בס״ד

Kavanot: פרשת שופטים תשע״ו

Thoughts on Tanach and the Davening

ח כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבת בשעריך; וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה׳ אלקיך בו׃ ט ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם; ודרשת והגידו לך את דבר המשפט׃ י ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה׳; ושמרת לעשות ככל אשר יורוך׃ יא על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה; לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל׃ יב והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמע אל הכהן העמד לשרת שם את ה׳ אלקיך או אל השפט ומת האיש ההוא ובערת הרע מישראל׃ יג וכל העם ישמעו ויראו; ולא יזידון עוד׃

דברים פרק יז

לא תסור: אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין…

רש״י, דברים יז:יא

This always bothered me. How can the Torah tell me that I need to believe something that I unequivocally know to be false? Are we really supposed to suppress our own intellects?

The classic example is in Rosh Hashana:

ט…באו שניים ואמרו, ראינוהו בזמנו, ובלילי עיבורו לא נראה; וקיבלם רבן גמליאל. אמר רבי דוסא בן הרכינס, עדי שקר הם—היאך מעידים על האישה שילדה, ולמחר כרסה בין שיניה; אמר לו רבי יהושוע, רואה אני את דבריך.

י שלח לו רבן גמליאל, גוזר אני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונך…נטל מקלו ומעותיו בידו, והלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונו.

משנה ראש השנה פרק ב

The Ramban explains that we are not supposed to blindly accept:

אפילו תחשוב בלבך שהם טועים והדבר פשוט בעיניך כאשר אתה יודע בין ימינך לשמאלך תעשה כמצותם…והצורך במצוה הזאת גדול מאד כי התורה נתנה לנו בכתב וידוע הוא שלא ישתוו הדעות בכל הדברים הנולדים והנה ירבו המחלוקות ותעשה התורה כמה תורות וחתך לנו הכתוב הדין שנשמע לבית דין הגדול העומד לפני השם במקום אשר יבחר…

רמב״ן ,שם

The halacha אומר לך על ימין שהוא שמאל is procedure, not epistemology. When I listen to a חכם I am not saying that I am wrong; I am entitled to my understanding of the Torah. I am, however, acknowledging that the חכם’s view is legitimate as well. In the ideal state, there is a process for deciding the הלכה למעשה, and we do not want that תעשה התורה כמה תורות. Something has to be decided. But אלו ואלו דברי אלוקים חיים.

The Ran puts it this way:

הפרשה הזאת [דברים פרק יז] היא שורש התורה ויסודה, כי אי אפשר שישתוו החכמים כלם בדינים הפרטיים המתילדים בכל יוםף לכן לסלק כל ספק מישראלת צותה התורה להיות מכריעי המחלוקת כת הסנהדרין, ובזה א״א שיתחדש שום ספק בזמנם שלא יתבאר, וכן אמר בפרק הנחנקים (סנהדרין פח) תניא אמר רבי יוסי בתחלה לא היתה מחלוקת בישראל אלא בית דין של שבעים ואחד היה יושב בלשכת הגזית ושני בתי דינין של עשרים ושלש אחד היה יושב על פתח הר הבית ואחד יושב על פתח העזרה. שאר בתי דינין של עשרים ושלשה יושבים בכל עירות ישראל. הוצרך הדבר לשאול שואל מבית דינו אם שמעו אמרו להם וכו׳ אלו ואלו באין ללשכת הגזית ששם הסנהדרין יושבים מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים ובשבתות ובימים טובים יושבים בחיל, שאל שאלה בפניהם אם שמעו אומרים להם ואם לאו עומדים על המנין רבו המטמאים טמאו רבו המטהרים טהרו, משרבו תלמידי בית שמאי ובית הלל שלא שמשו כל צרכן רבו מחלוקת בישראל ונעשית תורה כשתי תורות. ולפי שזה עקר הדת החמירו בעונש זקן ממרא מאד עד שאמרו שאם רצו בית דין למחול אין מוחלין כדי שלא ירבו מחלוקת בישראל.

דרשות הר״ן הדרוש השנים עשר

The Ran relates to an important principle about the way we learn and understand Torah:

אמר אמימר; וחכם עדיף מנביא

בבא בתרא יב,א

What does חכם עדיף מנביא mean? There are many explanations, but let me start with the Ran’s understanding:

For a navi, there is a mitzvah to obey:

ט כי אתה בא אל הארץ אשר ה׳ אלקיך נתן לך לא תלמד לעשות כתועבת הגוים ההם׃ י לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף׃ יא וחבר חבר; ושאל אוב וידעני ודרש אל המתים׃ יב כי תועבת ה׳ כל עשה אלה; ובגלל התועבת האלה ה׳ אלקיך מוריש אותם מפניך׃ יג תמים תהיה עם ה׳ אלקיך׃ יד כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעננים ואל קסמים ישמעו; ואתה לא כן נתן לך ה׳ אלקיך׃ טו נביא מקרבך מאחיך כמני יקים לך ה׳ אלקיך; אליו תשמעון׃ טז ככל אשר שאלת מעם ה׳ אלקיך בחרב ביום הקהל לאמר; לא אסף לשמע את קול ה׳ אלקי ואת האש הגדלה הזאת לא אראה עוד ולא אמות׃ יז ויאמר ה׳ אלי; היטיבו אשר דברו׃ יח נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך; ונתתי דברי בפיו ודבר אליהם את כל אשר אצונו׃ יט והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי אנכי אדרש מעמו׃ כ אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתיו לדבר ואשר ידבר בשם אלקים אחרים ומת הנביא ההוא׃

דברים פרק יח

But as we’ve said before it’s very limited:

אלה המצות אשר צוה ה׳ את משה אל בני ישראל; בהר סיני׃

ויקרא פרק כז;לד

אלה המצות שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה׃

תמורה טז א

For the חכם, we have the command to obey as above, ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך.

והוא מן הטעם הזה, שאין כח בנביא, רק שיגיד מה ששמע, לא שיוסיף דבר מלבו. ואם יאמר אמת, מצוה לנו לשמוע לו, ואם יאמר ההפך, מצוה לבלתי שמעו. אך החכם הן שיאמר אמת או לא יאמר, מצוה לשמוע לו.

דרשות הר״ן הדרוש השנים עשר

That׳s a very strange statement׃ How can the Ran say יאמר אמת או לא יאמר, מצוה לשמוע לו? This goes back to our statement that אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין.

שזה נמסר לכל חכם וחכם שיבאר הדבר בדעתו, הן שיאמר אמת או לא יאמרהו, הדבר נמסר לשיקול דעתו, כמו שנהג רבי יהושע עם רבן גמליאל שבא אצלו במקלו ובמעותיו ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונו (ר״ה כה א).

דרשות הר״ן הדרוש השנים עשר

Rav Hutner goes further in explaining חכם עדיף מנביא:

ד וחידוש עוד יותר גדול יוצא לנו מכאן כי מרובה היא מדת הבטלת כוחה של תורה שבעל פה המתגלה במחלוקת הדעות, מאשר במקום הסכמת הדעות. כי הלא בהך דאלו ואלו דברי אלוקים חיים כלול הוא היסוד כי גם השיטה הנידחית מהלכה דעת תורה היא…ונמצא כי מחלוקתם של חכמי תורה מגלה את כוחה של תורה שבעל פה הרבה יותר מאשר הסכמתם. מלכמתה של תורה איננה אופן אחד בין האופנים של דברי תורה, אלא שמלכמתה של תורה היא יצירה חיובית של ערכי תורה חדשים, שאין למצוא דגמתם בדברי תורה סתם.

רב יצחק הוטנר, פחד יצחק-חנוכה ג

This is not the case with a נביא. To speak in the name of G-d is to be infallible; there is no room for other views. If we disagree with a נביא, we are declaring him a נביא שקר. More than not listening to him, he is liable for capital punishment.

אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין is not a principle that limits our understanding of Torah; it is the principle that we have to respect others understanding of Torah. Even we we are convinced the other is wrong, we have to allow that theirs may be the correct interpretation of Torah, and (if a decision must be made; not all disagreements have to be decided) all valid opinions must be taken seriously.

The Yerushalmi brings the statement of משרבו תלמידי בית שמאי ובית הלל שלא שמשו כל צרכן רבו מחלוקת בישראל ונעשית תורה כשתי תורות as:

משרבו תלמידי בית שמאי ותלמידי בית הלל, ולא שימשו את רביהן כל צורכן, ורבו המחלוקות בישראל, ונחלקו לשתי כיתות. אלו מטמאין ואלו מטהרין, ועוד אינה עתידה לחזור למקומה עד שיבוא בן דוד.

ירושלמי חגיגה פרק ב דף עז

יהודה איזנברג connects this to the wording in סוטה:

משרבו זחוחי הלב רבו מחלוקת בישראל; משרבו תלמידי שמאי והילל שלא שימשו כל צורכן רבו מחלוקת בישראל ונעשית תורה כשתי תורות

סוטה מז,ב

זחיחות דעת, שגרמה לתלמידים להיות בטוחים בעצמם יותר מדי, ולא להקשיב לדעות אחרות.

Rav Lichtenstein describes this process of תורה שבעל פה:

[H]owever, there is the vibrant and entrancing world within which exegetical debate and analytic controversy are the order of the day, and within which divergent and even contradictory views are equally accredited. The operative assumption is that, inherently and immanently, the raw material of Torah is open to diverse interpretations; that gedolei yisrael, all fully committed and conscientiously and responsibly applying their talents and their knowledge to the elucidation of texts and problems, may arrive at different conclusions. License having been given to them all to engage in the quest, the results all attain the status of Torah, as a tenable variant reading of devar Hashem: “Both these and those are words of the living God.”