בס״ד

Kavanot: פרשת שמיני תשע״ט

Thoughts on Tanach and the Davening

This week's parasha starts with the חנוכת הבית, the inauguration of the משכן. I want to look at the קרבנות that were part of that celebration:

א ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל׃ ב ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעלה תמימם; והקרב לפני ה׳׃ ג ואל בני ישראל תדבר לאמר; קחו שעיר עזים לחטאת ועגל וכבש בני שנה תמימם לעלה׃ ד ושור ואיל לשלמים לזבח לפני ה׳ ומנחה בלולה בשמן; כי היום ה׳ נראה אליכם׃

ויקרא פרק ט

Each of these different types of קרבנות had a specific procedure that we saw in the past two parshiot:

עולהAll burned on the altar
חטאת of the כהן גדול‎חלב burned on the altar; meat burned outside the camp
Regular חטאת ‎חלב burned on the altar; meat eaten by the כהנים
שלמים‎חלב burned on the altar; brisket and right shank eaten by the כהנים; rest of the meat eaten by the people
מנחהOne handful burned on the altar; rest baked into מצות and eaten by the כהנים

And when we read the rest of the perek, we see that they do all that but don’t get up to the eating part. That’s when the tragedy of Nadav and Avihu happens, and everything grinds to a halt.


Then Moshe tells Aharon to continue and not mourn. Even though they are אוננים, they need to carry on.

ו ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאיתמר בניו ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרמו ולא תמתו ועל כל העדה יקצף; ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ה׳׃ ז ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמתו כי שמן משחת ה׳ עליכם; ויעשו כדבר משה׃

יב וידבר משה אל אהרן ואל אלעזר ואל איתמר בניו הנותרים קחו את המנחה הנותרת מאשי ה׳ ואכלוה מצות אצל המזבח; כי קדש קדשים הוא׃ יג ואכלתם אתה במקום קדוש כי חקך וחק בניך הוא מאשי ה׳; כי כן צֻוֵּיתִי׃ יד ואת חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור אתה ובניך ובנתיך אתך; כי חקך וחק בניך נתנו מזבחי שלמי בני ישראל׃

ויקרא פרק י

Notice what is missing: the חטאת. That turns into a problem.

טז ואת שעיר החטאת דרש דרש משה והנה שרף; ויקצף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרם לאמר׃ יז מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקדש כי קדש קדשים הוא; וְאֹתָהּ נָתַן לכם לשאת את עון העדה לכפר עליהם לפני ה׳׃ יח הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה; אכול תאכלו אתה בקדש כאשר צִוֵּיתִי׃

ויקרא פרק י

Now, Moshe’s getting angry is what leads to this problem:

ר״ל אמר: כל אדם שכועס, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו. אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, ממשה…

פסחים סו,ב

but that’s not my point for today. I want to emphasize the difference between Moshe’s words in פסוק יג and פסוק יח. The first is צֻוֵּיתִי;‎ ה׳ commanded that they eat the מנחה. The second is צִוֵּיתִי; Moshe is not claiming that eating the חטאת was a command from ה׳; it was Moshe’s understanding of what ה׳ wanted. That leaves room for Aharon to disagree:

יט וידבר אהרן אל משה הן היום הקריבו את חטאתם ואת עלתם לפני ה׳ ותקראנה אתי כאלה; ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה׳׃ כ וישמע משה וייטב בעיניו׃

ויקרא פרק י

וידבר אהרן: אין לשון דיבור אלא לשון עז.

הן היום הקריבו: מהו אומר? אלא אמר להם משה: שמא זרקתם דמה אוננים, שהאונן שעבד חילל. אמר לו אהרן וכי הם הקריבו, שהם הדיוטות? אני הקרבתי, שאני כהן גדול ומקריב אונן.

רש״י, ויקרא י:יט

וייטב בעיניו: הודה ולא בוש לומר לא שמעתי.

רש״י, ויקרא י:כ

What was going on? Rashi reminds us that this day, יום השמיני, had a lot going on. There were other קרבנות being offered, the קרבן of the נשיאים as part of the חנוכת הבית:

יב ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו; נחשון בן עמינדב למטה יהודה׃ יג וקרבנו קערת כסף אחת שלשים ומאה משקלה מזרק אחד כסף שבעים שקל בשקל הקדש; שניהם מלאים סלת בלולה בשמן למנחה׃ יד כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת׃ טו פר אחד בן בקר איל אחד כבש אחד בן שנתו לעלה׃ טז שעיר עזים אחד לחטאת׃ יז ולזבח השלמים בקר שנים אילם חמשה עתודים חמשה כבשים בני שנה חמשה; זה קרבן נחשון בן עמינדב׃

במדבר פרק ז

And it was ראש חודש ניסן as well:

ד את הכבש אחד תעשה בבקר; ואת הכבש השני תעשה בין הערבים׃ ה ועשירית האיפה סלת למנחה בלולה בשמן כתית רביעת ההין׃ ו עלת תמיד העשיה בהר סיני לריח ניחח אשה לה׳׃

יא ובראשי חדשיכם תקריבו עלה לה׳; פרים בני בקר שנים ואיל אחד כבשים בני שנה שבעה תמימם׃ יב ושלשה עשרנים סלת מנחה בלולה בשמן לפר האחד; ושני עשרנים סלת מנחה בלולה בשמן לאיל האחד׃ יג ועשרן עשרון סלת מנחה בלולה בשמן לכבש האחד; עלה ריח ניחח אשה לה׳׃ יד ונסכיהם חצי ההין יהיה לפר ושלישת ההין לאיל ורביעת ההין לכבש יין; זאת עלת חדש בחדשו לחדשי השנה׃ טו ושעיר עזים אחד לחטאת לה׳ על עלת התמיד יעשה ונסכו׃

במדבר פרק כח

So there were three different חטאת offerings. Which was the one that Moshe complained about?

לשאת את עון העדה: מכאן למדנו ששעיר ראש חודש היה, שהוא מכפר על עון טומאת מקדש וקדשיו, שחטאת שמיני וחטאת נחשון לא לכפרה באו.

רש״י, ויקרא י:יז

דרש דרש: שתי דרישות הללו מפני מה נשרף זה, ומפני מה לא נאכלו אלו, כך הוא בתורת כהנים.

רש״י, ויקרא י:טז

חז״ל saw this as a halachic discussion. Moshe’s initial command, that they should still eat the מנחה and שלמים even though they were אוננים, was כן צֻוֵּיתִי. It was part of a נבואה. The question of what to do about the חטאת was a classic תורה שבעל פה question. How do we extend the letter of the revealed Law into new situations?

הייטב בעיני ה׳: אם שמעת בקדשי שעה, אין לך להקל בקדשי דורות!

רש״י, ויקרא י:יט

The commandment about the מנחה said כי קדש קדשים הוא. That is true of the חאטת as well. But the commandment was specifically for the offerings of the the inauguration of the משכן, which are by definition הוראת שעה. They do not establish precedent for other halachot. Aharon is arguing that the שעיר ראש חודש should be subject to the general rule that אין אונן אוכל בקדשים.


The key point is that Moshe tells Aharon and his sons אכול תאכלו אתה בקדש כאשר צִוֵּיתִי, “as I command you”, not כאשר צֻוֵּיתִי, “as I was commanded”. If Moshe claims that ה׳ told him that they were supposed to eat the שעיר ראש חודש, then there is no place for argument. Either Aharon obeys, or he claims that Moshe is a נביא שקר and warrants capital punishment. However, in a Torah מחלוקת, there is room to be wrong but still be דברי אלקים חיים. This leads to a striking statement by the Ran:

אמר אמימר: וחכם עדיף מנביא.

בבא בתרא יב,א

והוא מן הטעם הזה, שאין כח בנביא, רק שיגיד מה ששמע, לא שיוסיף דבר מלבו. ואם יאמר אמת, מצוה לנו לשמוע לו, ואם יאמר ההפך, מצוה לבלתי שמעו. אך החכם הן שיאמר אמת או לא יאמר, מצוה לשמוע לו.

דרשות הר״ן הדרוש השנים עשר

That’s a very strange statement. How can the Ran say יאמר אמת או לא יאמר, מצוה לשמוע לו?

על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל׃

דברים יז:יא

אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין…

רש״י,שם

This always bothered me. How can the Torah tell me that I need to believe something that I unequivocally know to be false? Are we really supposed to suppress our own intellects? The Ramban explains that the opposite is true:

אפילו תחשוב בלבך שהם טועים והדבר פשוט בעיניך כאשר אתה יודע בין ימינך לשמאלך תעשה כמצותם…והצורך במצוה הזאת גדול מאד כי התורה נתנה לנו בכתב וידוע הוא שלא ישתוו הדעות בכל הדברים הנולדים והנה ירבו המחלוקות ותעשה התורה כמה תורות וחתך לנו הכתוב הדין שנשמע לבית דין הגדול העומד לפני השם במקום אשר יבחר…

רמב״ן ,שם

The halacha אומר לך על ימין שהוא שמאל is procedure, not epistemology. When I listen to a חכם I am not saying that I am wrong; I am entitled to my understanding of the Torah. I am, however, acknowledging that the חכם’s view is legitimate as well. In the ideal state, there is a process for deciding the הלכה למעשה, and we do not want that תעשה התורה כמה תורות. Something has to be decided. But אלו ואלו דברי אלוקים חיים.

שזה נמסר לכל חכם וחכם שיבאר הדבר בדעתו, הן שיאמר אמת או לא יאמרהו, הדבר נמסר לשיקול דעתו, כמו שנהג רבי יהושע עם רבן גמליאל שבא אצלו במקלו ובמעותיו ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונו (ראש השנה כה,א).

דרשות הר״ן הדרוש השנים עשר

This was the incident that established the nature of halacha and of Torah law., even before the statement of לא בשמים היא. Note that even though the question was הייטב בעיני ה׳, they do not ask ה׳. That’s not how פסק הלכה works. Torah is not given to any single human being, even one as great as Moshe. שזה נמסר לכל חכם וחכם שיבאר הדבר בדעתו.