בס״ד

Kavanot: פרשת שלך לך תשע״ז

Thoughts on Tanach and the Davening

Two thirds of the parasha are the story of the "spies" and the consequences of that disaster:

כו וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן לאמר׃ כז עד מתי לעדה הרעה הזאת אשר המה מלינים עלי; את תלנות בני ישראל אשר המה מלינים עלי שמעתי׃ כח אמר אלהם חי אני נאם ה׳ אם לא כאשר דברתם באזני; כן אעשה לכם׃ כט במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקדיכם לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה; אשר הלינתם עלי׃ ל אם אתם תבאו אל הארץ אשר נשאתי את ידי לשכן אתכם בה כי אם כלב בן יפנה ויהושע בן נון׃

במדבר פרק יד

And that moves immediately into the rebellions of קרח,‎ דתן ואבירם and און.‎ For דתן ואבירם, at least, this was a response to the 40-year decree:

יב וישלח משה לקרא לדתן ולאבירם בני אליאב; ויאמרו לא נעלה׃ יג המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר; כי תשתרר עלינו גם השתרר׃ יד אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו ותתן לנו נחלת שדה וכרם; העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה׃

במדבר פרק טז

But before the Torah goes on with the narrative, there is פרק טו, a series of five halachot that are out of place here in ספר במדבר.


1. Libations

ב דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם; כי תבאו אל ארץ מושבתיכם אשר אני נתן לכם׃ ג ועשיתם אשה לה׳ עלה או זבח לפלא נדר או בנדבה או במעדיכם לעשות ריח ניחח לה׳ מן הבקר או מן הצאן׃ ד והקריב המקריב קרבנו לה׳ מנחה סלת עשרון בלול ברבעית ההין שמן׃ ה ויין לנסך רביעית ההין תעשה על העלה או לזבח לכבש האחד׃

במדבר פרק טו

The law of wine and flour offerings with every personal sacrifice is new; we’ve only seen them with the קרבן תמיד so far:

לח וזה אשר תעשה על המזבח; כבשים בני שנה שנים ליום תמיד׃ לט את הכבש האחד תעשה בבקר; ואת הכבש השני תעשה בין הערבים׃ מ ועשרן סלת בלול בשמן כתית רבע ההין ונסך רביעת ההין יין לכבש האחד׃

שמות פרק כט

2. Challah

יח דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם; בבאכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה׃ יט והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה׳׃ כ ראשית ערסתכם חלה תרימו תרומה; כתרומת גרן כן תרימו אתה׃

במדבר פרק טו

This law is completely new; all previous תרומות have been from produce, not completed products.

I like this because Rashi brings an old French word that I can actually recognize:

חלה: טורטי״ל בלע״ז

רש״י, במדבר טו:כ

3. Korban Chatat

כב וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה; אשר דבר ה׳ אל משה׃ כג את כל אשר צוה ה׳ אליכם ביד משה; מן היום אשר צוה ה׳ והלאה לדרתיכם׃

במדבר פרק טו

There’s a whole list of varieties of קרבנות חטאת for שוגגים. The problem is that this is not new; there’s a similar list in ויקרא:

א וידבר ה׳ אל משה לאמר׃ ב דבר אל בני ישראל לאמר נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ה׳ אשר לא תעשינה; ועשה מאחת מהנה׃

ויקרא פרק ד

But the details of the קרבנות are different. חז״ל say the difference is in the wording: כל המצות האלה vs. מאחת מהנה:

וכי תשגו וגו׳: בעבודה זרה הכתוב מדבר, או אינו אלא באחת מכל המצות, תלמוד לומר את כל המצות האלה, מצוה אחת שהיא ככל המצות, מה העובר על כל המצות פורק עול ומפר ברית ומגלה פנים, אף מצוה זו פורק בה עול ומפר ברית ומגלה פנים ואיזו, זו עבודה זרה.

רש״י, במדבר טו:כב

4. Death Penalty for Violating Shabbat

לב ויהיו בני ישראל במדבר; וימצאו איש מקשש עצים ביום השבת׃ לג ויקריבו אתו המצאים אתו מקשש עצים אל משה ואל אהרן ואל כל העדה׃ לד ויניחו אתו במשמר; כי לא פרש מה יעשה לו׃

לה ויאמר ה׳ אל משה מות יומת האיש; רגום אתו באבנים כל העדה מחוץ למחנה׃

במדבר פרק טו

This is the only paragraph of the set that is tied to a narrative, illustrating a principle in the Torah, that laws are tied to stories whenever possible:

וראויה היתה פרשת מקושש שתכתב על ידי משה רבינו אלא שנתחייב מקושש ונכתבה על ידו ללמדך שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב .

ילקוט שמעוני תורה פרשת שלח רמז תשמט

The fact that חילול שבת is punishable by death has been presented before, but the exact punishment is new here.


5. Tzitzit

לז ויאמר ה׳ אל משה לאמר׃ לח דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם ועשו להם ציצת על כנפי בגדיהם לדרתם; ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת׃

במדבר פרק טו

This is also a new law. We know it well, from קריאת שמע.


The question is, what are these laws doing here? There are four possibilities:

  1. It’s just random. The Torah was written by shuffling a bunch of sheets of paper together.
  2. These laws are part of the narrative. They are new, given to בני ישראל in response to the sin of the spies.
  3. The laws are part of the narrative. They are laws that had always been part of Halacha, but were taught (or re-taught) to בני ישראל in response to the sin of the spies.
  4. The laws are not part of the narrative. They are included here for the reader (us) because they are thematically linked to the sin of the spies.

I’m going to ignore option 1. I don’t think options 3 and 4 can be distinguished (both imply that the laws were not given in response to the spies, but need to be learned that way). Option 2 is a radical idea that we have discussed before as the opinion of the Sforno:

הנה עד העגל היה הקרבן ריח ניחוח בזולת מנחה ונסכים כענין בהבל ובנח ובאברהם וכענין וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה׳ פרים (שמות כד:ה) לא זולת זה. ובחטאם בעגל הצריך מנחה ונסכים לעולת התמיד שהיא קרבן צבור. ומאז שחטאו במרגלים הצריך מנחה ונסכים להכשיר גם קרבן יחיד.

ספורנו, במדבר טו:ג

אחר חטא המרגלים הצריך גם החלה למען יהיו ראויים שתחול ברכה בבתיהם.

ספורנו במדבר טו:יט

ההשקפה שביסוד שיטת רבינו היא…שכל שינוי מהותי בדרגת בני ישראל בתקופת מתן תורה צריך להשפיע על הרכב תרי״ג המצוות בהן נצטוו.

רב יהודה קופרמן, פרוש ספורנו על התורה, שם, הערה 1

But Rashi says all the laws of the Torah were taught to Moshe at Sinai:

כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני.

רש״י, ויקרא כה:א, ד״ה בהר סיני

ר׳ עקיבא אומר כללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באהל מועד ונשתלשו בערבות מואב.

חגיגה ו,ב

So why list them here?


Presumably, they are connected to the narrative in some way. The easiest to understand is the last, ציצית. Note that the spies are never called מרגלים, but תיירים, “tourists”. The “spies” were more on a fact-finding mission than a secret military campaign:

ב שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען אשר אני נתן לבני ישראל; איש אחד איש אחד למטה אבתיו תשלחו כל נשיא בהם׃ …טז אלה שמות האנשים אשר שלח משה לתור את הארץ; ויקרא משה להושע בן נון יהושע׃ יז וישלח אתם משה לתור את ארץ כנען; ויאמר אלהם עלו זה בנגב ועליתם את ההר׃ …כה וישבו מתור הארץ מקץ ארבעים יום׃

במדבר פרק יג

And ציצית are there to remind you not to be a תייר:

והיה לכם לציצת וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ה׳ ועשיתם אתם; ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם׃

במדבר טו:לט

ולא תתורו אחרי לבבכם: כמו (לעיל יג:כה) מתור הארץ. הלב והעינים הם מרגלים לגוף ומסרסרים לו את העבירות, העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העבירות.

רש״י, במדבר טו:לט

ציצית are the antidote to the האנשים אשר שלח משה לתור את הארץ, to keep you from seeing without thinking.


But the others? The libations and challah are unique mitzvot in that they only apply after the arrival in ארץ ישראל. Learning them now is a way of consoling בני ישראל:

כי תבאו: בשר להם שיכנסו לארץ.

רש״י, במדבר טו:ב

כי תבאו אל ארץ מושבתיכם: …ואולי היה זה עתה לנחמם ולהבטיחם כי היו נואשים לאמר מי יודע מה יהיה לאורך ימים לסוף ארבעים שנה ואם יחטאו גם הבנים ולכן ראה הקדוש ברוך הוא לנחמם, כי בצוותו אותם במצות הארץ הבטיחם שגלוי לפניו שיבאו ויירשו אותה.

רמב״ן, במדבר טו:ב

The message is “don’t lose hope in the land of Israel”.


The laws of שוגג לעבודה זרה are also a response to the despair of בני ישראל:

והנה זה כפי משמעו הוא קרבן מומר לכל התורה בשוגג, כגון ההולך ונדבק לאחת מן האומות לעשות כהם ולא ירצה להיות בכלל ישראל כלל. ויהיה כל זה בשוגג, כגון שיהיה ביחיד תינוק שנשבה לבין האומות, ובקהל כגון שיחשבו שכבר עבר זמן התורה ולא היתה לדורות עולם. או שיאמרו כמו שזכר בספרי (שלח קטו) מפני מה אמר המקום? לא, שנעשה ונטול שכר? אנו לא עושים ולא נוטלין שכר, כענין שהיו ישראל אומרים ושואלים את יחזקאל, שנאמר (יחזקאל כ:א) באו אנשים מזקני ישראל וישבו לפני, אמרו לו רבינו יחזקאל הרי עבד שמכרו רבו לא יצא מרשותו וכו׳.

רמב״ן, במדבר טו:כב

This is a response to בני ישראל; just because ה׳ has punished them does not mean the ברית is ended. The relationship still exists.

The message is “don’t lose faith in the G-d of Israel”.


What about the מקשש עצים? It starts with a narrative, so the incident may have actually taken place at this time:

ולפרשה הזאת סמך אחריה ענין המקושש, כי היה בזמן הזה אחר מעשה המרגלים על דרך הפשט. וזה טעם ויהיו בני ישראל במדבר—כי בהתאחר שם העם בגזרה הנזכרת היה המאורע הזה.

רמב״ן, במדבר טו:לב

נראה שקרה זה אחר ענין המרגלים כסדר הפרשיות. כי כמו מה שעשו שם ישראל בהיותם מסופקים בנבואת משה ויעודיו, קרה להם מה שקרה מהרעה; כן קרה בהיותם שמה ענין אחר לא מחטאות הצבור אלא מיחיד אחד שחלל את השבת ויהיה מכחיש בזה…חדוש העולם ובריאתו ומפני זה נדון למות ולפי שזה ג״כ קרה בהיותם במדבר פארן לזה אמר ויהיו בני ישראל במדבר.

משה לא אמרה לישראל עד המקום הזה מפני שענין המקושש הביאו אליו. ואמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם שיגיד להם המצוה ההיא כמו שיזכור ויאמר להם הפי׳ המקובל כאשר ניתן בסיני.

אברבנאל, במדבר טו:לב

But Sifrei (and Rashi) says it was much earlier:

ויהיו בני ישראל במדבר, בגנות ישראל הכתוב מדבר שלא שמרו אלא שבת ראשונה ושניה חללו.

ספרי במדבר פרשת שלח פיסקא קיג

כי לא פורש מה יעשה לו, והלא כתוב מחלליה מות יומת (שמות לא:יד) ומה ת״ל כי לא פורש אלא לא היה יודע באיזו מיתה ימות עד שנאמר לו מפי הקודש.

ספרי במדבר פרשת שלח פיסקא קיד

Rashi says the connection is between שבת and עבודה זרה, as “שקולות ככל המצות”.

ומיסודו של רבי משה הדרשן העתקתי למה נסמכה פרשת מקושש לפרשת עבודה זרה, לומר שהמחלל את השבת כעובד עבודה זרה, שאף היא שקולה ככל המצות, וכן הוא אומר בעזרא (נחמיה ט:יג-יד) ועל הר סיני ירדת ותתן לעמך תורה ומצות ואת שבת קדשך הודעת להם.

רש״י, במדבר טו:לב, ד״ה אני ה׳ אלקיכם

But I would propose that this is a third response to the despair of בני ישראל. The death penalty for violating Shabbat is because it is an אות of who the Jews are and what they can be:

יד ושמרתם את השבת כי קדש הוא לכם; מחלליה מות יומת כי כל העשה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההוא מקרב עמיה׃ … טז ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדרתם ברית עולם׃ יז ביני ובין בני ישראל אות הוא לעלם; כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש׃

שמות פרק לא

Ahad Ha’am was the father of ״cultural Zionism״׃ He was irreligious, but felt that the Jews needed Judaism as much as they needed a Jewish state. In 1898, he published a Hebrew essay called “Shabbat v’Tziyonut”:

אין צורך להיות ציוני או מדקדק במצות בשביל להכיר ערך השבת—אמר באותו מעמד אחד מגדולי העדה. והדין עמו. מי שמרגיש בלבו קשר אמתי עם חיי האומה בכל הדורות, הוא לא יוּכל בשום אופן—אפילו אם אינו מודה לא בעולם הבא ולא במדינת היהודים—לצייר לו מציאות עם ישראל בלי „שבת מלכתא“. אפשר לאמור בלי שום הפרזה, כי יותר משישראל שמרו את השבת שמרה השבת אותם, ולולא היא שהחזירה להם „נשמתם“ וחדשה את חיי רוחם בכל שבוע, היו התלאות של „ימי המעשה“ מושכות אותם יותר ויותר כלפי מטה, עד שהיו יורדים לבסוף לדיוטא האחרונה של „חמריות“ ושפלות מוסרית ושׂכלית.

So too here: by learning these laws now, the Torah is telling the people: even if you feel no connection to G-d and no connection to the land, you still have שבת. Don’t lose the connection to the Jewish people.