בס״ד

Kavanot: פרשת ראה תשע״ו

Thoughts on Tanach and the Davening

Parashat Re’eh starts the laws of the centralization of worship, the establishment of the בית המקדש:

ב אבד תאבדון את כל המקמות אשר עבדו שם הגוים אשר אתם ירשים אתם את אלהיהם; על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן׃ ג ונתצתם את מזבחתם ושברתם את מצבתם ואשריהם תשרפון באש ופסילי אלהיהם תגדעון; ואבדתם את שמם מן המקום ההוא׃ ד לא תעשון כן לה׳ אלהיכם׃ ה כי אם אל המקום אשר יבחר ה׳ אלקיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם לשכנו תדרשו ובאת שמה׃

דברים פרק יב

There’s an important detail in this:

”כי אם אל המקום אשר יבחר ה׳ אלקיכם מכל שבטיכם“, דרוש על פי נביא. יכול תמתין עד שיאמר לך נביא תלמוד לומר לשכנו תדרשו ובאת שמה דרוש ומצוא ואחר כך יאמר לך נביא.

ספרי דברים פרשת ראה פיסקא סב

But it’s very strange. How can a mitzvah demand the participation of a נביא?‎ Once the Torah was given, נבואה isn’t part of the halachic process:

יא כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת הוא ממך ולא רחקה הוא׃ יב לא בשמים הוא; לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה׃

דברים ל

אלה המצות אשר צוה ה׳ את משה אל בני ישראל; בהר סיני׃

ויקרא כז:לד

אמר רב יהודה אמר שמואל שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה אמרו לו ליהושע שאל א״ל (דברים ל) לא בשמים היא. אמרו לו לשמואל שאל אמר להם (ויקרא כז) אלה המצות שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה.

תמורה טז,א

There are two aspects of this: אלה המצות, a נביא cannot claim that G-d told him to order new מצוות; and לא בשמים הוא, a נביא cannot claim that G-d told him how to understand the existing Torah.

This became important when it came time to actually build the בית המקדש:

ח לא תעשון ככל אשר אנחנו עשים פה היום; איש כל הישר בעיניו׃ ט כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה אשר ה׳ אלהיך נתן לך׃ י ועברתם את הירדן וישבתם בארץ אשר ה׳ אלהיכם מנחיל אתכם; והניח לכם מכל איביכם מסביב וישבתם בטח׃ יא והיה המקום אשר יבחר ה׳ אלהיכם בו לשכן שמו שם שמה תביאו את כל אשר אנכי מצוה אתכם; עולתיכם וזבחיכם מעשרתיכם ותרמת ידכם וכל מבחר נדריכם אשר תדרו לה׳׃ יב ושמחתם לפני ה׳ אלקיכם אתם ובניכם ובנתיכם ועבדיכם ואמהתיכם; והלוי אשר בשעריכם כי אין לו חלק ונחלה אתכם׃ יג השמר לך פן תעלה עלתיך בכל מקום אשר תראה׃ יד כי אם במקום אשר יבחר ה׳ באחד שבטיך שם תעלה עלתיך; ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך׃

דברים פרק יב

א ויהי כי ישב המלך בביתו; וה׳ הניח לו מסביב מכל איביו׃ ב ויאמר המלך אל נתן הנביא ראה נא אנכי יושב בבית ארזים; וארון האלקים ישב בתוך היריעה׃ ג ויאמר נתן אל המלך כל אשר בלבבך לך עשה; כי ה׳ עמך׃ ד ויהי בלילה ההוא;
ויהי דבר ה׳ אל נתן לאמר׃ ה לך ואמרת אל עבדי אל דוד
כה אמר ה׳; האתה תבנה לי בית לשבתי׃ ו כי לא ישבתי בבית למיום העלתי את בני ישראל ממצרים ועד היום הזה; ואהיה מתהלך באהל ובמשכן׃ …יב כי ימלאו ימיך ושכבת את אבתיך והקימתי את זרעך אחריך אשר יצא ממעיך; והכינתי את ממלכתו׃ יג הוא יבנה בית לשמי; וכננתי את כסא ממלכתו עד עולם׃ …יז ככל הדברים האלה וככל החזיון הזה כן דבר נתן אל דוד׃

שמואל ב פרק ז

What is going on here? Rabbi Leibtag points out something interesting. David first goes to נתן to ask a פסק as a חכם: he is “darshening out the pasuk”. The Torah says הניח לכם מכל איביכם מסביב, and David sees his situation as ה׳ הניח לו מסביב מכל איביו, so it’s obviously time (David of course did not read the words of the תנ״ך; the author here is pointing out what the situation was). And נתן, wearing his “Rabbi” hat, agrees: it it time to build the בית מקדש. Then comes the נבואה, and the הוראת שעה: no, David cannot. And this outweighs the פסק. But why? What about לא בשמים הוא?

First we need to see what the power of a נביא actually is.

נביא מקרבך מאחיך כמני יקים לך ה׳ אלקיך; אליו תשמעון׃

דברים יח:טו

וכשתתאמת נבואת הנביא כפי היסודות שביארנו, ונתפרסם כשמואל ואליהו וזולתם, יש לאותו נביא לעשות במצות מעשים שאין שום אדם זולתו רשאי לעשותם…אם צוה לבטל איזו מצוה מכל מצות עשה, או שצוה לעבור על אזהרה מן האזהרות מכל מצות לא תעשה, חייבים לשמוע לו בכל דבריו, וכל העובר על דבריו חייב מיתה בידי שמים, חוץ מע״ז, והוא מאמר חכמים בתלמוד, בכל אם יאמר לך נביא עבור על דברי תורה שמע לו חוץ מע״ז, אבל בתנאי שלא יקבע זה לדורות ויאמר שה׳ צוה בזה לעשות כך וכך לדורות עולם, אלא שיצוה הוראת שעה ובזמן מסויים בלבד.

הקדמת הרמב״ם למשנה

So a command of a נביא is a הוראת שעה only, not something that can be a principle of law, that we can learn from. And such a thing is not meant to be recorded in תנ״ך:

כדתניא הרבה נביאים עמדו להם לישראל כפלים כיוצאי מצרים אלא נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה ושלא הוצרכה לא נכתבה.

מגילה יד,א

But that’s clearly not true, since we do have prophetic הוראות שעה recorded:

טו ויאמר מנוח אל מלאך ה׳; נעצרה נא אותך ונעשה לפניך גדי עזים׃ טז ויאמר מלאך ה׳ אל מנוח אם תעצרני לא אכל בלחמך ואם תעשה עלה לה׳ תעלנה; כי לא ידע מנוח כי מלאך ה׳ הוא׃

יט ויקח מנוח את גדי העזים ואת המנחה ויעל על הצור לה׳; ומפלא לעשות ומנוח ואשתו ראים׃

שופטים פרק יג

ל ויאמר אליהו לכל העם גשו אלי ויגשו כל העם אליו; וירפא את מזבח ה׳ ההרוס׃ לא ויקח אליהו שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב אשר היה דבר ה׳ אליו לאמר ישראל יהיה שמך׃ לב ויבנה את האבנים מזבח בשם ה׳; ויעש תעלה כבית סאתים זרע סביב למזבח׃ לג ויערך את העצים; וינתח את הפר וישם על העצים׃ … לח ותפל אש ה׳ ותאכל את העלה ואת העצים ואת האבנים ואת העפר; ואת המים אשר בתעלה לחכה׃ לט וירא כל העם ויפלו על פניהם; ויאמרו ה׳ הוא האלקים ה׳ הוא האלקים׃

מלכים א פרק יח

The common factor in the instances of a prophetic הוראת שעה in תנ״ך is that they are related to the sacrifices and the בית המקדש. And this is a specific law of the מקדש:

אשר יעלה בלבך, אבל אתה מקריב על פי נביא, כגון אליהו בהר הכרמל.

רש״י, דברים יב:יג, ד״ה בכל מקום אשר תראה

Inherent in the halachot of עבודה is the involvement of the נביא. This manifests in a number of ways. The Chasam Sofer comments:

כבר כתבתי במקום אחר שנתקשיתי על כל בניני המקדשות, הראשון והשני והשלישי במהרה בימינו שאין א׳ דומה לחבירו, והכל בכתב מיד ה׳ עלי השכיל וכו׳ וקשה אין הנביא רשאי לחדש והיה להם לעשות כמדת חצר המשכן במדבר. ושם אמרתי, שזהו פירוש הפסוק בפ׳ תרומה [כה:ט] ”ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו“, ודרשינן פ״ב דשבועות [טו,א] וכן תעשו לדורות, ולפע״ד קאי גם אככל אשר אני מראה אותך כן תעשו לדורות, שלעולם אני מראה אתכם תבנית הבנין ההוא, וכיון שהקב“ה התנה בתחלה שיבנה כאשר אני מראה א”כ אין כאן חידוש שחידש הנביא.

And the description of the next Temple in יחזקאל is nothing like the laws outlined in the Torah. The Rambam explains:

יד כל שיעורי הנסכים האמורין בספר יחזקאל ומניין אותן הקרבנות וסדרי העבודה הכתובים שם כולם מילואים הן ואינן נוהגין לדורות; אלא הנביא ציווה ופירש כיצד יהיו מקריבין המילואים עם חנוכת המזבח בימי המלך המשיח כשייבנה בית שלישי׃

טו וכשם שהקריבו הנשיאים בחנוכת המזבח דברים שאין כמותן לדורות והקריבו בשבת כך הנשיא מקריב חנוכתו בשבת לעתיד כאשר מפורש שם׃

טז וכן קרבנות שהקריבו בימי עזרא הבאים מהשבי מילואים היו ואין נוהגין לדורות׃ אבל דברים הנוהגין לדורות הם דברי תורה שפירשנו כמו שהעתיקו מפי משה רבנו; אין להוסיף עליהם ולא לגרוע׃

משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות פרק ב

And Rav Hutner explains that this הוראת שעה in the inauguration of the בית המקדש is necessary:

ה התבאר לנו כי עבודת המילואים מחייבת היא הקרבה קרבנות של הוראת שעה…

ו…שבעבודת המילואים מוכרחת ההופעה של עקירת דבר מן התורה בכוחה של נבואה, על ידי הקרבת קרבנות שההכרעה בהן תהא ”בשמים“ דוקא.

ז…בחנוכת חשמונאים שאין כאן נבואה, ואי אפשר בקרבנות של עקירת דבר מן התורה, הרי…מתקיימת על ידי שמתקבלת עבודה בת שיניו טבע שהיא דוגמת עקירת דבר מן התורה…

פחד יצחק, חנוכה, יב

Rav Kook summarizes:

בעניני מזבח, ונראה שהוא הדין כל עניני תכנית המקדש ובנינו, הוא מסור לנביא גם לדרוש ממנו שיודיע מן השמים בנבואה, ואין זה נכנס כלל להכלל של ”אלה המצות“ אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, ולא בכלל של ”לא בשמים היא“.

But why? Why does עבודה need נבואה? We don’t know the טעמי המצוות, but I would suggest that עבודה is the aspect of Judaism that brings G-d into our lives. There are three prongs to our religion (משנה אבות א:ב): ‎ על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. When we learn Torah, we explicitly exclude ה׳’s involvement. ה׳ gave us the Torah 3500 years ago, and now it is up to us to understand and internalize it:

לאחר שעמדו ישראל על הר סיני, השכל הוא הוא הכלי המובהק לגילוי רצון ה׳ הרבה יותר מאשר הכח הנבואה, אשר עליה נאמר ”לא בשמים היא“.

פחד יצחק, חנוכה, יב:ט

And when we do גמילות חסדים, we also exclude ה׳’s involvement. There’s a famous saying attributed to the Baal Shem Tov:

ושאלו להבעש״ט ז״ל הא דילתא בחולין קט,א: כל מה דאסר שרי כנגדו…באיזה אופן מותר כפירה? והשיב בצדקה לא תאמר לעני שיהיה לו בטחון ובודאי יעזור לו ה׳; רק תהיה כופר באותו שעה, ותעשה לו כל מה שבידך…

פרדס יוסף, תרומה כה

So our עבודה is where we invite ה׳ into our lives. For us today, this is in our תפילה, but the ideal is the service of the בית המקדש, and the halacha recognizes this by making the voice of ה׳ an active part of the establishment of the בית המקדש.