בס״ד

Kavanot: פרשת שלך לך תשע״ח

Thoughts on Tanach and the Davening

This week's parasha, of course, starts with בני ישראל on the border of the Land, and about to send in a reconnaissance mission:

א וידבר ה׳ אל משה לאמר׃ ב שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען אשר אני נתן לבני ישראל; איש אחד איש אחד למטה אבתיו תשלחו כל נשיא בהם׃ ג וישלח אתם משה ממדבר פארן על פי ה׳; כלם אנשים ראשי בני ישראל המה׃ ד ואלה שמותם; למטה ראובן שמוע בן זכור׃ …ח למטה אפרים הושע בן נון׃ …טז אלה שמות האנשים אשר שלח משה לתור את הארץ; ויקרא משה להושע בן נון יהושע׃

במדבר פרק יג

Who is הושע בן נון? And what does ויקרא משה להושע בן נון יהושע mean? Does it really mean that Moshe gave Joshua his new name now? But we’ve seen Joshua multiple times before, always as יהושע:

ח ויבא עמלק; וילחם עם ישראל ברפידם׃ ט ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק; מחר אנכי נצב על ראש הגבעה ומטה האלקים בידי׃

שמות פרק יז

יב ויאמר ה׳ אל משה עלה אלי ההרה והיה שם; ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורתם׃ יג ויקם משה ויהושע משרתו; ויעל משה אל הר האלקים׃

שמות פרק כד

טו ויפן וירד משה מן ההר ושני לחת העדת בידו; לחת כתבים משני עבריהם מזה ומזה הם כתבים׃ טז והלחת מעשה אלקים המה; והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלחת׃ יז וישמע יהושע את קול העם ברעה; ויאמר אל משה קול מלחמה במחנה׃ יח ויאמר אין קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה; קול ענות אנכי שמע׃

שמות פרק לב

ז ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה וקרא לו אהל מועד; והיה כל מבקש ה׳ יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה׃ ח והיה כצאת משה אל האהל יקומו כל העם ונצבו איש פתח אהלו; והביטו אחרי משה עד באו האהלה׃ ט והיה כבא משה האהלה ירד עמוד הענן ועמד פתח האהל; ודבר עם משה׃ י וראה כל העם את עמוד הענן עמד פתח האהל; וקם כל העם והשתחוו איש פתח אהלו׃ יא ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו; ושב אל המחנה ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל׃

שמות פרק לג

כז וירץ הנער ויגד למשה ויאמר; אלדד ומידד מתנבאים במחנה׃ כח ויען יהושע בן נון משרת משה מבחריו ויאמר; אדני משה כלאם׃ כט ויאמר לו משה המקנא אתה לי; ומי יתן כל עם ה׳ נביאים כי יתן ה׳ את רוחו עליהם׃

במדבר פרק יא

So many commentators say that this pasuk should read, “Moshe had called הושע,‎ יהושע”:

ויקרא משה להושע בן נון יהושע: [לא עתה קרא אותו כן, שהרי כבר קודם לכן נקרא יהושע] אלא כך פירושו. הושע בן נון שאמרנו למעלה שנקרא כן בבית אביו הוא אותו שקרא משה [יהושע] כשנעשה משרתו והפקידו על ביתו. שכך היה מנהגם, כמו ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח, ויקרא לדניאל בלשצר.

רשב״ם , במדבר יג:טז

But that has a few problems. The first is grammatical: the past perfect tense (“had called”), in Biblical Hebrew, should be ומשה קרא להושע בן נון יהושע. Secondly, why mention it here? What do the מרגלים have to do with Joshua’s political pseudonym? Other commentators say that the name change was now, and the older uses are anachronistic:

וקראו הכתוב כאן יהושע בשם שקראו משה בדבר המרגלים.

אבן עזרא, שמות יז:ט

The Torah wasn’t written until the end of the 40 years in the wilderness, at which point הושע בן נון was known as יהושע. But why change his name now? One Targum says it was because of Joshua’s humility:

…וּכְדִי חֲמָא משֶׁה עִנְוָותָנוּתֵיהּ קָרָא משֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בַּר נוּן יְהוֹשֻׁעַ.

תרגום המיוחס ליונתן, במדבר יג:טז

But that doesn’t make sense without the explanation of Rashi (from the gemara):

ויקרא משה להושע וגו׳: התפלל עליו י־ה יושיעך מעצת מרגלים.

רש״י, במדבר יג:טז

So Moshe thinks הושע needs some extra help to stand up to the others. But that makes no sense. The others weren’t planning to malign the land and frighten בני ישראל into returning to Egypt:

כלם אנשים: כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות, ואותה שעה כשרים היו.

רש״י, במדבר יג:ג

To help answer this, we have to look at one more pasuk, on the last day of Moshe’s life, when he proclaims his final נבואה,‎ שירת האזינו:

ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם; הוא והושע בן נון׃

דברים לב:מד

It’s the only other mention of הושע בן נון. Who was הושע בן נון?

כ ובני אפרים שותלח; וברד בנו ותחת בנו ואלעדה בנו ותחת בנו׃ …כו לעדן בנו עמיהוד בנו אלישמע בנו׃ כז נון בנו יהושע בנו׃

דברי הימים א פרק ז

דגל מחנה אפרים לצבאתם ימה; ונשיא לבני אפרים אלישמע בן עמיהוד׃

במדבר ב:יח

So Joshua has two roles, one as the grandson of the נשיא of his tribe, and one as the protege of Moshe. As Rashbam says, “יהושע” is the name he was given as the protege of Moshe, and the one he used in his professional carerr. So what happened on that last day, when Moshe said האזינו?

והושע בן נון: כבר ביארנו לעיל ל:כ אשר יהושע לא נצטוה ע״ז כלל ורק משה קרא שירת האזינו בס״ת ואח״כ כשבא עוד לבאר להם וכבר כָּהָה אורו ולא היתה שכינה מדברת מתוך גרונו. ע״כ כשבא לבאר היה יהושע עוזרו בשליחות משה. כדי להכין ולהשכיל לכל העם ומשום הכי כתיב כאן הושע ולא יהושע.

העמק דבר, דברים לב:מד

This is based on a midrash:

אמר [משה] לפניו: רבש״ע, יטול יהושע ארכי שלי, ואהא חי! אמר הקדוש ב״ה: עשה לו כדרך שהוא עושה לך. מיד השכים משה והלך לביתו של יהושע. נתיירא יהושע ואמר: משה ר׳ בוא אצלי! יצאו להלוך; הלך משה לשמאלו של יהושע. נכנסו לאהל מועד, ירד עמוד הענן והפסיק ביניהם. משנסתלק עמוד הענן, הלך משה אצל יהושע ואמר: מה אמר לך הדיבור? א״ל יהושע: כשהיה הדיבור נגלה עליך, יודע הייתי מה מדבר עמך? אותה שעה צעק משה ואמר: מאה מיתות ולא קנאה אחת .

דברים רבה (וילנא) פרשת וילך פרשה ט סימן ט

The Netziv proposes that calling him הושע here indicates that he was still the student of Moshe, that it was a sign of Joshua’s humility, but I would propose the opposite, that הושע is his birth name, and indicates his independent significance. He is acting as his own נביא here, for a moment. But his humility is such that he immediately goes back to being משרת משה:

ויהי אחרי מות משה עבד ה׳; ויאמר ה׳ אל יהושע בן נון משרת משה לאמר׃

יהושוע א:א

ולזה ביאר הכתוב כי אחרי מות משה עבד ה׳, אז דבר השם אל יהושע אלו הדברים, לא קודם זה. והנה קרא יהושע בן נון משרת משה להעיר שהסבה היתה בהגעתו למדרגת הנבואה היותו משרת משה כי מפני זה היה תמיד עמו ולמד מחכמתו ומהנהגתו בכל פעולותיו מה שלא היה דרך לתלמיד שאינו משרת ללומדו.

רלב״ג, יהושע א:א

So back to our Rashi: what does התפלל עליו י־ה יושיעך מעצת מרגלים mean if אותה שעה כשרים היו? And worse, Rashi further explains:

ילכו ויבואו: מהו וילכו, להקיש הליכתן לביאתן, מה ביאתן בעצה רעה, אף הליכתן בעצה רעה.

רש״י, במדבר יג:כו

So the spies were כשרים but they went בעצה רעה. What?

Many have noted that the story of the spies here is very different from the story as presented in דברים:

כב ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ; וישבו אתנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבא אליהן׃ כג וייטב בעיני הדבר; ואקח מכם שנים עשר אנשים איש אחד לשבט׃ כד ויפנו ויעלו ההרה ויבאו עד נחל אשכל; וירגלו אתה׃

דברים פרק א

Rashi explains that שלח לך was not a command, but permission: the people want to send spies, so I will allow you to send them:

לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח.

רש״י, במדבר יג:ב, ד״ה שלח לך

But Rav Medan is bothered by that; שלח לך certainly sounds like a command. He says there were two different missions here that got intertwined. Our parasha is the Divine command of שלח לך, and the mission is לתור את הארץ, literally “to tour the land”. It’s not a military mission at all, and it is to be done by the נשיאים, openly traveling through the land. 40 years later there will be a similar assignment:

טז וידבר ה׳ אל משה לאמר׃ יז אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ; אלעזר הכהן ויהושע בן נון׃ יח ונשיא אחד נשיא אחד ממטה תקחו לנחל את הארץ׃ יט ואלה שמות האנשים; למטה יהודה כלב בן יפנה׃ … כט אלה אשר צוה ה׳ לנחל את בני ישראל בארץ כנען׃

במדבר פרק לד

These נשיאים were the representatives of the people in possessing the Land:

אשר ינחלו לכם: בשבילכם; כל נשיא ונשיא אפוטרופוס לשבטו ומחלק נחלת השבט למשפחות.

רש״י, במדבר לד:יז

And Joshua will appoint similar representatives:

ג ויאמר יהושע אל בני ישראל; עד אנה אתם מתרפים לבוא לרשת את הארץ אשר נתן לכם ה׳ אלקי אבותיכם׃ ד הבו לכם שלשה אנשים לשבט; ואשלחם ויקמו ויתהלכו בארץ ויכתבו אותה לפי נחלתם ויבאו אלי׃ …ט וילכו האנשים ויעברו בארץ ויכתבוה לערים לשבעה חלקים על ספר; ויבאו אל יהושע אל המחנה שלה׃

יהושוע פרק יח

They needed to walk the breadth and length of the Land to actualize their חזקה in it, similar to Avraham: (בראשית יג:יז) ‎ קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה; כי לך אתננה.

That was the Divine mission. The people, however, wanted to know how they would conquer the land and asked for spies: ויחפרו לנו את הארץ, and וירגלו אתה.

Upon hearing the Divine command to send the princes of the tribes to the land, the nation’s awe at this prospect was accompanied by a mundane, simple, human fear of the impending war. It seems only natural that a nation would fear a prospective war, in unfamiliar territory, against mighty opponents whose reputation precedes them (see Devarim 9:1-2). This reaction itself would not merit a severe punishment. But I would suggest that it was the MIXTURE of mundane fears and human motives within the Divine awe and elevated spirituality at the prospect of inheriting the God-given land that was their downfall. The acquisition of G-d’s inheritance was one of the most elevated experiences in the nation’s history, a moment requiring the nation to rise above petty, individual, and even national, considerations, a moment which called for sacrifice of everything for this Divine gift and G-d-given opportunity. The source of their sin lay in the small-mindedness which gave rise to their fear.

So when the “spies” went, אותה שעה כשרים היו. But they went בעצה רעה, literally with bad advice:

Moshe’s mistake lay in combining these two aims, so fundamentally different in nature and in their details, into one mission. He may have done this in order to avoid the complication of sending two separate missions to Canaan, or he may have had some other reason. In any event, this represented a dual mistake. On one hand, combining the two missions was a sin against the holy task of sending princes of Israel by G-d’s command…Furthermore, the military mission was not merely a mundane task, but one arising from a weakness of spirit, from a missed opportunity for greatness…

Moreover, the combination of the two missions also did an injustice to the mundane mission, and one with disastrous consequences. A military spy mission has its own requirements and its own information specifications. A spying operation is doomed to failure if, rather than being planned with precision, it is tacked on as an afterthought to another dispatch.


יהושוע is sent on this mission as the heir to the throne of his tribe, as הושע בן נון, grandson of the נשיא. Moshe realizes that עצת מרגלים, the secondary mission of spying, is probably a mistake and so either changes הושע’s name or reminds him that he is יהושוע,‎ משרת משה. Moshe needs him to be his (Moshe’s) representative, to keep the primary mission together and keep the others focused.

Joshua fails, because he has learned (among everything else) ענוה from Moshe. He doesn’t speak up, as we see after they return:

ל ויהס כלב את העם אל משה; ויאמר עלה נעלה וירשנו אתה כי יכול נוכל לה׃ לא והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל לעלות אל העם; כי חזק הוא ממנו׃

במדבר פרק יג

Calev stands up to the others; Joshua is silent. He doesn’t speak until after Moshe and Aharon give up:

ה ויפל משה ואהרן על פניהם לפני כל קהל עדת בני ישראל׃ ו ויהושע בן נון וכלב בן יפנה מן התרים את הארץ קרעו בגדיהם׃ ז ויאמרו אל כל עדת בני ישראל לאמר; הארץ אשר עברנו בה לתור אתה טובה הארץ מאד מאד׃

במדבר פרק יד

And ה׳ acknowledges this and rewards Calev specifically:

כ ויאמר ה׳ סלחתי כדברך׃ כא ואולם חי אני; וימלא כבוד ה׳ את כל הארץ׃ כב כי כל האנשים הראים את כבדי ואת אתתי אשר עשיתי במצרים ובמדבר; וינסו אתי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי׃ כג אם יראו את הארץ אשר נשבעתי לאבתם; וכל מנאצי לא יראוה׃ כד ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי והביאתיו אל הארץ אשר בא שמה וזרעו יורשנה׃

במדבר פרק יד

Joshua doesn’t die (he was not part of the עדה רעה) but he is not singled out.

So the failure of the spies and of all כלל ישראל, and the death of the generation becomes another example of the failure of leadership that is the tragedy of ספר במדבר.