בס״ד

Kavanot: שבת וירא תשע״ד

Thoughts on Tanach and the Davening

This week’s parasha is full of fascinating topics, like the appearance of the angels to Avraham, the destruction of Sedom, the birth of Yitzchak, the akeida.

I won’t talk about any of those.

א ויסע משם אברהם ארצה הנגב וישב בין קדש ובין שור; ויגר בגרר׃ ב ויאמר אברהם אל שרה אשתו אחתי הוא; וישלח אבימלך מלך גרר ויקח את שרה׃ ג ויבא אלקים אל אבימלך בחלום הלילה; ויאמר לו הנך מת על האשה אשר לקחת והוא בעלת בעל׃ ד ואבימלך לא קרב אליה; ויאמר אדני הגוי גם צדיק תהרג׃ ה הלא הוא אמר לי אחתי הוא והיא גם הוא אמרה אחי הוא; בתם לבבי ובנקין כפי עשיתי זאת׃ ו ויאמר אליו האלקים בחלם גם אנכי ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת ואחשך גם אנכי אותך מחטו לי; על כן לא נתתיך לנגע אליה׃ ז ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך וחיה; ואם אינך משיב דע כי מות תמות אתה וכל אשר לך׃ …יז ויתפלל אברהם אל האלקים; וירפא אלהים את אבימלך ואת אשתו ואמהתיו וילדו׃ יח כי עצר עצר ה׳ בעד כל רחם לבית אבימלך על דבר שרה אשת אברהם׃

בראשית פרק כ

This is based on the chapter by Dr. Michelle Levine, professor of Bible at Yeshiva University, in Mitokh Ha-Ohel, “The Potency of Prayer”.

What does it mean, השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך? It can’t mean (as in the JPS 1917) “restore the man’s wife; for he is a prophet, and he shall pray for thee”; is the only reason to return his wife because he will pray for you? As the מהר״ל says:

וכי אם היתה אשת אחר לא ישיב, וגם אם פירושיו כי נביא הוא ויכול להתפלל בעדך דגם זה קשה וכי אם לא יתפלל לא ישיב לו?

גור אריה, שם, ד״ה ואל תהא סבור שתתגנה

The key to understanding this is the two terms that appear here for the first time, נביא and התפלל.

We commonly think of a נביא as one who can see the future, who has visions from G-d and tells (or warns) people of the truth.

And that’s not totally wrong; in the time of Samuel that’s exactly how people thought of נביאים:

ג ותאבדנה האתנות לקיש אבי שאול; ויאמר קיש אל שאול בנו קח נא אתך את אחד מהנערים וקום לך בקש את האתנת׃ ד ויעבר בהר אפרים ויעבר בארץ שלשה ולא מצאו; ויעברו בארץ שעלים ואין ויעבר בארץ ימיני ולא מצאו׃ …ח ויסף הנער לענות את שאול ויאמר הנה נמצא בידי רבע שקל כסף; ונתתי לאיש האלקים והגיד לנו את דרכנו׃ ט לפנים בישראל כה אמר האיש בלכתו לדרוש אלקים לכו ונלכה עד הראה: כי לנביא היום יקרא לפנים הראה׃

שמואל א פרק ט

And Rashi explains our pasuk in that light:

ויודע שלא נגעת בה, לפיכך ויתפלל בעדך

רש״י, שם, ד״ה כי נביא הוא

The משך חכמה has a slightly different twist on that interpretation:

הכוונה—דבן נח אינו צריך גירושין, רק בפרישתו או בפרישתה סגי…והכא, מדלא אמר האמת שהיא אשתו בעת שלקח אותה אבימלך, הלא אין רצונו שתהיה אשתו, והוה כגרושין. לכן קאמר כי נביא הוא, ויודע שאתה תחזורנה לו, לכן שתק; אבל עדיין היא אשתו, שלא פירש ממנה.

משך חכמה, בראשית כ:ז, ד״ה ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא

But notice the irony: if we understand Avraham’s importance as a נביא solely in the fact that G-d talks to him, then אבימלך is also a נביא. After all, the comment of השב אשת האיש כי נביא הוא is G-d speaking to אבימלך; he should be able to make his own תפלה!

I think the truth is deeper. רשב״ם (on this pasuk) comments about נביא:

לשון (ישעיהו נז:יט) ניב שפתים, רגיל אצלי ומדבר את דברי, ואני אוהב את דבריו ושומע תפלתו׃

So there are four parts of being a נביא, of which מדבר את דברי is only one:‎ רגיל אצלי,‎ מדבר את דברי,‎ אני אוהב את דבריו and אני שומע תפלתו

As the Rambam says:

There are…different opinions concerning Prophecy…

Among those who believe in Prophecy, and even among our coreligionists, there are some ignorant people who think as follows: G-d selects any person He pleases, inspires him with the spirit of Prophecy, and entrusts him with a mission…

The philosophers hold that prophecy is a certain faculty of man in a state of perfection, which can only be obtained by study…It is only brought to a state of perfection in some individuals, and not in all…But if a person, perfect in his intellectual and moral faculties, and also perfect, as far as possible, in his imaginative faculty, prepares himself in the manner which will be described, he must become a prophet; for prophecy is a natural faculty of man. It is impossible that a man who has the capacity for prophecy should prepare himself for it without attaining it, just as it is impossible that a person with a healthy constitution should be fed well, and yet not properly assimilate his food; and the like.

The third view is that which is taught in Scripture, and which forms one of the principles of our religion. It coincides with the opinion of the philosophers in all points except one. For we believe that, even if one has the capacity for prophecy, and has duly prepared himself, it may yet happen that he does not actually prophesy. It is in that case the will of G-d [that withholds from him the use of the faculty]. According to my opinion, this fact is as exceptional as any other miracle, and acts in the same way…We have explained these words in our Commentary on the Mishnah, and in our large work. We stated there that the Sons of the Prophets were constantly engaged in preparation. That those who have prepared themselves may still be prevented from being prophets, may be inferred from the history of Baruch, the son of Nerijah; for he followed Jeremiah, who prepared and instructed him; and yet he hoped in vain for prophecy; comp., “I am weary with my sighing, and rest have I not found.” He was then told through Jeremiah, “Thus saith the Lord, Thus shalt thou say to him, Thou seekest for thee great things, do not seek” (Jer. xlv. 5)…[P]rophecy is impossible without study and training; when these have created the possibility, then it depends on the will of G-d whether the possibility is to be turned into reality.

So the essence of being a נביא is not the hearing G-d’s voice; that is a miracle that may or may not come. The essence is the preparation, the study, that brings on Rambam’s “state of perfection”. The נביא is not one with whom G-d talks; he is one who knows how to talk with G-d.

As Rabbi Soloveichik says:

Both prayer and prophecy are basically dialogues between finitude and infinity. They differ only as to the respective roles assigned to creature and Creator. In prophecy G-d is the active partner of the dialogue and man is happy being just a listener, an onlooker, watchful and vigilant; in prayer the roles are reversed. G-d is the listener and man is the speaker.

And what is the nature of that dialogue that is being illustrated here? It is the תפלה side:

ויתפלל אברהם אל האלקים אמר רבי חמא בר רבי חנינא מתחלת הספר ועד כאן לא נאמר בלשון הזה כיון שהתפלל אבינו אברהם הותר הקשר הזה

בראשית רבה, וירא נב:יג

Dr. Levine brings Rabbi David Luria who explains the “knot” that was untied:

Avraham was able to accomplish what had not been accomplished previously: through prayer, a Divine decree was reversed. In doing so, Avraham “opened the door” and demonstrated the power of prayer to reach up to G-d and “influence” Him in how He relates to the world.

And what does this perek teach us about תפלה?

א״ר יצחק מפני מה היו אבותינו עקורים מפני שהקב״ה מתאוה לתפלתן של צדיקים

יבמות סד,א

There’s a lesson in how the אבות pray for children:

ד ויבא אל הגר ותהר; ותרא כי הרתה ותקל גברתה בעיניה׃ ה ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך אנכי נתתי שפחתי בחיקך ותרא כי הרתה ואקל בעיניה; ישפט ה׳ ביני וביניך׃

בראשית פרק טז

חמס העשוי לי, עליך אני מטיל העונש, כשהתפללת להקב״ה מה תתן לי ואנכי הולך ערירי, לא התפללת אלא עליך, והיה לך להתפלל על שנינו והייתי אני נפקדת עמך.

רש״י, בראשית טז:ה, ד״ה חמסי עליך

Avraham’s initial prayers for children were aimed at himself and caused more trouble than they solved. In our perek, he has learned that and demonstrates it:

וה׳ פקד את שרה כאשר אמר; ויעש ה׳ לשרה כאשר דבר׃

בראשית כא:א

סמך פרשה זו לכאן ללמדך שכל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה, שנאמר (לעיל כ:יז) ויתפלל וגו׳ וסמיך ליה וה׳ פקד את שרה שפקד כבר קודם שרפא את אבימלך

רש״י, שם, ד״ה וה׳ פקד את שרה וגו׳

And his son learned the same lesson:

ויעתר יצחק לה׳ לנכח אשתו כי עקרה הוא; ויעתר לו ה׳ ותהר רבקה אשתו׃

בראשית כה:כא

בשביל

רשב״ם, שם, ד״ה לנכח

So ואם אינך משיב דע כי מות תמות; Avimelech’s survival depends on his returning Sara. But השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך: Avraham needs to pray, for his own sake and for his destiny, but the way to do that is to pray for others. Prayer cannot be selfish. I don’t know if Avraham needed this lesson, but we certainly do.