בס״ד

Kavanot: פרשת תזריע־מצורע תשע״ח

Thoughts on Tanach and the Davening

This is largely based on two shiurim from תשנ״ד, by Rabbi Aharon Lichtenstein, על קדושה ועל טהרה and Rabbi Moshe Lichtenstein,בקדושה ובטהרה.

As Tod Linafelt says (The Hebrew Bible as Literature, p. 9), we tend to “get[] bogged down in Leviticus”. But there really is a structure to ספר ויקרא. The beginning is the story of the inauguration of the משכן and the concretization of ה׳’s forgiveness of the sin of the עגל הזהב; then from the second half of שמיני through פרשת אמור are the laws of טומאה and קדושה, the “mission” of בני ישראל‎ (ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש) ; which leads to the restatement of ברית הר סיני in פרשת בהר־בחוקותי. Then בני ישראל are ready to start their journey into the promised land in ספר במדבר.


I finessed over the phrase “the laws of טומאה and קדושה” but they are really two separate concepts, and are two different parts of the ספר.‎ שמיני through מצורע deal with טומאה and טהרה. Even the laws of kosher animals are presented in terms of טומאה and טהרה, as opposed to the laws in ספר דברים, which are presented in terms of forbidden and permitted foods. אחרי מות through אמור deal with קדוש and חול. As Rav Moshe Lichtenstein says:

שתי תבניות יסוד מטאפזיות הלכתיות קיימות בהתייחסותנו למציאות; למעשה, שתים שהן ארבע: טומאה וטהרה; קודש וחול. רגילים אנו בצירוף הלשוני של קדושה וטהרה. ברם, אין בצירופים מעין אלו משום כפל העניין במילים שונות, אלא יש בהם משום צירוף שני עניינים השונים בתכלית השינוי. קדושה לחוד, טהרה לחוד.

קודשה and טהרה represent two orthogonal spiritual axes. One can be קודש and טהור; that’s our description of the angels in שחרית:‎ וְכֻלָּם פּותְחִים אֶת פִּיהֶם בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה. One can be חול and טהור; that’s our normal state of living. One can be חול and טמא; that’s what happens after we contact something טמא. The unexpected state is קודש and טמא, that tells us that the two concepts are independent. The burial society is called the חברא קדישא for exactly that reason.

טהרה וטומאה מתייחסות לעולם הטבע. הטהרה מציינת את הטבע במצבו הראשוני, הקמאי; ואילו הטומאה מציינת את ההשחתה של הטבע המקורי, על ידי המוות והכליון. בעצם, אין טהרה מושג חיובי אלא העדר; העדר מוות, כליון והשחתה. העולם, כפי שנברא ע״י הקב״ה, הינו טהור. רק לכשיוכנס בו גורם הפוגם במצב בריאתו הראשונית, ייטמא. לעומת זאת, הקודש אינו העדר אלא מצב חיובי. אין הקדושה סילוק החול, אלא יצירת הקודש…אף החול מתוקן בפני עצמו ואין בו שלילה או השחתה כדוגמת הטומאה. הקדושה משמעותה מעבר מהעולם הטבעי והסתמי של טהרה וחולין, לעולם שנוצק לתוכו תוכן חיובי בנוסף להדר הבריאה.

To summarize: the default state of creation is טהור but חול.‎ קדושה is man-made, artificial:

הקדושה אינה נמצאת בטבע. כל כולה תלויה בהינתקות מעולם הטבע ומעבר לעולם המלאכותי של יצירה אנושית. חותם הקדושה הוא הפקעת החפץ ממצבו הסתמי הראשוני וקידושו ע״י האדם.

Rav Aharon makes the point more strongly. Note that he uses the term טומאה to refer to “anti-קדושה”, the forces of black magic and חלול השם, which is different from the way we are using the term here.

ואכן, נדמה שהגישה היהודית…שונה משתי הגישות הנפוצות בעולם—הגישה המעשית [כלומר: המאגית] והגישה המדעית. הגישה המעשית טוענת שאמנם יש בעולם כוחות קדושה וטומאה, אולם מדובר בכוחות קמאיים המצויים בטבע—שדים, רוחות רעות וכדומה. לפי גישה זו כוחות הטומאה אינם נוצרים ע״י האדם, אלא נבראו ביחד עם הטבע. לעומת גישה זו, הגישה המדעית-רציונאלית טוענת שכלל אין בעולם כוחות מעין אלו. לפי גישה זו אין חפץ קדוש יותר מחפץ אחר, אין מקום קדוש יותר ממקום אחר…

היהדות חולקת מצד אחד על המדע, וסוברת שיש בעולם קודש וחול, טומאה וטהרה…ומצד שני היא חולקת גם על הגישה המאגית, וסוברת שכל הקדושה והטומאה בעולם מקורם באדם ולא בטבע. לפי התורה את הקדושה יוצר האדם: הוא כותב ספר־תורה ותפילין, הוא מקדיש בהמות לה׳, הוא מקדש את הזמנים ועוד. הרב סולוביצ׳יק מחדד נקודה זאת, ומעיר על כך שהר־סיני, שעליו ירד הקב״ה באש וענן ועליו התרחש המאורע מלא השגב וההוד של קבלת התורה, אינו קדוש כלל, עד כדי כך שאין אנו יודעים היכן נמצא אותו הר. דווקא הר המוריה, שבו ניסה האדם להתקרב אל הקב״ה, הוא המקום המקודש ליהודים, ועליו ראוי להבנות בית המקדש. הקדושה נוצרת דווקא ע״י מעשי האדם.

(שבת is the exception to this rule; ויברך אלקים את יום השביעי, ויקדש אתו.‎ ואכמ״ל)


טומאה is different. It is not created by our actions. טומאה comes from our contact with the reality of death.

היפוכם של דברים בעולם הטהרה. היטהרות—עניינה הבלעדי הוא חזרה למצב הטבעי. הטבע טהור. אין בעלי חיים מקבלים טומאה, ואין המחובר מקבל טומאה. האדם מטהר ע״י ירידה לתוך מקוה מים, גוף מים טבעי, כשהוא במצבו הטבעי, ללא בגדיו.

דברים הנמצאים בטבע והאדם לא נגע בהם—כגון חיות, צמחים או חומרי גלם אחרים—אינם מקבלים טומאה. רק האדם ואביזריו—כלים ואוכלין שנועדו לצורכו—הם המקבלים טומאה.

If we take this graphic metaphor a step further, we can sense that the mikveh is a spiritual womb. The human fetus is surrounded by water. It does not yet live. The water breaks in a split second and the child emerges into a new world. “As soon as the convert immerses and emerges, he is a Jew in every respect” (Yevamot 47b).


And what is striking about טומאה is, contrary to our intuition, there is nothing morally wrong with it. There is no prohibition of becoming טמא:

כשם שמותר לאכול חולין טמאין ולשתותן, כך מותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל; ויש לו לטמא את החולין המתוקנין, לכתחילה. וכן מותר לאדם ליגע בכל הטומאות ולהיטמא בהן: שהרי הזהיר הכתוב את בני אהרון ואת הנזיר מהיטמא במת, מכלל שכל העם מותרין; ושאף כוהנים ונזירים מותרין להיטמא בשאר טומאות, חוץ מטומאת מת.

משנה תורה, הלכות טומאת אוכלין טז:ט

So why do we care? Why does the Torah spend so much time talking about it? The answer lies in the intersection of קדושה and טהרה: the בית המקדש and our עבודת ה׳.

ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה; בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא עד מלאת ימי טהרה׃

ויקרא יב:ד

והזרתם את בני ישראל מטמאתם; ולא ימתו בטמאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם׃

ויקרא טו:לא

כל הנגע במת בנפש האדם אשר ימות ולא יתחטא את משכן ה׳ טמא ונכרתה הנפש ההוא מישראל; כי מי נדה לא זרק עליו טמא יהיה עוד טמאתו בו׃

במדבר יט:יג

כל הכתוב בתורה ובדברי קבלה מהלכות הטומאות והטהרות—אינו אלא לעניין מקדש וקדשיו ותרומות ומעשר שני בלבד, שהרי הזהיר את הטמאין מלהיכנס למקדש או לאכול קודש או תרומה ומעשר בטומאה. אבל החולין—אין בהן איסור כלל, אלא מותר לאכול חולין טמאין ולשתות משקין טמאין.

משנה תורה, הלכות טומאת אוכלין טז:ח

How do we put this together? טומאה isn’t caused by death; it’s caused by our awareness of death. Being in a state טומאה forces us to be aware of our contact with the lack of life. Now, it is true that this is part of creation:

וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד; ויהי ערב ויהי בקר יום הששי׃

בראשית א:לא

את כל אשר עשה והנה טוב מאד: להרבות המות, לפי שצפה הקדוש ברוך הוא בעולם וצפה שטוב המות לבריות לכך אמר את כל אשר עשה והנה טוב מאד.

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרשת בראשית פרק א סימן לא

But that can’t be part of our עבודה. There’s an interesting implication in the way we say the introductory פסוקים to קידוש:

יש מפקפקים על מה שנוהגין להתחיל קידוש ליל שבת קודש ב”ויהי ערב ויהי בקר יום הששי“ והוא באמצע הפסוק, ואמרתי לישב המנהג כי ברצונם להתחיל ”יום הששי“ מפני צירוף שם הוי׳ שבראשי תיבות ”יום הששי ויכולו השמים“, ולא נכון להתחיל יום הששי שאין בו משמעות של כלום ”יום הששי ויכולו השמים“; וע״כ לצרוף ”ויהי ערב ויהי בקר יום הששי“, מה תאמר היה להתחיל תחילת הקרא ”וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד“, לא נכון להתחיל בליל ש״ק בזה מפני דרשות חז״ל ”טוב מאוד זה המות“ והשתא דלא אפשר באופן אחר שרי למפסק קרא, כנלע"ד לישב המנהג.

שו״ת חתם סופר חלק א (אורח חיים) סימן י

טמאה is not incompatible with קדושה; it is incompatible with מקדש, with the center of עבודה. Rav Hirsch sees this as the message of טומאה:

כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד להם כמות זה כן מות זה ורוח אחד לכל; ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל׃

קהלת ג:יט

We took it that the conviction of this very first fundamental truth [humanity’s moral responsibility] would be endangered by…the fact that man must submit to death and to the superficial limitations which the forces of nature exert on everything including human beings which a dead human body lying before one’s eyes, demonstrate so radically. If the whole human being has succumbed to death…then altogether nowhere is there place for the moral “thou shalt” next to the physical “thou must”.

Rabbi Samson Raphael Hirsch, במדבר יא:כב

We don’t deny the reality of death. The laws of טומאה force us to acknowledge that we have, in some way, been in contact with the antithesis of life itself. This should not and cannot be ignored. However, this realization carries with it the idea that nothing matters. It all ends in emptiness. It’s the philosophy of nihilism.

2 What does nihilism mean? That the highest values devaluate themselves. The aim is lacking; “why?” finds no answer.

3 Radical nihilism is the conviction of an absolute untenability of existence…plus the realization that we lack the least right to posit a beyond or an in-itself of things that might be “divine” or morality incarnate.

Nowadays, we lack both a מקדש and any sense of טומאה; there is no צרעת and we have no contact with death. Ibn Ezra makes a comment that I find interesting: (אבן עזרא, שמות לד:כט)‎ ואין אדם שלא ראה פני המת, ולא יירא מגשת אליו. That’s clearly no longer true. So the laws of טומאה and טהרה seem meaningless to us. But we still need that טהרה—the absence of טומאה, and the sense that there is a purpose in existence—in our עבודה today.