בס״ד

Kavanot: פרשת תזריע־מצורע תשע״ז

Thoughts on Tanach and the Davening

There is a point about the ceremony of the מצרע that I like:

ב זאת תהיה תורת המצרע ביום טהרתו; והובא אל הכהן׃ ג ויצא הכהן אל מחוץ למחנה; וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע׃ ד וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהרות; ועץ ארז ושני תולעת ואזב׃

ויקרא פרק יד

לפי שהנגעים באין על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים, שמפטפטין תמיד בצפצוף קול.

רש״י, ויקרא יד:ד

אמר רבי יהודה בן לוי: מה נשתנה מצורע שאמרה תורה יביא (ויקרא יד) שתי ציפרים לטהרתו? אמר הקב״ה הוא עושה מעשה פטיט לפיכך אמרה תורה יביא קרבן פטיט.

ערכין טז,ב

For 2000 years, no one really understood the connection between the tweets of birds and לשון הרע.

Birdsong has been so much analyzed for its content of business communication that there seems little time left for music, but it is there. Behind the glossaries of warning calls, alarms, mating messages, pronouncements of territory, calls for recruitment, and demands for dispersal, there is redundant, elegant sound that is unaccountable as part of the working day. The thrush in my backyard sings down his nose in meditative, liquid runs of melody, over and over again, and I have the strongest impression that he does this for his own pleasure. Some of the time he seems to be practicing like a virtuoso in his apartment. He starts a run, reaches a midpoint in the second bar where there should be a set of complex harmonics, stops, and goes back to begin over, dissatisfied…It is a meditative, questioning kind of music, and I cannot believe that he is simply saying, “thrush here.”

In 2006, human beings were given the ability to tweet, to publicly declaim anything and everything that pops into their minds. Based on the results, I fear Dr. Thomas was too optimistic in his interpretation of birdsong.


But I want to focus on another aspect of צרעת:‎ צרעת הבית. We know that צרעת is a punishment for a number of things, most prominently לשון הרע:

א״ר שמואל בר נחמני א״ר יוחנן: על שבעה דברים נגעים באין; על לשון הרע ועל שפיכות דמים ועל שבועת שוא ועל גילוי עריות ועל גסות הרוח ועל הגזל ועל צרות העין.

ערכין טז,א

The connection to לשון הרע is made very strongly, based on the fact they are in a single paragraph in דברים:

ח השמר בנגע הצרעת לשמר מאד ולעשות; ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים כאשר צויתם תשמרו לעשות׃ ט זכור את אשר עשה ה׳ אלקיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים׃

דברים פרק כד

הנה ראיה על דרש אל תקרי מצורע אלא מוציא שם רע .

אבן עזרא, דברים כד:ט

The Ibn Ezra, who generally rejects דרש, notes that what is דרש in ויקרא,‎ “אל תקרי מצורע אלא מוציא שם רע”, is פשט in דברים.


But Rashi seems to have a different perspective on, specifically, צרעת הבית. He doesn’t read it as a punishment.

לג וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן לאמר׃ לד כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נתן לכם לאחזה; ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם׃ לה ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר; כנגע נראה לי בבית׃ לו וצוה הכהן ופנו את הבית בטרם יבא הכהן לראות את הנגע ולא יטמא כל אשר בבית; ואחר כן יבא הכהן לראות את הבית׃

ויקרא פרק יד

ונתתי נגע צרעת: בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם (תורת כהנים ה:ד), לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן (ויקרא רבה יז:ו).

רש״י, ויקרא יד:לד

דאם לא כן מאי ”ונתתי נגע צרעת“; ”נגע צרעת כי תהיה“ מיבעי ליה, כמו שכתוב בנגעי אדם (יג:ט): ”נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן“.

מזרחי (רא״ם) שם

Rashi is looking at the parallel to a later pasuk:

י והיה כי יביאך ה׳ אלקיך אל הארץ אשר נשבע לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת לך; ערים גדלת וטבת אשר לא בנית׃ יא ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת וברת חצובים אשר לא חצבת כרמים וזיתים אשר לא נטעת; ואכלת ושבעת׃

דברים פרק ו

The Rambam, based on the Tanchuma, explicitly says צרעת הבית is a punishment like the other forms of צרעת:

שהמספר בלשון הרע, משתנות קירות ביתו. אם חזר בו, יטהר הבית; ואם עמד ברשעו עד שהותץ הבית—משתנין כלי העור שבביתו, שהוא יושב ושוכב עליהן. אם חזר בו, יטהרו; ואם עמד ברשעו עד שיישרפו, משתנין הבגדים שעליו. אם חזר בו, יטהרו; ואם עמד ברשעו עד שיישרפו—משתנה עורו ויצטרע, ויהיה מובדל ומפורסם לבדו, עד שלא יתעסק בשיחת רשעים, שהיא הליצות ולשון הרע.

משנה תורה, הלכות טומאת צרעת טז:יד

And it’s worth noting that Rashi’s comment is not a literal quote from the midrash. It’s a blend of two midrashim, one of which calls צרעת הבית a בשורה, “good news” without any details. Ramban reads the “good news” very differently: the fact that ה׳ cares enough about us to punish us is a sign of His relationship.

והנה איננו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה', כמו שאמר (שם) כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה, ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע, אבל מפני שלא יבא הענין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה.

ובתורת כהנים (מצורע פרשה ה ג) דרשו עוד, שאין הבית מטמא אלא אחר כבוש וחלוק, ושיהא כל אחד ואחד מכיר את שלו. והטעם, כי אז נתישבה דעתם עליהם לדעת את ה׳ ותשרה שכינה בתוכם.

רמב״ן, ויקרא יג:מז

And the second source doesn’t say anything about צרעת הבית being a בשורה, it just states as a matter of fact that the Canaanites hid their valuables in the walls.

Rashi seems to be going out of his way to read צרעת הבית positively.


Another example: the owner of the house has to remove all their belongings to the street.

Compare Rashi:

ולא יטמא כל אשר בבית: שאם לא יפנהו ויבא הכהן ויראה הנגע, נזקק להסגר, וכל מה שבתוכו יטמא.

רש״י, ויקרא פרק יד:לד

to the Midrash:

אדם אומר לחבירו: השאילני קב חטים. ואמר לו: אין לי. קב שעורים? אין לי! קב תמרים? אין לי! אשה אומרת לחברתה: השאילני נפה. היא אומרת אין לי. השאילני כברה? ואומרת אין לי! מה הקדוש ברוך הוא? עושה מגרה נגעים בתוך ביתו ומתוך שהוא מוציא את כליו, הבריות רואות ואומרות: לא היה אומר אין לי כלום? ראו כמה חטים יש כאן, כמה שעורים, כמה תמרים יש כאן!

ויקרא רבה (וילנא) פרשת מצורע פרשה יז סימן ב

Artscroll notes the different interpretations and says אין הכי נמי, “[t]wo very different explanations are given by the Sages and cited by the commentators”. Rashi, in fact, considers צרעת הבית is not a punishment like the other forms of צרעת.

I would propose that Rashi has to agree that צרעת is a negative thing. However, as we’ve noted, it is generally taken to be a divine response to things like לשון הרע,‎ גסות הרוח and צרות העין. These are more character traits, bad מידות, than sins. They are more in the realm of מוסר than הלכה. And you can’t change character by punishing. I talk to parents about this all the time. To change a habit or a character trait, the person has to want to change. They need to buy in to the program.

If I want to quit smoking, I could start a program where someone follows me around with a baseball bat and hits me over the head every time I lit up. But after a day, I’d quit—not smoking, but the program. Negative reinforcement (response is strengthened by removing or avoiding an aversive stimulus) only works if the person can’t get out of the reinforcement therapy entirely, like a prisoner or a child. Otherwise what is reinforced is the behavior of “don’t go to this therapist any more”. Or, for teenagers, “lie to my parents and hide my dysfunctional behavior”.

So צרעת starts, at least, as positive reinforcement for the good behavior: acknowledge that a problem exists, go to the כהן for purification, and you will be rewarded. It’s only if that doesn’t work that ה׳ increases the consequences (and, of course, ה׳’s reward and punishment is the ultimate example of being unable to escape negative reinforcement).

It’s a useful lesson in dealing with our own children.