בס״ד

Kavanot: פרשת צו תש״פ

Thoughts on Tanach and the Davening

This week’s parasha describes the 7-day ceremony of מילואים, the inauguration of the כהנים. One pasuk includes an unusual cantillation mark, the שלשלת:

וַיִּשְׁחָ֓ט ׀ וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ מִדָּמ֔וֹ וַיִּתֵּ֛ן עַל־תְּנ֥וּךְ אֹֽזֶן־אַהֲרֹ֖ן הַיְמָנִ֑ית וְעַל־בֹּ֤הֶן יָדוֹ֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֥הֶן רַגְל֖וֹ הַיְמָנִֽית׃

ויקרא ח:כג

It appears only 4 times in the Torah:

וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ ׀ וַיַּחֲזִ֨קוּ הָאֲנָשִׁ֜ים בְּיָד֣וֹ וּבְיַד־אִשְׁתּ֗וֹ וּבְיַד֙ שְׁתֵּ֣י בְנֹתָ֔יו בְּחֶמְלַ֥ת ה֖׳ עָלָ֑יו וַיֹּצִאֻ֥הוּ וַיַּנִּחֻ֖הוּ מִח֥וּץ לָעִֽיר׃

בראשית יט:טז

וַיֹּאמַ֓ר ׀ ה֗׳ אֱלֹקֵי֙ אֲדֹנִ֣י אַבְרָהָ֔ם הַקְרֵה־נָ֥א לְפָנַ֖י הַיּ֑וֹם וַעֲשֵׂה־חֶ֕סֶד עִ֖ם אֲדֹנִ֥י אַבְרָהָֽם׃

בראשית כד:יב

וַיְמָאֵ֓ן ׀ וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אֵ֣שֶׁת אֲדֹנָ֔יו הֵ֣ן אֲדֹנִ֔י לֹא־יָדַ֥ע אִתִּ֖י מַה־בַּבָּ֑יִת וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־יֶשׁ־ל֖וֹ נָתַ֥ן בְּיָדִֽי׃

בראשית לט:ח

We’ve talked before about what it seems to indicate: a sense of hesitation. Lot doesn’t want to leave Sodom; Eliezer doesn’t really want to find a wife for Yitzchak (remember the aggadah that he wanted Yitzchak to marry his own daughter); Yosef was wavering in his opposition to Potiphar’s wife. What is Moshe hesitating about?

כב ויקרב את האיל השני איל המלאים; ויסמכו אהרן ובניו את ידיהם על ראש האיל׃ כג וישחט ויקח משה מדמו ויתן על תנוך אזן אהרן הימנית; ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית׃ …כח ויקח משה אתם מעל כפיהם ויקטר המזבחה על העלה; מלאים הם לריח ניחח אשה הוא לה׳׃ כט ויקח משה את החזה ויניפהו תנופה לפני ה׳; מאיל המלאים למשה היה למנה כאשר צוה ה׳ את משה׃

ויקרא פרק ח

Moshe gets a portion of this last קרבן because it is a שלמים and Moshe is acting as the כהן.

כי איל מלאים הוא: שלמים, לשון שלמות שמושלם בכל. מגיד הכתוב שהמלואים שלמים, שמשימים שלום למזבח ולעובד העבודה ולבעלים, לכך אני מצריכו החזה להיות לו לעובד העבודה למנה, וזהו משה ששימש במלואים, והשאר אכלו אהרן ובניו שהם בעלים, כמפורש בענין.

רש״י, שמות כט:כב

ויקטר המזבחה: משה שמש כל שבעת ימי המלואים בחלוק לבן.

רש״י, ויקרא ח:כח

Moshe is hesitating because this is the last offering, the last time Moshe will act as a כהן. So he doesn’t want to let it go.

Now, that’s a nice little וורט. But Rav Kaminetsky says I’m wrong:

והנה בכל הג׳ מקומות [נכתב וַיִּשְׁחָט], שמנוקד החי״ת בקמץ, משמע ש”וישחט“ מחולק בהפסק גמור מסוף הפסוק, ומשמע דשייך לפסוק שלפניו, ונמצא דאהרן הוא ששחט אלא שמשה קיבל את הדם וזרק, דאל״כ הו״ל למיכתב וַיִּשְׁחַט משה ויקח את הדם, וכן בשאר הפסוקים שהזכרתי.

אמת ליעקב ח:טו

His point is that the actual slaughtering is not part of the כהן's service. It can be done by the בעלים, and the grammar of the pasuk implies that it was.

כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשרה, שהשחיטה כשרה בזרים בנשים ובעבדים ובטמאים, ואפילו בקדשי קדשים. ובלבד שלא יהיו טמאין נוגעין בבשר.

חולין ב,ב

א״ל אביי והא שחיטה דעבודה שא״א לבטלה וכשרה בזר! א״ל: שחיטה לאו עבודה היא.

זבחים יד,ב

So if my וורט is correct, then the שלשלת should be on the ויקח or the ויקטר, Moshe’s last עבודה, not on the וישחט. However, the Malbim says Rav Kaminetsky is wrong (Rav Kaminetsky actually knows the Malbim; he mentions it and addresses it). The Malbim starts wtih the ספרא:

וישחט ויקח משה את הדם: כל שבעת ימי המלואים היה משה משמש בכהונה גדולה—הוא היה שוחט, הוא היה זורק, הוא היה מזה, הוא היה מחטא, הוא היה יוצק, הוא היה מכפר…משל למה הדבר דומה: לבת מלכים שנשאת כשהיא קטנה ופסקו עם אמה שתהא משמשת עד שתלמד בתה. אף כך אהרן תחלה היה לוי…כשנבחר להיות כהן גדול אמר לו הקב״ה למשה ”אתה תשמשני עד שילמד אהרן אחיך“. עד שילמד אהרן‏ היה משה שוחט ואהרן רואה אותו; זורק—ואהרן רואה אותו…

ספרא, צו, מכילתא דמילואים א:יד

יט ולקחת את האיל השני; וסמך אהרן ובניו את ידיהם על ראש האיל׃ כ ושחטת את האיל ולקחת מדמו ונתתה על תנוך אזן אהרן ועל תנוך אזן בניו הימנית ועל בהן ידם הימנית ועל בהן רגלם הימנית; וזרקת את הדם על המזבח סביב׃ …כה ולקחת אתם מידם והקטרת המזבחה על העלה; לריח ניחוח לפני ה׳ אשה הוא לה׳׃ כו ולקחת את החזה מאיל המלאים אשר לאהרן והנפת אתו תנופה לפני ה׳; והיה לך למנה׃

שמות פרק כט

וישחט ויקח משה מן הדם: כבר בארנו (ריש ויקרא) שמחוקי הלשון כשיבא פועל אחד על שני פעלים יבא שם הפועל באמצע. ולפ״ז היה ראוי שיאמר וישחט משה ויקח מן הדם. ואין לומר פה דוישחט הוא פעל סתמי ששחט אחר, כמו שפירש על ”ושחט את בן הבקר“. דהא אמר בצואה ”ושחטת את הפר“. ופירשו חז״ל משום דפה קמ״ל רבותא שמשה עשה עבודת הכהונה. ובשחיטה אין זה רבותא כי שחיטה כשרה בזר, רק בלקיחת הדם, ואמרו דלכן שמש משה בז׳ ימי המלואים כדי שילמד אהרן מעשה העבודות.

מלבי״ם, ויקרא ח:טו

Rav Kaminetsky concedes that he cannot argue with the ספרא, and Moshe did slaughter the איל המלאים, but it wasn’t as part of the עבודה:

ולפיכך נ״ל…נמצא דמן הדין היה שאהרן ישחוט אלו הקרבנות, אלא שהכתוב בפרשת תצוה [כט:יא] כתב ושחטת, והיינו שמשה ישחוט, אבל נפקותא גדולה איכא בין מעשה (השחיטה) ובין שאר הפעולות דהיינו הזריקה והקבלה, והיינו דהשחיטה (עשה משה) בתור שלוחו של אהרן, ולפיכך יחסה הכתוב עם פעולת אהרן ובניו, אבל שאר העבודות עשאם (משה) בתור כהן ששמש בימי המילואים, ודו״ק.

אמת ליעקב ח:טו

By the end of the week of מילואים, Aharon knows how to offer the sacrifices. he is certainly capable of doing the שחיטה. But he sees the שלשלת on וישחט; he realizes that Moshe is feeling that his days of serving ה׳ are ending. So he gives up his own מצוה to make Moshe his שליח, to give Moshe this last gift. That is the nature of Aharon. And in stressful times like these, that is the lesson to learn. Be מוותר, be understanding of those who are having a tough time.

א שיר המעלות לדוד;
הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד׃
ב כשמן הטוב על הראש
ירד על הזקן זקן אהרן;
שירד על פי מדותיו׃
ג כטל חרמון שירד על הררי ציון;
כי שם צוה ה׳ את הברכה
חיים עד העולם׃

תהילים פרק קלג

שיר המעלות לדוד וכו׳: אחר אומרו במזמור ענין בית שני כמדובר בו, בא וידבר על מה שתלוי עיקר הטוב המקווה ההוא, שהוא על אחדות הלבבות, הפך מה שגרם לנו החורבן השני…והוא לומר, כי הנה ידוע כי נפשות כל עם בני ישראל אחת יחשבו, כי חלק אחת ממעל המה, ועל כן לאחים בני אב אחד נתייחס כולנו…אומרת רוח הקדש כמדברת אל כל ישראל הנה מה טוב ומה נעים שבת אשר הם אחים מצד נפשותם, גם יחד בגויותם לאהוב בעולם הזה כל איש את רעהו כמוהו, שהוא טוב מצד עצמו ונעים לעיני הכל.

אלשיך, תהלים קלג:א

והנני מביא ראיה לדבר וילמד סתום מן המפורש, והוא, כי הנה זה הוא כשמן הטוב, והענין כי הנה אמרו רבותינו ז״ל (הוריות יב,א) שכשמשחו את אהרן בשמן המשחה על ראשו ירדו שני טיפין אל הזקן, והיה בסוף זקנו כשתי מרגליות לעיני הכל, ואין ספק כי היה הענין להורות, כי גם שמשה נכנס במקומו, כי מתחלה אהרן היה במצרים בין המלך הקדוש ובין העם והיה אפשר יהי לבו עליו, ועל כן העיד הוא יתברך כי לבו שלם עמו, באומרו וראך ושמח בלבו (שמות ד:יד, ועי׳ רש״י שם), ועל כן זכה לכהונה גדולה, שיהיה חשן משפט על לבו. ולהורות כי כן לבו, עשה יתברך ירדו משמן גדולתו שני טיפין עד סוף זקנו למען כל רואיו יכירו כי אין זה כי אם שגדלו ה׳ וימשחהו לכהן גדול, על כי היו הוא ואחיו גם יחד בלב שלם כשתי מרגליות…

אלשיך, תהלים קלג:ב

And we have a tradition of stressing out before Pesach. But this year, let’s not do that.

Sanzer Rebbe: Anger and Tension in the home is worse than Chametz

People are frightened and stressed, and naturally, they feel pressured and may tend to lose patience at home and outside. In this situation, when the children are at home—everyone is at home—along with the pressure of Pesach and all its preparations, which yields its own stresses, the primary behavior that we must accept upon ourselves is to be joyful and filled with Simcha. To exude calm, to be peaceful with the children, to spend time with the children—the boys and the girls—even more than usual.

What is required for Pesach is only removing chametz, and according to halacha, nullification [i.e., Kol Chamira] is sufficient. In fact, my father recounted that in the home of his grandfather—the Bnei Yissachar—they would clean the house on the night before Pesach as they searched for chametz, and that was the entirety of the “Pesach cleaning.”

…The evil inclination is ready to bring into your home pressure, stress, and irritation about the children—and to cause tension between husband and wife—trying to convince them that “this is necessary in order to make Pesach.” One needs to know that one point of anger—one moment of stress—is far worse than having chametz in the home!

Jewish Press, March 27, 2020, translated by Rabbi Yehuda Oppenheimer