני את כל עמלי שאני עמל תחת השמש; שאניחנו לאדם שיהיה אחרי׃ יט ומי יודע החכם יהיה או סכל וישלט בכל עמלי שעמלתי ושחכמתי תחת השמש; גם זה הבל׃

קוהלת פרק ב

In fact, the Malbim reads this perek as an abstract philosophical discussion:

במזמור הזה ידבר נכבדות על סוד הנפש וענינה ועל מציאותה בזה הגוף הנגוף.

מלבי״ם, תהילים לט:א

But I don’t see David as that philosophical; I would read it as a question of his own fate:

אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב הוֹדִיעֵנִי ה׳ קִצִּי וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא אֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי? אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם הודיעני ה׳ קצי! אמר לו: גזרה היא מלפני שאין מודיעין קצו של בשר ודם. ”ומדת ימי מה היא“? גזרה היא מלפני שאין מודיעין מדת ימיו של אדם…

שבת ל,א

ז אך בצלם יתהלך איש אך הבל יהמיון;
יצבר ולא ידע מי אספם׃
ח ועתה מה קויתי אדני תוחלתי לך היא׃
ט מכל פשעי הצילני; חרפת נבל אל תשימני׃
י נאלמתי לא אפתח פי; כי אתה עשית׃
יא הסר מעלי נגעך; מתגרת ידך אני כליתי׃
יב בתוכחות על עון יסרת איש ותמס כעש חמודו;
אך הבל כל אדם סלה׃

תהילים פרק לט

Artscroll translates צלם יתהלך as “walks in darkness”, parallel to the next phrase הבל יהמיון. Rashi likes that understanding:

אך בצלם: בחושך, פירשו דונש ל׳ צלמות. ומנחם פירשו צלם ממש כמו כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹקִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם, ולא יתכנו דבריו.

רש״י, תהילים לט:ז

But I would read it like Menahem ben Saruq, as two parallel phrases: “whether man acts as the צֶלֶם אֱלֹקִים, or acts wantonly, הבל יהמיון, the end is just as uncertain. Whatever he accomplishes, יצבר, who knows who will eventually inherit the results, לא ידע מי אספם?”.

David asks that he not be made a laughingstock: חרפת נבל אל תשימני. Then, in a parallel to the start of the perek, he says he will remain silent, but that silence was wrong. This is his silent acceptance of his fate, כי אתה עשית. He acknowledges that he is not perfect, but no one is. Man is flawed, mortal and finite; again, אך הבל כל אדם.

יג שמעה תפלתי ה׳ ושועתי האזינה
אל דמעתי אל תחרש;
כי גר אנכי עמך; תושב ככל אבותי׃
יד השע ממני ואבליגה בטרם אלך ואינני׃

תהילים פרק לט

His prayer is not so much to be saved but just to know his fate. What will come of all his effort? We know that this perek is concerned with David’s legacy, because he quotes it in his final speech to the people, dedicating the materials for the בית המקדש:

י ויברך דויד את ה׳ לעיני כל הקהל; ויאמר דויד ברוך אתה ה׳ אלקי ישראל אבינו מעולם ועד עולם׃ יא לך ה׳ הגדלה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ; לך ה׳ הממלכה והמתנשא לכל לראש׃ יב והעשר והכבוד מלפניך ואתה מושל בכל ובידך כח וגבורה; ובידך לגדל ולחזק לכל׃ יג ועתה אלקינו מודים אנחנו לך; ומהללים לשם תפארתך׃ יד וכי מי אני ומי עמי כי נעצר כח להתנדב כזאת; כי ממך הכל ומידך נתנו לך׃ טו כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבתינו; כצל ימינו על הארץ ואין מקוה׃ טז ה׳ אלקינו כל ההמון הזה אשר הכיננו לבנות לך בית לשם קדשך; מידך היא (הוא) ולך הכל׃ … יט ולשלמה בני תן לבב שלם לשמור מצותיך עדותיך וחקיך; ולעשות הכל ולבנות הבירה אשר הכינותי׃

דברי הימים א פרק כט

So this is why David responds with such vehemence to Nathan’s story, and why he declares both בן מות האיש and את הכבשה ישלם ארבעתים. There is a halachic principle that a given act has only one punishment, the most severe one, even if multiple violations are involved:

גנב וטבח בשבת גנב וטבח לעבודה זרה…משלם תשלומי ארבעה וחמשה דברי רבי מאיר. וחכמים פוטרין…משום דקם ליה בדרבה מיניה.

כתובות לג,ב

But the עשיר has committed two crimes: stealing the sheep of the רש and the contempt of court that required it to be brought before the king:

הנה יש הבדל בין משפט המלך ובין משפט השופטים, שהשופטים לא ישפטו רק כפי התורה אשר תשקיף על הפעולה, ומשפט הגונב שה וטבחו חרוץ שישלם ארבע צאן תחת השה, אבל המלך ישפוט לפי השעה ולפי הפועל, שבנדון זה יחרוץ המשפט לפי האכזריות ורוע הלב שהראה העשיר במעשהו, ולכן הציע במשפט זה לפני דוד שידין אותו במשפט המלכות לצורך שעה ובהשקף על האיש הפועל.

מלבי״ם, שמואל א יב:ה

But then Nathan tells David the truth: there is no rich man/poor man sheep story. It is a prophetic parable:

ויאמר נתן אל דוד אתה האיש;
כה אמר ה׳ אלקי ישראל אנכי משחתיך למלך על ישראל ואנכי הצלתיך מיד שאול׃

שמואל ב יב:ז

Now, we know what Nathan is talking about. וירע הדבר אשר עשה דוד בעיני ה׳; the rich man who deserves to be punished is David himself. But if we think about it, it’s not that obvious. David at this point doesn’t think he’s done anything wrong. It’s been 9 months since the tryst with Bat Sheva, 7 months since Uriah died in battle. Nothing bad has happened; to the contrary, the promised child, the one of whom Nathan had said, הֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ, has now been born. The thing that David feared, that there was injustice in his city, was only a parable. And David is האיש.

The question is, what איש? There are three איש's in the story: איש העשיר,‎ איש הראש and איש הבא אליו. We know the answer. But Rav Medan points out that David very well may have thought of himself as the איש הראש.‎ “רש” as a word for “poor” is very rare in תנ״ך; it only appears in שמואל,‎ תהילים and משלי. The only person who is explicitly called איש רש is David himself:

כב ויצו שאול את עבדו דברו אל דוד בלט לאמר הנה חפץ בך המלך וכל עבדיו אהבוך; ועתה התחתן במלך׃ כג וידברו עבדי שאול באזני דוד את הדברים האלה; ויאמר דוד הנקלה בעיניכם התחתן במלך ואנכי איש רש ונקלה׃

שמואל א פרק יח

(And as a “cute” hint, there is a קרי/כתיב here. The poor man is spelled איש הראש, which is spelled like “איש הַרֹאשׁ”, ”the chief“. David is both רָאשׁ and רֹאשׁ in his mind.) Also, the rich man is חמל לקחת מצאנו ומבקרו. The word חמל usually means “pity”, which doesn’t really apply here. It’s more “regret”. And there’s only one person who is described as ויחמל שאול עלהצאן והבקר:

ויחמל שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן והבקר והמשנים ועל הכרים ועל כל הטוב ולא אבו החרימם; וכל המלאכה נמבזה ונמס אתה החרימו׃

שמואל א טו:ט

Rav Medan summarizes:

הערכתנו לפי גישה זו, שסיפור העשיר והרש עורר את חמתו של דוד כיוון שפתח אצלו פצעים ישנים וכואבים. לדידו של דוד, היה העשיר שאול, והרש היה הוא עצמו…

באותם ימים הבטיח שאול את בִּתו לַמכֶּה הפלשתי; אך כלבן, שרימה את יעקב, ניסה לשלול ממנו את שכר עבודתו והחליף לו את רחל בלאה, החליף שאול לדוד את מירב במיכל ולבסוף נטל ממנו אף אותה.

הרב יהודה מדן, מגילת בת שבע, עמ׳ 141

David had lost his metaphoric lamb, his wife, twice to Saul’s dishonesty:

יז ויאמר שאול אל דוד הנה בתי הגדולה מרב אתה אתן לך לאשה אך היה לי לבן חיל והלחם מלחמות ה׳; ושאול אמר אל תהי ידי בו ותהי בו יד פלשתים׃

יח ויאמר דוד אל שאול מי אנכי ומי חיי משפחת אבי בישראל כי אהיה חתן למלך׃ יט ויהי בעת תת את מרב בת שאול לדוד; והיא נתנה לעדריאל המחלתי לאשה׃

שמואל א פרק יח

ושאול נתן את מיכל בתו אשת דוד; לפלטי בן ליש אשר מגלים׃

שמואל א כה:מד

David knows what was supposed to happen. He was the son-in-law of the king and would be the crown prince. The kingdom would transfer to him, peacefully and lawfully, and he would have been the one to build the בית המקדש. Saul stole that all from him. And now, ה׳ is telling him that his story has come full circle.

כל אלו עולים בלבו של דוד כשהוא שומע מפי נתן הנביא את סיפור הכבשה, את סיפורם של העשיר ושל הרש. גורלו האכזר של שאול, שמת עם ארבעת בניו, יונתן, ישוי ומלכישוע בגלבוע, והרביעי—איש בושת, שמת זמן לא רב אחריהם—כל אלו עולים לנגד עיניו. והוא יודע: ה׳ נקם את נקמתו שלו, נקמת הרש, מידי העשיר טובח הכבשה, מידי שאול, במותו ובמות ארבעת בניו. הוא מתפרץ לסיפורו של נתן וחורץ את דינו של העשיר: חַי ה׳ כִּי בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת, וְאֶת הַכִּבְשָׂה יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם.

הרב יהודה מדן, מגילת בת שבע, עמ׳ 143

In this way of looking at the story, David is at the top of the world. Nathan is here to tell him כה אמר ה׳ אלקי ישראל אנכי משחתיך למלך על ישראל, to acknowledge that this child will succeed him and fulfill David’s only desire. He expects the prophet to vindicate him, just as Yaakov said to Lavan after all the years of being cheated:

מא זה לי עשרים שנה בביתך עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנתיך ושש שנים בצאנך; ותחלף את משכרתי עשרת מנים׃ מב לולי אלקי אבי אלהי אברהם ופחד יצחק היה לי כי עתה ריקם שלחתני; את עניי ואת יגיע כפי ראה אלקים ויוכח אמש׃

בראשית פרק לא

But we know the truth, and Nathan does not sugarcoat it: this child is not the fulfillment of David’s dreams; he is the symbol of David’s utter and complete failure. Everything that David has accomplished will be lost.

ח ואתנה לך את בית אדניך ואת נשי אדניך בחיקך ואתנה לך את בית ישראל ויהודה; ואם מעט ואספה לך כהנה וכהנה׃ ט מדוע בזית את דבר ה׳ לעשות הרע בעינו (בעיני) את אוריה החתי הכית בחרב ואת אשתו לקחת לך לאשה; ואתו הרגת בחרב בני עמון׃ י ועתה לא תסור חרב מביתך עד עולם; עקב כי בזתני ותקח את אשת אוריה החתי להיות לך לאשה׃

יא כה אמר ה׳ הנני מקים עליך רעה מביתך ולקחתי את נשיך לעיניך ונתתי לרעיך; ושכב עם נשיך לעיני השמש הזאת׃ יב כי אתה עשית בסתר; ואני אעשה את הדבר הזה נגד כל ישראל ונגד השמש׃

שמואל ב פרק יב

This line is where the gemara learns the limits to a king’s wives. The Torah says (דברים יז:יז)‎ וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים. At this time, David had only the wives he had married before he came to Jerusalem:

משנה: לא ירבה לו נשים - אלא שמנה עשרה…הני שמונה עשרה מנלן? דכתיב ”ויולדו לדוד בנים בחברון ויהי בכורו אמנון לאחינעם היזרעאלית ומשנהו כלאב לאביגיל אשת נבל הכרמלי והשלישי אבשלום בן מעכה והרביעי אדניה בן חגית והחמישי שפטיה בן אביטל והששי יתרעם לעגלה אשת דוד אלה ילדו לדוד בחברון“. וקאמר ליה נביא: אם מעט ואסיפה לך כהנה וכהנה. כהנה—שית, וכהנה—שית. דהוו להו תמני סרי.

סנהדרין כא,א

And Nathan is not claiming that David had taken Saul’s wives ואתנה לך את…נשי אדניך בחיקך; it is that only another king may marry a king’s wife. Having that right means that David is truly a king:

ואומר וְאֶת נְשֵׁי אֲדֹנֶיךָ בְּחֵיקֶךָ אין שהכוונה שהיו נשי שאול לדוד לנשים, אבל אמר שנשיו הם ברשותו ללקחם אם ירצה, ואין מי שימחה בידו, כי הוא יכול כפי הדין לקחתם שאלמנת מותרת למלך אחר.

כלי יקר, שמואל ב יב:ח

And when לקחתי את נשיך לעיניך ונתתי לרעיך it means that David has lost the kingship.

But what is interesting is the nature of the crime that David is guilty of: בזית את דבר ה׳. There was no technical crime for which David could be convicted. It was morally wrong but not prosecutable.

ונראה שדבר ה׳ אשר בזה הוא אשר דבר להמליכו, שעכשיו בִּזָה אותו דבר שיאמר ראו אשר בחר בו ה׳…

כלי יקר, שמואל ב יב:ט

What David has done disqualifies him from being מלך ישראל, exactly parallel to Saul:

כב ויאמר שמואל החפץ לה׳ בעלות וזבחים כשמע בקול ה׳; הנה שמע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים׃ כג כי חטאת קסם מרי ואון ותרפים הפצר; יען מאסת את דבר ה׳ וימאסך ממלך׃

כח ויאמר אליו שמואל קרע ה׳ את ממלכות ישראל מעליך היום; ונתנה לרעך הטוב ממך׃

שמואל א פרק טו

And Nathan does not denounce him for the adultery, but for having Uriah killed then taking his wife: אוריה החתי הכית בחרב ואת אשתו לקחת לך לאשה; ואתו הרגת בחרב בני עמון (note the order: first you killed Uriah, then you took his wife). The second אתו הרגת בחרב בני עמון, the Midrash understands as referring to the rest of his platoon that died in the charge:

ואותו הרגת בחרב בני עמון: ורבנין אמרי אותו הרגת, מגיד שהרבה צדיקים כיוצא בו הרג.

מדרש שמואל (בובר) פרשה כה סימן ב

The original affair was not as much a בזיון as marrying Bat Sheva afterward.


To help understand this, we need to understand the parable. Now, we could try to establish parallels for every detail in the parable, but that’s probably not right:

ואף כי הרבה בדברים שאין ענין להם עם דבר דוד אולם כוונתו היתה להעלים ביותר לבל ירגיש דוד וישמור פיו מלפסוק הדין.

מצודת דוד, שמואל ב יב,א

The rich man is David (אתה האיש), the poor man is presumably Uriah and the lamb is presumably Bat Sheva, but in the parable it is the lamb that is killed, not the poor man. And the lamb is כבת, like a daughter, not like a wife.

המשל הזה מבואר כי דוד הוא העשיר שהיו לו נשים רבות ואוריה האיש הרש שלא היתה לו אלא אשתו זאת…ומה שאמר ותגדל עמו ועם בניו יחדו אמרו כי בנים היו לו מאשה אחרת שהיתה לו ומתה, והלך ואורח הוא היצר והלך ואורח אחד.

רד״ק, שמואל ב יב:א

However, Tosafot infers from the gemara’s discussion of the “גט” that Uriah gave to Batsheva, that Uriah had no other children (I don’t want to get into the details of the halachic discussion, but basically the question was whether the גט was conditional on his death or not):

כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו: פי׳ בקונטרס שאם ימות במלחמה יהא גט משעת כתיבתו, וקשה לר״ת דא״כ מאי כל היוצא אם לא מהני אלא למי שאין לו בנים.

תוספות, כתובות ט,ב

This assumption, that Uriah had no other children, will tie into our understanding of ה׳'s response to the birth of Bat Sheva’s child.

The main aspect of the parable that has no apparent parallel is the guest, for whom the rich man takes the lamb. The gemara has a very powerful interpretation: the guest is David’s יצר הרע:

אמר רבא: בתחילה קראו [ליצר הרע] הלך ולבסוף קראו אורח ולבסוף קראו איש, שנאמר וַיָּבֹא הֵלֶךְ לְאִישׁ הֶעָשִׁיר וַיַּחְמֹל לָקַחַת מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ לַעֲשׂוֹת לָאֹרֵחַ, וכתיב וַיִּקַּח אֶת כִּבְשַׂת הָאִישׁ הָרָאשׁ וַיַּעֲשֶׂהָ לָאִישׁ הַבָּא אֵלָיו.

סוכה נב,ב

ורבוז״ל דרשוהו כן כי יצר הרע בתחילה הוא דומה להלך שעובר על איש ולא ילין עמו ואחר כך דומה לאורח שעבר על איש ולן עמו ואחר כך דומה לבעל הבית רוצה לומר שמושל על האיש ולפיכך קראו איש ויעשה לאיש הבא אליו.

רד״ק, שמואל ב יב:א

דוגמת זה בתחלה ויקם דוד וגו׳ ויתהלך על גג וגו׳ קראו הלך כמפורש פ׳ חלק ”אהאי קרא אתא שטן אדמי ליה כצפרתא כו׳“ ע״ש, ואח״כ ויקחה ותבא אליו וישכב וגו׳ ותשב אל ביתה קראו אורח, ואח״כ נהרג אוריה במצות דוד ונשאה לאשה קראו איש.

מהרש״א, חידושי אגדות, שם

But why have a parable at all? It seems clear that the goal is for David to cast judgment on himself. He needs to realize that the failure to create a kingdom where ויהי דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו goes all the way to the top. But actually, we all have the opportunity to judge ourselves:

כללו של דבר, אם ידקדק הקדוש ברוך הוא, חס ושלום, אחר עשית מצוותיו, ימצאו רובן בעלי מומין, והמצוות שישארו לו יהיו מעוטא דמעוטא נגד העונות שיש לו, ויקרא על האדם עבור זה שם רשע לעולם. אבל אם הקדוש ברוך הוא יתנהג עמו במדת הרחמים ויחפש עליו זכות בכל עניניו, ישארו זכיותיו על מכונן.

והנה כל זה תלוי לפי ההנהגה שהנהיג את עצמו בימי חייו עם הבריות: אם דרכו היה לדון אותם לכף זכות ,דנין אותו גם כן לזכות ,כדאיתא בשבת קכז. ואם דרכו היה ללמד חובה על הבריות ולדבר עליהם רע, גם המלאכי השרת מדברים עליו רע למעלה, כדאיתא במדרש משלי (יא:ה), על כן צריך שידע האדם בנפשו בעודו בחיים, כי בעת שהוא דן את חברו, בין לטב בין למוט, אז בדבוריו ממש הוא מסדר דין לעצמו.

חפץ חיים, שמירת הלשון, שער התבונה, ד

And he decrees two punishments: בן מות האיש and ואת הכבשה ישלם ארבעתים, and Nathan’s two-fold declaration, לקחתי את נשיך לעיניך ונתתי לרעיך and לא תסור חרב מביתך עד עולם hint to this: he loses his kingdom (which, for a king, only happens at the end of his life) and his children will die as well.

ישלם ארבעתים: כך אירע לו, שלקה בארבעה בנים, הילד ואמנון תמר ואבשלום:

רש״י, שמואל ב יב:ו

רבותינו ז׳׳ל כי כמו ששפט דוד כן היה כמו שאמר תחת הכבשה ישלם ארבעתים כי הוא המית אוריה ומתו תחתיו ארבעה מבניו והם בן בת שבע אמנון ואבשלום ואדניה.

רלב״ג, שמואל ב יב:ז

Ralbag himself thinks the parallel is the reverse: the fourfold payment is לקחתי את נשיך:

והנראה בעיני כי על מה שאמר ישלם ארבעתים הוא שפטו הש׳׳י שישכב איש עם הרבה מנשיו לעיני השמש.

רלב״ג, שמואל ב יב:ז

Now, this fits with the fourfold payment: the ewe is Bat Sheva whom he took, and the punishment is losing four of his wives. But according to those who count the fourfold loss of David’s children, what’s the metaphor? There’s another possible understanding of the fourfold payment for the lamb:

יג ויקח דוד עוד פלגשים ונשים מירושלם אחרי באו מחברון; ויולדו עוד לדוד בנים ובנות׃ יד ואלה שמות הילדים לו בירושלם; שמוע ושובב ונתן ושלמה׃ טו ויבחר ואלישוע ונפג ויפיע׃ טז ואלישמע ואלידע ואליפלט׃

שמואל ב פרק ה

ד ששה נולד לו בחברון וימלך שם שבע שנים וששה חדשים; ושלשים ושלוש שנה מלך בירושלם׃
ה ואלה נולדו לו בירושלים; שמעא ושובב ונתן ושלמה ארבעה לבת שוע בת עמיאל׃ ו ויבחר ואלישמע ואליפלט׃ ז ונגה ונפג ויפיע׃ ח ואלישמע ואלידע ואליפלט תשעה׃ ט כל בני דויד מלבד בני פילגשים ותמר אחותם׃

דברי הימים א פרק ג

The first four children born in Jerusalem are born to בת שוע, which seems to be an alternate spelling for בת שבע (which happens all the time in דברי הימים).

והו״ו והבי״ת ישתוו בלשוננו במקומות רבים כמו תאוה ותאבה.

רמב״ן, בראשית ל:כ

The Gra points out that this implies that David and Bat Sheva had children before Shlomo:

שמעא ושובב ונתן ושלמה ארבעה לבת שוע: היינו לבת שבע והנה נאמר בשלמה (מלכים א ה:יא) וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם ואף על פי כן לא חשבו בראשונה. שמע מינה, דרך לידתן קחשיב…משמע שהולידה שלשה בנים קודם שלמה וחוץ מהילד שמת.

אדרת אליהו, דברי הימים א ג:ה

Rav Medan says that four of David and Bat Sheva’s sons died in childhood. That was the punishment ואת הכבשה ישלם ארבעתים.

שלמה היה בנה החמישי. קדמו לו הילד, שמת כעבור שבוע עד שלא ניתן לו שם. וכן שמוע (שמעא) ושובב ונתן. מדוע נבחר דווקא שלמה ולא קודמיו?…מדוע דווקא אותו אהב ה׳ וקרא לו ידידיה?

אין לנו אלא הסבר אחד לכך: כשם שמת הילד הראשון, כך מתו גם שמוע, שובב ונתן בילדותם. דוד ובת-שבע כאחד משלמים את המחיר הנורא של ארבעת הבנים תמורת הכבשה האחת…רק משמלאה כוס הייסורים נולד הבן, שה׳ אהבו.

הרב יהודה מדן, מגילת בת שבע, עמ׳ 147-148

I would note a possible connection that explains the spelling בת שוע:

ב וירא שם יהודה בת איש כנעני ושמו שוע; ויקחה ויבא אליה׃ ג ותהר ותלד בן; ויקרא את שמו ער׃ ד ותהר עוד ותלד בן; ותקרא את שמו אונן׃ ה ותסף עוד ותלד בן ותקרא את שמו שלה; והיה בכזיב בלדתה אתו׃ …[All but one of Yehuda’s sons die]… יב וירבו הימים ותמת בת שוע אשת יהודה; וינחם יהודה ויעל על גזזי צאנו הוא וחירה רעהו העדלמי תמנתה׃

בראשית פרק לח

The original בת שוע was Yehuda’s first wife, who also lost all but her youngest son.

This may explain the text, but it still does not explain the parable of the sheep being paid back fourfold. If the lamb represents Bat Sheva, then how is the loss of four children a payment? Rabbi David Fohrman’s Tanach Yemei Iyun lecture suggests (as I understand him) that the lamb in the parable represents Uriah’s lost child. By killing Uriah and taking Bat Sheva, David has eliminated Uriah’s legacy, and he will pay by losing four of his own children. (This, of course, is only a powerful suggestion if Uriah does not have other children.) This also will explain why Shlomo is beloved while the others die in childhood, but that discussion lies in the future.

It also explains why the emphasis now is on כי בזתני ותקח את אשת אוריה החתי להיות לך לאשה as the essence of David’s sin. We’ve talked about the Biblical antecedents of the David and Bat Sheva story, and how they all revolve around the concept of יבום, and about the חסד implicit in raising a child על שם המת. But the marriage has to be for the sake of the מצוה:

מצות יבום קודמת למצות חליצה, בראשונה, שהיו מתכונין לשם מצוה.
ועכשיו שאין מתכונין לשם מצוה, אמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום.

משנה בכורות א:ז

אבא שאול אומר הכונס את יבמתו לשם נוי ולשום אישות ולשום דבר אחר כאילו פוגע בערוה וקרוב אני בעיני להיות הולד ממזר.

יבמות לט,ב

If David had married Bat Sheva as a spiritual יבום and raised the child as Uriah’s legacy, then his sin, while not necessarily forgivable, could be redeemed. He needed not to act in his own interest, but as a מלך of the entire nation. But he failed: ותהי לו לאשה ותלד לו בן. And now the consequences of the whole sordid affair are inevitable.

The story sets up David, taking him from the highs of his expected ultimate vindication to the realization that he has lost everything he every dreamed of. The parallel to Saul is clear, and just as Saul died ignominiously and lost his kingdom, so too will David. But David’s response allows for the possibility of repentance and forgiveness.