בס״ד

Kavanot: שבת בראשית תשע״ז

Thoughts on Tanach and the Davening

Today we're going to talk about fruit salad:

ז וייצר ה׳ אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים; ויהי האדם לנפש חיה׃ ח ויטע ה׳ אלקים גן בעדן מקדם; וישם שם את האדם אשר יצר׃ ט ויצמח ה׳ אלקים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע׃

בראשית פרק ב

טז ויצו ה׳ אלקים על האדם לאמר; מכל עץ הגן אכל תאכל׃ יז ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו; כי ביום אכלך ממנו מות תמות׃

בראשית פרק ב

Note that this, the first commandment, actually has two parts. The first, מכל עץ הגן אכל תאכל, is a positive commandment; Adam was supposed to eat “all the fruits of the garden”. There was just one exception: the עץ הדעת טוב ורע.

What was the forbidden fruit? The text does not say. And the midrash says that’s intentional:

רבי עזריה ורבי יהודה בר סימון בשם ריב״ל אמר ח״ו לא גלה הקדוש ב״ה אותו אילן לאדם ולא עתיד לגלותו ראה מה כתיב (ויקרא כ) ואשה אשר תקרב אל כל בהמה וגו׳ אם אדם חטא בהמה מה חטאת אלא שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא הבהמה שנסקל פלוני על ידה, ואם על כבוד תולדותיו חס המקום, על כבודו עאכ״ו.

בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה טו סימן ז

Note that this implies that it was one particular forbidden tree, not an “unkosher” fruit species. The Torah does not specify what tree it was, so that we would still be willing to eat its kind today.

But we can still speculate about it.

Apple

First off, it wasn’t an apple:

In Western Europe, the fruit was often depicted as an apple, possibly because of a misunderstanding of, or a pun on mălum, a native Latin noun which means evil (from the adjective malus), and mālum, another Latin noun, borrowed from Greek μῆλον, which means apple. In the Vulgate, Genesis 2:17 describes the tree as de ligno autem scientiae boni et mali: “but of the tree (lit. wood) of knowledge of good and evil” (mali here is the genitive of malum).

The irony of this is that in later mystical literature, the apple was the (positive) symbol of paradise, not of sin:

(בראשית כז:כז) ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה׳׃ אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: כריח שדה של תפוחים.

תענית כט,ב

Magic Fruit

The other thing to realize is that it wasn’t some sort of magical fruit that gave Man intelligence:

א״ר פנחס בן יאיר העץ הזה עד שלא אכל ממנו אדם הראשון לא נקרא שמו אלא עץ בלבד כשאר כל העצים. אבל משאכל ועבר על גזירתו של הקב״ה נקרא שמו ”עץ הדעת טוב ורע“ על שם סופו, כמו שמצינו דברים רבים שנכתב שמם תחילה על שם סופם. ולמה קרא שמו ”טוב ורע“? שהודיעו הקב״ה שלא יאכל ממנו לא טוב ולא רע…ומניו אנו אומרים שעד שלא אכל מן העץ היה יודע טוב ורע? שכן מצינו שקרא שמות לכל היצורים מן חכמה גדולה…ועוד מצינו שבראו הקב״ה בצדה טובה בצלם ובדמות ולא בראו בריה חסירה…ומנין אתה אומר שלא נקרא העץ כן בתחילה? מתשובת האשה לנחש…״מפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלוקים לא תאכלו ממנו״…על אכילתו ידע אדם רעות…ולמה צוה אותו הקב״ה שיאכל מכל עץ הגן ומנע לו אחד מהם? כדי שיהא רואה אותו תמיד, וזוכר את בוראו, ומכיר שעול יוצרו עליו, ושלא תהא רוחו גסה עליו.

מדרש תדשא פז, מובא ב־תורה שלימה בראשית קפג

The point was that the fruit was forbidden as a commandment of ה׳; Man could eat whatever they wanted subject to one simple limitation.


The tree itself is described when חוה goes to eat from it, and the Aggadic literature lists four possible identities for the fruit:

ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל; ותתן גם לאישה עמה ויאכל׃

בראשית ג:ו

מה היה אותו האילן שאכל ממנו אדם וחוה? ר״מ אומר חטים היו…רבי יהודה בר אלעאי אמר ענבים היו…רבי אבא דעכו אמר אתרוג היה…רבי יוסי אומר תאנים היו…

בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה טו סימן ז

The Talmud only lists three of them, and the Maharal sees each as symbolic of a specific aspect of humanity:

דתניא, רבי מאיר אומר: אותו אילן שאכל אדם הראשון ממנו גפן היה. בי יהודה אומר: חטה היה…רבי נחמיה אומר: תאנה היה.

סנהדרין ע,א-ב

ועץ הדעת נאמר בו שהיה בו ג׳ דברים אלו, כי טוב העץ למאכל זהו כנגד הגוף שהוא מבקש האכילה והשתיה, ונחמד להשכיל כנגד כח השכלי שהי' משלים השכל, וכי תאוה הוא לעינים כי התאוה לעינים מחזיק הנפש ונותן לו שמחה. ולפיכך היין שהוא משמח…ומאן דאמר שהיה חטה מפני שהחטה טוב להשכיל… ומ"ד תאנה היתה סבר, כי החטא היה בכח גופני שמבקש התאוות.

ומחלוקת החכמים איזה מן הכחות האלו הם מוכנים לחטא…וכל אחד יש לו סברא רק שאין להאריך יותר…

I would like to look at the סברא of each of these (and the etrog as well).

Fig

ומ״ד תאנה היתה סבר, כי החטא היה בכח גופני שמבקש התאוות. ואין דבר שיותר טוב למאכל כמו התאנים, ולכך נאכלים בקנוח סעודה והיה חטא אדם הראשון בטוב למאכל.

The fig symbolized physical desire; Man’s sin was putting his physical needs ahead of G-d’s command. The Maharal says underlying the sin was the sweetness of the fig, but I think there’s another physical desire that the fig symbolizes:

ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמם הם; ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגרת׃

בראשית ג:ז

רבי יוסי אומר תאנים היו, דבר למד מענינו משל לבן שרים שקלקל עם אחת מן השפחות, כיון ששמע השר טרדו והוציאו חוץ לפלטין והיה מחזר על פתחיהן של שפחות ולא היו מקבלות אותו אבל אותה שקלקלה עמו פתחה דלתיה וקבלתו, כך בשעה שאכל אדם הראשון מאותו האילן, טרדו הקדוש ברוך הוא והוציאו חוץ לגן עדן, והיה מחזר על כל אילנות ולא היו מקבלין אותו…אבל תאנה שאכל מפירותיה, פתחה דלתיה וקבלתו, הה״ד ויתפרו עלה תאנה.

בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה טו סימן ז

אמרו המפרשים כי היה פריו מוליד תאות המשגל ולכן כסו מערומיהם אחרי אכלם ממנו והביאו לו דומה בלשון זה מאמר ברזילי הגלעדי הַאֵדַע בֵּין טוֹב לְרָע (שמואל ב יט לו) כי בטלה ממנו התאוה ההיא.

רמב״ן, בראשית ב:ט

The fig covered their nakedness; it is the symbol for lust. The Gemara puts a more positive spin on it:

רבי נחמיה אומר: תאנה היה, שבדבר שקלקלו בו נתקנו, שנאמר ויתפרו עלה תאנה.

סנהדרין ע,ב

מדת הקדוש ברוך הוא: באיזמל שהוא מכה בו הוא מרפא

רש"י, סנהדרין ע,ב ד״ה בדבר שקלקלו בו נתקנו

ה׳, anticipating the possibility of the sin, made sure the עץ הדעת itself could “cover up” that sin.

This is the common Christian understanding of “Original Sin”, but it does not figure prominently in Jewish thinking.

Grape

כי התאוה לעינים מחזיק הנפש ונותן לו שמחה. ולפיכך היין שהוא משמח

נפש here is the most primitive level of the mind. Seeing the עץ הדעת as the grape is as close as we get to the “magical fruit” interpretation. The problem was that Man drank from the wine of the עץ הדעת and got drunk (the Artscroll Gemara notes deal with why that would be called אכילה).

ר״מ אומר אותו אילן שאכל אדם הראשון ממנו גפן היה שאין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין.

סנהדרין ע,א-ב

And the proof is from Noah:

ויחל נח איש האדמה; ויטע כרם׃

בראשית פרק ט:כ

וייצר ה׳ אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים; ויהי האדם לנפש חיה׃

בראשית ב:ז

אמר רב חסדא אמר רב עוקבא, ואמרי לה מר עוקבא אמר רבי זכאי: אמר לו הקדוש ברוך הוא לנח: נח, לא היה לך ללמוד מאדם הראשון, שלא גרם לו אלא יין. כמאן דאמר אותו אילן שאכל ממנו אדם הראשון גפן היה.

סנהדרין ע,א

מה כתיב בו בסוף (משלי כג) ”אחריתו כנחש ישך וכצפעוני יפריש“, מה צפעון זה מפריש בין מיתה לחיים, כך הפריש היין בין אדם לחוה, דא״ר יהודה בר׳ אלעאי אותו העץ שאכל ממנו אדם הראשון ענבים היו הה״ד (דברים ל״ב) ענבימו ענבי ראש אשכלות מרורות למו, הללו הביאו מרורות לעולם.

אסתר רבה (וילנא) פרשה ה סימן א

Citron

רבי אבא דעכו אמר אתרוג היה, הה״ד (בראשית ג) ותרא האשה כי טוב העץ וגו׳, אמרת צא וראה איזהו אילן שעצו נאכל כפריו, ואין את מוצא אלא אתרוג.

בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה טו סימן ז

ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל; ושמחתם לפני ה׳ אלקיכם שבעת ימים׃

ויקרא כג:מ

The etrog is the פרי עץ הדר, the “fruit of the beautiful tree”. The sin symbolized here is not that of physical desire but of a more intellectual, aesthetic sense:

Indeed, Maimonides (Guide 1:2) and Nachmanides (commentary to Gen. 2:9) interpret the original sin in terms of an aesthetic life supplanting a cognitive-ethical one…

The intellect, which was granted to man as the highest endowment, was bestowed on him before his disobedience. With reference to this gift, the bible states that “man was created in the form and likeness of G-d”. On account of this gift, man was addressed by G-d and received His commandments, as it is said, “and the Lord G-d commanded Adam” for no commandments were given to the brute creation or to those who are devoid of understanding.

Guide for the Perplexed 1:2, Friedlander translation cited by Rav Soloveitchik

Man is both an intellectual and ethical being. In distinguishing between the two contrasting pairs of emet ve-sheker (truth and falsehood) and tov va-ra (good and evil), Maimonides does not discriminate between theoretical truth and falsity and moral right and wrong, as many historians have erroneously assumed (see the English translation of the Guide by H. Friedlander who accepted this interpretation). Instead, he set up an opposition between the cognitive-ethical truth and falsity, on the one hand, and propriety and impropriety, what is pleasing or displeasing in an aesthetic sense, on the other.

I wish to stress that we must not equate the Maimonidean exposition of the original sin with the scholastic theory of concupiscence. While the latter stresses the actual overindulgence and voluptuousness, singling out lust as the main source of evil, Maimonides places the emphasis upon a tendency, a philosophy of life on the part of man and his longing for and overestimating the importance of the pleasing and beautiful. For Maimonides, the sin manifests itself in a false axiological assessment of man’s experiences, thus giving priority to the aesthetic behavior…

It' s interesting that Rav Soloveitchik understands Rambam’s understanding of טוב ורע to mean not “moral good and evil” but “beautiful and gross” based on the context. Shlomo Pines reached the same conclusion from an analysis of the original Arabic (I don’t think Rav Soloveitchik read Arabic):

For commandments are not given given to beasts and things devoid of intellect. Through the intellect one distinguishes between truth and falsehood, and that was found in [Adam] in its perfection and integrity. Fine and bad [footnote: these two terms, rather than good and evil, have been chosen here because the Arabic text does not use here the most common terms (al-khayr wa’l-sharr employed earlier in this chapter) denoting the two notions in question, but rather al-hasan and al-qabih], on the other hand, belong to the things generally accepted as known [footnote: the expression [is a translation of] the Greek endoxa], not to those cognizant by the intellect.

The conrast to classical Greek thinking is striking:

Beauty is truth, truth beauty,—that is all Ye know on earth, and all ye need to know.

john Keats, Ode on a Grecian Urn

Wheat

ר״מ אומר חטים היו כד לא הוה בר נש דיעה אינון אמרין לא אכל ההוא אינשא פיתא דחיטי מן יומוי.

בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה טו סימן ז

רבי יהודה אומר: חטה היה, שאין התינוק יודע לקרוא אבא ואימא עד שיטעום טעם דגן.

סנהדרין ע,ב

רבי שמואל בר ר׳ יצחק בעי קמי רבי זעירא א״ל אפשר חטים היו אמר לו הין א״ל והכתיב עץ א״ל מתמרות היו כארזי לבנון .

בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה טו סימן ז

ומאן דאמר שהיה חטה מפני שהחטה טוב להשכיל וכמו שאמרו בהוריות (יג ,ב) ה׳ דברים יפים לתלמוד ואחד מה האוכל פת חטין כל שכן חטים עצמם, וכמו שאמרו שאין התינוק יודע לקרא אבא עד שיטעם טעם דגן. וסבר להך מ"ד כי חטאו של אדם הראשון בנחמד להשכיל ומפני כך נמשך אחר עץ הדעת.

[קטן] יכול לאכול כזית דגן…דכתיב (קוהלת א) ויוסיף דעת יוסיף מכאוב

סוכה מב,ב

Wheat is the symbol of שכל in the sense of independent thought. It’s not the wheat that matters, it’s the idea of baby food (they didn’t have Gerber rice cereal then). It’s the first food after mother’s milk, and it starts the “terrible twos”, the demand for independence from a toddler who really can’t handle it.

As parents, we have to give our children the room to make mistakes (this is as true for teens as for toddlers). Similarly, הקב״ה gave Man the freedom to fail, to allow him to make the decisions that would let him become independent.


Rabbi Jeremy Kagan of Midreshet Tehillah spoke at Young Israel in 2006 on “The Critique of Pure Treason: Understanding the Sin of Understanding”, expanding this theme.

There’s a very weird aggadah:

יא ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עשה פרי למינו אשר זרעו בו על הארץ; ויהי כן׃ יב ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו ועץ עשה פרי אשר זרעו בו למינהו; וירא אלקים כי טוב׃

בראשית פרק א

ותוצא הארץ עץ עושה פרי: ולא העץ פרי, לפיכך כשנתקלל אדם על עונו נפקדה גם היא על עונה ונתקללה.

רש״י, שם

What does it mean to say that the land defied ה׳ and brought forth the wrong kind of tree? The Maharal explains that this was ה׳’s intention; the land was created incapable of following ה׳’s command:

והיא לא עשתה כן וכו׳: אין הפירוש שהאדמה עברה במזיד על ציווי הקב״ה שאין יצר הרע בה שתהא עוברת על ציווי הקב״ה, אבל כי הארץ הזאת שנוי יש לה…כי ”השמים שמים לה׳ והארץ נתן לבני אדם“ (תהלים קטו:טז), יורה בזה כי שינוי יש בין הארץ ובין השמים, כי השמים הם מן העליונים, והארץ מן התחתונים, ובעבור חסרונה היא מחסרת מן השלימות תמיד…לכך כאשר גזר מאמר הקדוש ”עץ פרי עושה פרי“, בעבור חסרונה לא היתה ממלאת רצון בוראה והיתה מחסרת מן השלימות. וכאשר חטא האדם (להלן ג:ו), בא לו פחיתת חטאו אשר חטא גם כן מזה, לפי שהוא נברא מן האדמה (להלן ב:ז) אשר יש בה מן חסרון, ולפיכך נמצא חסר גם כן, שלא היה מקיים מצוות בוראו על השלימות.

גור אריה, שם

The Ramban connects this back to the creation of Man themselves:

ויאמר אלקים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו; וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרמש על הארץ׃

בראשית א:כו

והפשט הנכון במלת נעשה הוא, מפני שכבר הראית לדעת (לעיל פסוק א) כי האלקים ברא יש מאין ביום הראשון לבדו, ואחר כך מן היסודות ההם הנבראים יצר ועשה. וכאשר נתן במים כח השרוץ לשרוץ נפש חיה והיה המאמר בהם ”ישרצו המים“, והיה המאמר בבהמה ”תוצא הארץ“, אמר באדם ”נעשה“, כלומר אני והארץ הנזכרת נעשה אדם, שתוציא הארץ הגוף מיסודיה כאשר עשתה בבהמה ובחיה, כדכתיב (להלן ב ז) וייצר ה׳ אלקים את האדם עפר מן האדמה, ויתן הוא יתברך הרוח מפי עליון, כדכתיב (שם) ויפח באפיו נשמת חיים.

ואמר ”בצלמנו כדמותנו“ כי ידמה לשניהם, במתכונת גופו לארץ אשר לוקח ממנה, וידמה ברוח לעליונים…וזה פשט המקרא הזה מצאתיו לרבי יוסף הקמחי, והוא הנראה מכל מה שחשבו בו:

רמב״ן, בראשית א:כו

We are both earthly and heavenly; our power is to be able to choose which side of our nature comes to the fore.

כבר זכרנו היות האדם אותה הבריה הנבראת לידבק בו ית׳, והיא המוטלת בין השלמות והחסרונות, והיכלת בידו לקנות השלמות. ואולם צריך שיהיה זה בבחירתו ורצונו, כי אלו היה מכרח במעשיו להיות בוחר על כל פנים בשלמות, לא היה נקרא באמת בעל שלמותו…על כן נברא האדם ביצר טוב ויצר רע, והבחירה בידו להטות עצמו לצד שהוא רוצה…גזרה החכמה העליונה שיהיה האדם מרכב משני הפכים.

ספר דרך ה׳ א:ג