בס״ד

Kavanot: פרשת ראה תשע״ז

Thoughts on Tanach and the Davening

Much of this discussion is based on Suzanne Last Stone's article, The False Prophet as Self-Deceiver?.

With Parashat Re’eh, we start the section of laws that are emanations and penumbras from the third commandment:

לא תשא את שם ה׳ אלקיך לשוא; כי לא ינקה ה׳ את אשר ישא את שמו לשוא׃

דברים ה:יא

Specifically, the “taking the L-rd’s name in vain” of a false prophet:

ב כי יקום בקרבך נביא או חלם חלום; ונתן אליך אות או מופת׃ ג ובא האות והמופת אשר דבר אליך לאמר; נלכה אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם ונעבדם׃ ד לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חולם החלום ההוא; כי מנסה ה׳ אלקיכם אתכם לדעת הישכם אהבים את ה׳ אלקיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם׃ ה אחרי ה׳ אלקיכם תלכו ואתו תיראו; ואת מצותיו תשמרו ובקלו תשמעו ואתו תעבדו ובו תדבקון׃ ו והנביא ההוא או חלם החלום ההוא יומת כי דבר סרה על ה׳ אלקיכם המוציא אתכם מארץ מצרים והפדך מבית עבדים להדיחך מן הדרך אשר צוך ה׳ אלקיך ללכת בה; ובערת הרע מקרבך׃

דברים פרק יג

ענין אות, סימן על דבר שיהיה אחרי כן…והמופת יאמר על דבר מחודש שיעשה לפנינו בשנוי טבעו של עולם.

רמב״ן, דברים יג:ב

The story of נבואה is expanded in next weeks parasha:

טו נביא מקרבך מאחיך כמני יקים לך ה׳ אלקיך; אליו תשמעון׃ טז ככל אשר שאלת מעם ה׳ אלקיך בחרב ביום הקהל לאמר; לא אסף לשמע את קול ה׳ אלקי ואת האש הגדלה הזאת לא אראה עוד ולא אמות׃ יז ויאמר ה׳ אלי; היטיבו אשר דברו׃ יח נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך; ונתתי דברי בפיו ודבר אליהם את כל אשר אצונו׃ יט והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי אנכי אדרש מעמו׃ כ אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתיו לדבר ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת הנביא ההוא׃ כא וכי תאמר בלבבך; איכה נדע את הדבר אשר לא דברו ה׳׃ כב אשר ידבר הנביא בשם ה׳ ולא יהיה הדבר ולא יבא הוא הדבר אשר לא דברו ה׳; בזדון דברו הנביא לא תגור ממנו׃

דברים פרק יח

And the talmud derives six forms of נביא שקר:

תנו רבנן: שלשה מיתתן בידי אדם ושלשה מיתתן בידי שמים. המתנבא מה שלא שמע ומה שלא נאמר לו והמתנבא בשם עבודה זרה מיתתן בידי אדם. הכובש את נבואתו והמוותר על דברי נביא ונביא שעבר על דברי עצמו מיתתן בידי שמים.

סנהדרין פט,א

All these imply that the נביא שקר is a liar (בזדון דברו הנביא); they do not have any kind of communication from ה׳. But it’s not so simple. It is possible to truly believe that you are a נביא, that ה׳ spoke to you, when it isn’t true.

We’re on a mission from God.

There’s a fascinating story in מלכים א that’s worth going into in detail:

ד וַיֹּאמֶר אֶל יְהוֹשָׁפָט הֲתֵלֵךְ אִתִּי לַמִּלְחָמָה רָמֹת גִּלְעָד; וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל כָּמוֹנִי כָמוֹךָ כְּעַמִּי כְעַמֶּךָ כְּסוּסַי כְּסוּסֶיךָ׃ ה וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל; דְּרָשׁ נָא כַיּוֹם אֶת דְּבַר ה׳׃ ו וַיִּקְבֹּץ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת הַנְּבִיאִים כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הַאֵלֵךְ עַל רָמֹת גִּלְעָד לַמִּלְחָמָה אִם אֶחְדָּל; וַיֹּאמְרוּ עֲלֵה וְיִתֵּן אֲ־דֹנָי בְּיַד הַמֶּלֶךְ׃ ז וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט הַאֵין פֹּה נָבִיא לַה׳ עוֹד; וְנִדְרְשָׁה מֵאֹתוֹ׃ ח וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוֹשָׁפָט עוֹד אִישׁ אֶחָד לִדְרֹשׁ אֶת ה׳ מֵאֹתוֹ וַאֲנִי שְׂנֵאתִיו כִּי לֹא יִתְנַבֵּא עָלַי טוֹב כִּי אִם רָע מִיכָיְהוּ בֶּן יִמְלָה; וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט אַל יֹאמַר הַמֶּלֶךְ כֵּן׃ ט וַיִּקְרָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל סָרִיס אֶחָד; וַיֹּאמֶר מַהֲרָה מִיכָיְהוּ בֶן יִמְלָה׃ י וּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה יֹשְׁבִים אִישׁ עַל כִּסְאוֹ מְלֻבָּשִׁים בְּגָדִים בְּגֹרֶן פֶּתַח שַׁעַר שֹׁמְרוֹן; וְכָל הַנְּבִיאִים מִתְנַבְּאִים לִפְנֵיהֶם׃ יא וַיַּעַשׂ לוֹ צִדְקִיָּה בֶן כְּנַעֲנָה קַרְנֵי בַרְזֶל; וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר ה׳ בְּאֵלֶּה תְּנַגַּח אֶת אֲרָם עַד כַּלֹּתָם׃ יב וְכָל הַנְּבִאִים נִבְּאִים כֵּן לֵאמֹר; עֲלֵה רָמֹת גִּלְעָד וְהַצְלַח וְנָתַן ה׳ בְּיַד הַמֶּלֶךְ׃ יג וְהַמַּלְאָךְ אֲשֶׁר הָלַךְ לִקְרֹא מִיכָיְהוּ דִּבֶּר אֵלָיו לֵאמֹר הִנֵּה נָא דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים פֶּה אֶחָד טוֹב אֶל הַמֶּלֶךְ; יְהִי נָא דבריך (דְבָרְךָ) כִּדְבַר אַחַד מֵהֶם וְדִבַּרְתָּ טּוֹב׃ יד וַיֹּאמֶר מִיכָיְהוּ; חַי ה׳ כִּי אֶת אֲשֶׁר יֹאמַר ה׳ אֵלַי אֹתוֹ אֲדַבֵּר׃ טו וַיָּבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֵלָיו מִיכָיְהוּ הֲנֵלֵךְ אֶל רָמֹת גִּלְעָד לַמִּלְחָמָה אִם נֶחְדָּל; וַיֹּאמֶר אֵלָיו עֲלֵה וְהַצְלַח וְנָתַן ה׳ בְּיַד הַמֶּלֶךְ׃ טז וַיֹּאמֶר אֵלָיו הַמֶּלֶךְ עַד כַּמֶּה פְעָמִים אֲנִי מַשְׁבִּיעֶךָ; אֲשֶׁר לֹא תְדַבֵּר אֵלַי רַק אֱמֶת בְּשֵׁם ה׳׃ יז וַיֹּאמֶר רָאִיתִי אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל נְפֹצִים אֶל הֶהָרִים כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה; וַיֹּאמֶר ה׳ לֹא אֲדֹנִים לָאֵלֶּה יָשׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ בְּשָׁלוֹם׃ יח וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוֹשָׁפָט; הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ לוֹא יִתְנַבֵּא עָלַי טוֹב כִּי אִם רָע׃

יט וַיֹּאמֶר לָכֵן שְׁמַע דְּבַר ה׳; רָאִיתִי אֶת ה׳ יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ׃ כ וַיֹּאמֶר ה׳ מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב וְיַעַל וְיִפֹּל בְּרָמֹת גִּלְעָד; וַיֹּאמֶר זֶה בְּכֹה וְזֶה אֹמֵר בְּכֹה׃ כא וַיֵּצֵא הָרוּחַ וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי ה׳ וַיֹּאמֶר אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ; וַיֹּאמֶר ה׳ אֵלָיו בַּמָּה׃ כב וַיֹּאמֶר אֵצֵא וְהָיִיתִי רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאָיו; וַיֹּאמֶר תְּפַתֶּה וְגַם תּוּכָל צֵא וַעֲשֵׂה כֵן׃ כג וְעַתָּה הִנֵּה נָתַן ה׳ רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאֶיךָ אֵלֶּה; וַה׳ דִּבֶּר עָלֶיךָ רָעָה׃ כד וַיִּגַּשׁ צִדְקִיָּהוּ בֶן כְּנַעֲנָה וַיַּכֶּה אֶת מִיכָיְהוּ עַל הַלֶּחִי; וַיֹּאמֶר אֵי זֶה עָבַר רוּחַ ה׳ מֵאִתִּי לְדַבֵּר אוֹתָךְ׃ כה וַיֹּאמֶר מִיכָיְהוּ הִנְּךָ רֹאֶה בַּיּוֹם הַהוּא אֲשֶׁר תָּבֹא חֶדֶר בְּחֶדֶר לְהֵחָבֵה׃ כו וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל קַח אֶת מִיכָיְהוּ וַהֲשִׁיבֵהוּ אֶל אָמֹן שַׂר הָעִיר; וְאֶל יוֹאָשׁ בֶּן הַמֶּלֶךְ׃ כז וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ שִׂימוּ אֶת זֶה בֵּית הַכֶּלֶא; וְהַאֲכִלֻהוּ לֶחֶם לַחַץ וּמַיִם לַחַץ עַד בֹּאִי בְשָׁלוֹם׃ כח וַיֹּאמֶר מִיכָיְהוּ אִם שׁוֹב תָּשׁוּב בְּשָׁלוֹם לֹא דִבֶּר ה׳ בִּי; וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ עַמִּים כֻּלָּם׃

מלכים א פרק כב

Note that צִדְקִיָּהוּ isn’t lying. He really did get a message sent by ה׳. It’s that ה׳ intentionally sent a false message לפתות, to seduce or entice, them. Such a case counts as a נביא שקר:

המתנבא מה שלא שמע: כגון צדקיה בן כנענה.

סנהדרין פט,א

This seems horribly unfair, but it is in fact what ה׳ does, according to יחזקאל:

א וַיָּבוֹא אֵלַי אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָי׃

ב וַיְהִי דְבַר ה׳ אֵלַי לֵאמֹר׃ ג בֶּן אָדָם הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הֶעֱלוּ גִלּוּלֵיהֶם עַל לִבָּם וּמִכְשׁוֹל עֲו‍ֹנָם נָתְנוּ נֹכַח פְּנֵיהֶם; הַאִדָּרֹשׁ אִדָּרֵשׁ לָהֶם׃

ז כִּי אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמֵהַגֵּר אֲשֶׁר יָגוּר בְּיִשְׂרָאֵל וְיִנָּזֵר מֵאַחֲרַי וְיַעַל גִּלּוּלָיו אֶל לִבּוֹ וּמִכְשׁוֹל עֲו‍ֹנוֹ יָשִׂים נֹכַח פָּנָיו; וּבָא אֶל הַנָּבִיא לִדְרָשׁ לוֹ בִי אֲנִי ה׳ נַעֲנֶה לּוֹ בִּי׃ ח וְנָתַתִּי פָנַי בָּאִישׁ הַהוּא וַהֲשִׂמֹתִיהוּ לְאוֹת וְלִמְשָׁלִים וְהִכְרַתִּיו מִתּוֹךְ עַמִּי; וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה׳׃

ט וְהַנָּבִיא כִי יְפֻתֶּה וְדִבֶּר דָּבָר אֲנִי ה׳ פִּתֵּיתִי אֵת הַנָּבִיא הַהוּא; וְנָטִיתִי אֶת יָדִי עָלָיו וְהִשְׁמַדְתִּיו מִתּוֹךְ עַמִּי יִשְׂרָאֵל׃ י וְנָשְׂאוּ עֲו‍ֹנָם; כַּעֲו‍ֹן הַדֹּרֵשׁ כַּעֲו‍ֹן הַנָּבִיא יִהְיֶה׃

יחזקאל פרק יד

Similarly, a נביא שקר may be mistaken (“deluded” may not be too strong a word):

וַיֹּאמֶר ה׳ אֵלַי שֶׁקֶר הַנְּבִאִים נִבְּאִים בִּשְׁמִי לֹא שְׁלַחְתִּים וְלֹא צִוִּיתִים וְלֹא דִבַּרְתִּי אֲלֵיהֶם; חֲזוֹן שֶׁקֶר וְקֶסֶם ואלול (וֶאֱלִיל) ותרמות (וְתַרְמִית) לִבָּם הֵמָּה מִתְנַבְּאִים לָכֶם׃

ירמיהו יד:יד

We can distinguish, as Scripture does, between true and false revelation, only the first of which is properly described as G-d’s word. In the Bible, when the things spoken by the prophets cannot be relied upon, they are called nevuot sheker,“unreliable prophecy.” Thus Jeremiah has G-d saying: “The prophets prophesy unreliable things in my name…. An unreliable vision, and divination, and worthlessness, and the deception of their own minds are these that they prophesy to you.” Note that the false prophets of whom Jeremiah speaks here are not accused of intentionally lying. Rather, they speak the “deception of their own minds.” As Ezekiel puts it, they have “set up idols in their minds,” deceiving themselves so they cannot see what is before them. This is, in my view, the best way of understanding the revelation of Parmenides, which is a misleading and unreliable revelation, and so should properly be attributed to a false god, or to the deception of his own mind, these two things being in my view just different ways of referring to the same thing.


So how can we, the audience, tell if a putative נביא is really telling us the will of G-d? Worse, how can the נביא themself tell if they’ve had a real נבואה? The problem has bothered philosophers to the point of denying the possibility of revelation (even for otherwise religious philosophers):

For Kant, the problem was epistemological. He claimed there to be no method of evaluating claims of truth that have their ground in the “particular character of the subject.” A judgment that is grounded in private experience, such as belief, is, for Kant, a persuasion having only private validity, because it is impossible to show “its validity for the reason of every man.” Hence, revelation, as a private experience that is not open to question, cannot have the status of a conviction. In his comments on the Akeda, the Genesis narrative of the binding and near sacrifice of Isaac, Kant pursued this point to question even prophecy’s private validity. Because prophecy is uncertain and may be true or false, the prophet has a moral duty to question his own experience. Kant framed the Akeda as a conflict between certain and doubtful propositions, juxtaposing the absolute certainty of the moral imperative not to slay one’s child with the uncertain appearance of G-d. Accordingly, Abraham should have questioned whether the command to slay Isaac was really from G-d.

And the midrash brings up this possibility specifically with respect to the עקדה:

קדמו השטן בדרך ונדמה לו כדמות זקן. א״ל: לאן אתה הולך? א״ל: להתפלל. א״ל: ומי שהולך להתפלל למה אש ומאכלת בידו ועצים על כתפו? א״ל: שמא נשהא יום או יומים ונשחט ונאפה ונאכל. א״ל זקן: לא. שם הייתי כשאמר לך הקדוש ברוך הוא קח את בנך, וזקן כמותך ילך ויאבד בן שנתן לו למאה שנה?…תשמע מן המשטין ותאבד נשמה שתחייב עליה בדין. א״ל: לא משטין היה, אלא הקדוש ברוך הוא יתברך היה. לא אשמע ממך.

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת וירא סימן כב

So if I get a message and a mission from G-d, how should I respond? Do I rush out to the street corners, haranguing the passersby? Or do I talk to my psychiatrist about increasing my Zyprexa?

The halacha gives us a few criteria. First, the question only applies to what we’ve called a “certified prophet”, someone who can given הוראת שעה, who needs to be obeyed even if what he says is not in the Torah or even (temporarily) against the Torah. If you have a dream in which ה׳ tells you to be a good person, give צדקה and keep שבת, obey it. ה׳ comes to לבן and tells him not to kill his son-in-law. That doesn’t make him a נביא. Whether you call it a divine message, the superego or השגחה פרטית, that’s not what we are looking at here.


The Nature of the Experience

The first criterion for the נביא to determine whether their experience was truly that of נבואה is the overwhelming nature of that experience. There can be no doubt that it was an experience of the Divine.

We shall not think that what the prophets heard or saw in allegorical figures may at times have included incorrect or doubtful elements, since the Divine communication was made to them, as we have shown, in a dream or a vision and through the imaginative faculty. Scripture thus tells us that whatever the Prophet perceives in a prophetic vision, he considers as true and correct and not open to any doubt; it is in his eyes like all other things perceived by the senses or by the intellect. This is proved by the consent of Abraham to slay “his only son whom he loved,” as he was commanded, although the commandment was received in a dream or a vision. If the Prophets had any doubt or suspicion as regards the truth of what they saw in a prophetic dream or perceived in a prophetic vision, they would not have consented to do what is unnatural, and Abraham would not have found in his soul strength enough to perform that act, if he had any doubt [as regards the truth of the commandment].

Guide for the Perplexed, Friedlander translation, III:XXIV

If you have to ask the question, then you are not a נביא.

Obviously, this doesn’t help the audience to determine whether the putative נבואה is legitimate.


The Nature of the Prophet

(The following is from Rabbi Gil Student’s All About Prophecy)

Be honest with yourself: are you the sort of person who would be a נביא? A נביא has to be a צדיק גמור before they have a chance of being called:

מיסודי הדת לידע שהא־ל מנבא את בני האדם; ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה גיבור במידותיו ולא יהיה יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד בעל דעה רחבה נכונה עד מאוד.

משנה תורה, הלכות יסודי התורה פרק ז:א

אמר ר׳ יוחנן אין הקב״ה משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וחכם ועניו; וכולן ממשה.

נדרים לח,א

כב כה אמר ה׳ אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו; אל יתהלל עשיר בעשרו׃ כג כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי כי אני ה׳ עשה חסד משפט וצדקה בארץ; כי באלה חפצתי נאם ה׳׃

ירמיהו פרק ט

בן זומא אומר, איזה הוא חכם? הלמד מכל אדם…איזה הוא גיבור? הכובש את יצרו…איזה הוא עשיר? השמח בחלקו…

משנה אבות ד:א

דע, שכל נביא לא נתנבא אלא אחר שהגיע לכל המעלות הדיבריות ורוב מעלות המידות, ומהקיימות שבהן. והוא אמרם: ”אין הנבואה שורה אלא על חכם, גיבור ועשיר“.

אמנם ”חכם“ הרי הוא כולל את המעלות הדיבריות בלא ספק.

ו”עשיר“ הוא מעלה ממעלות המידות, רצוני לומר: ההסתפקות. שכן קוראים הם את המסתפק עשיר. והוא אמרם בגדר העשיר: ”איזהו עשיר, השמח בחלקו“, כלומר, שמסתפק במה שהמציאו הזמן, ואינו מצטער על מה שלא המציאו.

וכן ”גיבור“, גם זו מעלה ממעלות המידות. רצוני לומר, שינהיג כוחותיו כפי הדעה שבארנו בפרק החמישי והוא אמרם: ”איזהו גיבור, הכובש את יצרו“.

שמונה פרקים לרמב״ם, פרק שביעי

The Nature of the Message

There are certain limitations inherent in the message of a נביא. They can’t create new laws and can’t abrogate any existing laws on a permanent basis. They can’t, even as a הוראת שעה, allow idolatry. They can’t carry a message from false gods. If the message contains any of that, then we (and the נביא themself) know that it is a false prophecy.

ו נמצאת אומר שכל נביא שיעמוד אחר משה רבנו אין אנו מאמינין בו מפני האות לבדו כדי שנאמר אם יעשה אות נשמע לו לכל מה שיאמר; אלא מפני המצוה שציוונו משה בתורה ואמר אם נתן אות ”אליו תשמעון“ (דברים יח:טו); כמו שציוונו לחתוך הדבר על פי שני עדים ואף על פי שאין אנו יודעין אם אמת העידו אם שקר; כך מצוה לשמוע מזה הנביא אם האות אמת או בכישוף ולאט.

ז לפיכך אם עמד נביא ועשה אותות ומופתים גדולים וביקש להכחיש נבואתו של משה רבנו אין שומעין לו; ואנו יודעין בייחוד שאותן האותות בלאט וכישוף הן לפי שנבואת משה רבנו אינה על פי האותות…אלא בעינינו ראינוה ובאוזנינו שמענוה…

משנה תורה, הלכות יסודי התורה פרק ח

The Nature of the Wording

There’s another subtlety. The wording of a נבואה comes from the interplay of ה׳’s message in the mind of the נביא and the נביא’s own understanding of it. If two prophets use the identical words, then at least one is lying or deluded:

המתנבא מה שלא שמע: כגון צדקיה בן כנענה, דכתיב (דברי הימים ב יח) ”ויעש לו צדקיה בן כנענה קרני ברזל…“ מאי הוה ליה למיעבד? רוח נבות אטעיתיה! דכתיב (מלכים א כב) ”ויאמר ה׳ מי יפתה את אחאב…“ הוה ליה למידק, כדרבי יצחק דאמר רבי יצחק: סיגנון אחד עולה לכמה נביאים ואין שני נביאים מתנבאין בסיגנון אחד. עובדיה אמר (עובדיה א:ג) זְדוֹן לִבְּךָ הִשִּׁיאֶךָ ירמיה אמר (ירמיהו מט:טז) תִּפְלַצְתְּךָ הִשִּׁיא אֹתָךְ, זְדוֹן לִבֶּךָ. והני מדקאמרי כולהו כהדדי. שמע מינה לא כלום קאמרי.

סנהדרין פט,א

Divine communication produces multiple formulations of a single divine message, because divine revelation is multifaceted and not capable of being fully captured or replicated in human speech. The individual speech of the prophet is thus a mark of true divine communication.

(The prophecy of Moshe as expressed in the Torah is of course an exception.)


The Nature of Prophecy Itself

Professor Stone emphasizes that prophecy, revelation after the experience of מעמד הר סיני, is inherently uncertain and has to be treated like any other human, fallible, knowledge.

In placing emphasis on the process of self-scrutiny that the prophet could have engaged in before uttering his prophecy, the Talmud implicitly portrays prophecy as a twofold process corresponding to these two accounts. Prophecy consists of a spontaneous, subjective experience followed by an intentional act of suppressing or uttering a prophecy.

In effect, a נביא is not telling us G-d’s word. They are testifying about G-d’s word.

א״ר יוסי בן חנינה הכל [דיני נביא שקר] היה בכלל ”לא תענה ברעך עד שקר“.

ירושלמי סנהדרין נז,א יא:ו

The analogy of false prophecy to false testimony is suggestive and may be elaborated even further. Both the prophet and the judicial witness report private experiences they have observed, which are not subject to common knowledge or any other means of independent verification. In both cases, the credibility or trustworthiness of the reporter is at issue, and judgments must be made to accept such testimony, despite the limited capacity of humans to ascertain the truth of the matter.

כשמכוונין לסגנון א׳ בוודאי שכיונו לכך ביחד לומר שקר. וכהאי גוונא איתא בירושלמי לענין עדות כד הוה חמי סהדי מכוונין הוה חקר…

מהרש״א חידושי אגדות, סנהדרין פט,א

In the face of epistemological uncertainty, we have to fall back on normative heuristics:

ואפשר שיעשה אות ומופת ואינו נביא, וזה האות יש לו דברים בגו; ואף על פי כן, מצוה לשמוע לו, הואיל ואדם גדול הוא וחכם וראוי לנבואה, מעמידין אותו על חזקתו—שבכך נצטווינו: כמו שנצטווינו לחתוך הדין על פי שניים עדים כשרים, ואף על פי שאפשר שהעידו בשקר, הואיל וכשרים הם אצלנו, מעמידין אותן על כשרותן. ובדברים האלו וכיוצא בהן, נאמר “הנסתרות לה׳ אלוקינו; והנגלות לנו ולבנינו” (דברים כט:כח)…

משנה תורה, הלכות יסודי התורה ז:יז

We believe the נביא, and the נביא has to trust themself, because the Torah told us to: נמצאת אומר שכל נביא שיעמוד אחר משה רבנו אין אנו מאמינין בו מפני האות…אלא מפני המצוה שציוונו משה בתורה.