בס״ד

Kavanot: פרשת פקודי תשע״ד

Thoughts on Tanach and the Davening

This week’s parasha starts with an accounting of the materials donated to the משכן:

אלה פקודי המשכן משכן העדת אשר פקד על פי משה; עבדת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן׃

שמות לח:כא

Rashi notes an oddity in the wording of this pasuk:

שני פעמים, רמז למקדש שֶׂנִתְּמַשְׂכֵּן בשני חורבנין על עונותיהן של ישראל

רש״י, שם, ד״ה המשכן משכן

So somehow the celebration of the generosity of בני ישראל, and all the gold and silver they donated, contains a hint of terrible things to come. The מִשְׁכָּן is a מַשְׁכּוֹן, collateral on a pledge that will be taken in payment by הקב״ה if we do not live up to the covenant. Rashi reads משכן-משכן as a reference to the two בתי המקדש, but we saw last week that the ה הידיעה is midrashicly interpreted as a third item (הדברים‎:‎ דברים משמע תרין ה’'א מרבי חד). Here too, I think the duplication hints at the destruction (or the repossession) of the two בתי המקדש but המשכן hints at the other destruction that preceded them: the destruction of משכן שילה by the Philistines.

So why when we celebrate the building of the משכן do we bring up its eventual three-fold destruction?

ואם תאמר מאי ענינו לכאן לכתוב זה כאן ולמה לא כתב זה בכל הפרשה שקדמה? אמנם דבר זה הוא מופלא בחכמה, וזה ידוע ממה שנשתברו הלוחות מפני שניתנו בפומבי ושלט בהם עין הרע. ומפני שכאן כתיב אלה פקודי המשכן, שנמנו כל המשכן ומפני כך שלט בהם עין הרע, שכל דבר שבמנין עין הרע שולט בו, ומפני שהיה מנין לכל דבר שבמשכן שלט עין הרע בזה, וכן בבית המקדש כל דבר שהיה במקדש היה בו מנין כאשר נכתב בפירוש, וכל מקום שיש מנין עין הרע שולט בו.

מהר״ל, גור אריה, שם

The idea that the first tablets carried the seeds of their own destruction is taken from the Midrash:

פסל לך והיה נכון לבקר. כך בראשונה, ויהי ביום השלישי בהיות הבקר וגו‘׳. וכאן, וגם איש אל ירא. הלוחות ראשונות על שנתנו בפומבי, לפיכך שלטה בהם עין הרע ונשתברו. וכאן אמר לו הקדוש ברוך הוא, אין לך יפה מן הצניעות, שנאמר, ומה ה’ דורש ממך כי אם עשה משפט ואהבת חסד והצנע לכת (מיכה ו ח):

מדרש תנחומא, כי תשא, לא

וכל העם ראים את הקולת ואת הלפידם ואת קול השפר ואת ההר עשן; וירא העם וינעו ויעמדו מרחק׃

שמות כ:יד

א ויאמר ה׳ אל משה פסל לך שני לחת אבנים כראשנים; וכתבתי על הלחת את הדברים אשר היו על הלחת הראשנים אשר שברת׃ ב והיה נכון לבקר; ועלית בבקר אל הר סיני ונצבת לי שם על ראש ההר׃ ג ואיש לא יעלה עמך וגם איש אל ירא בכל ההר; גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא׃

שמות פרק לד

So having something flashy, public, attention-gathering inevitably brings an עין הרע. We do not have to interpret that mystically or superstitiously: we can understand that it is human nature to resent something that someone else has that we do not, and we try to undermine it. And if we are the one who has that thing, our priorities become warped as we try to keep it away from others.

So why make the משכן of gold and silver if that is only going to inspire hatred and jealousy? Part of the answer is that the gold of the משכן served as an atonement for a worse sin:

אתה הוא שגרמת להם שהשפעת להם זהב וכל חפצם מה יעשו שלא יחטאו? משל למלך שהיה מאכיל ומשקה את בנו ומקשטו,ותולה לו כיס בצוארו,ומעמידו בפתח בית זונות,מה יעשה הבן שלא יחטא?

רש״י, שמות לב:לא, ד״ה אלהי זהב

אמר הקדוש ברוך הוא, יבא זהב שבמשכן ויכפר על זהב שנעשה בו את העגל, שכתוב בו, ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב וגו‘ (שמות’ לב:ג). ולכן מתכפרין בזהב, וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב. אמר הקדוש ברוך הוא, כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך (ירמיה ל:יז):

מדרש תנחומא, תרומה ח

So the gold that was the temptation that led to the golden calf was used to create the משכן, which was meant to be the atonement for that sin. But that very gold would lead to the עין הרע that would in turn lead to the destruction of the משכן and its successors, the ביתי מקדש. Why? Why not do something less flashy as an atonement?

We have to understand that there are three aspects to the “מקדש”.

There is the משכן, the “place” of the שכינה. It is the means though which we feel the presence of הקב״ה in the world. As Seforno says, the ideal would be for each of us to be that medium, בלבבי משכן אבנה, but in reality we need some sort of physical structure. The משכן is where G‑d comes close to us.

There is the אהל מועד, the “tent of meeting”. It is where we all come together on the three רגלים, where the קרבנות are offered. The אהל מועד is where we come close to G‑d.

Then there is the מקדש. As many commentators point out, the building of the real (permanent) בית המקדש required the establishment of a Jewish state and monarchy:

שלוש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ—למנות להם מלך שנאמר שום תשים עליך מלך (דברים יז,טו), ולהכרית זרעו של עמלק שנאמר תמחה את זכר עמלק (דברים כה,יט), ולבנות להם בית הבחירה שנאמר לשכנו תדרשו, ובאת שמה (דברים יב,ה).

משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות פרק א:א

And Solomon, in his dedication of the בית המקדש, speaks of its role in the lives of the non-Jew:

יב אז אמר שלמה: ה׳ אמר לשכן בערפל׃ יג בנה בניתי בית זבל לך מכון לשבתך עולמים׃ …מא וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא; ובא מארץ רחוקה למען שמך׃ מב כי ישמעון את שמך הגדול ואת ידך החזקה וזרעך הנטויה; ובא והתפלל אל הבית הזה׃ מג אתה תשמע השמים מכון שבתך ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי למען ידעון כל עמי הארץ את שמך ליראה אתך כעמך ישראל ולדעת כי שמך נקרא על הבית הזה אשר בניתי׃… ס למען דעת כל עמי הארץ כי ה׳ הוא האלקים; אין עוד׃

מלכים א פרק ח

The usual explanation is that the מקדש is related to the role of עם ישראל as a whole, to be a (שמות יט:ו)‎ ממלכת כהנים וגוי קדוש. We are meant to be an example of קדושה and an inspiration for the whole world:

ה כה אמר הא־ל ה׳ בורא השמים ונוטיהם רקע הארץ וצאצאיה; נתן נשמה לעם עליה ורוח להלכים בה׃ ו אני ה׳ קראתיך בצדק ואחזק בידך; ואצרך ואתנך לברית עם לאור גוים׃

ישעיהו פרק מב

The מקדש is the place from which we go out and spread the connection that we have established with G‑d.

And it is a truism that in order to be noticed, you have to be noticeable. We cannot have an influence on the larger world if no one knows that we exist. It is another fact of human nature that we are attracted to the impressive, to the beautiful. The בית המקדש is designed to impress its viewers:

It used to be said:
He who has not seen
the Temple of Herod
has never seen a beautiful building.
Of what did he build it?
Rabbah said: Of yellow and white marble.
Some say, of blue,
yellow and white marble.
Alternate rows [of the stones] projected,
so as to leave a place for cement.
He originally intended to cover it with gold,
but the Rabbis advised him
not to,
since it was more beautiful as it was,
looking like the waves of the sea.

אמרי
מי שלא ראה
בנין הורדוס
לא ראה בנין נאה [מימיו]
במאי בנייה
אמר רבה באבני שישא ומרמרא
איכא דאמרי באבני כוחלא
שישא ומרמרא
אפיק שפה ועייל שפה
כי היכי דנקביל סידא
סבר למשעייה בדהבא
אמרו ליה רבנן
שבקיה
דהכי שפיר טפי
דמיחזי כי אידוותא דימא

בבא בתרא ד,א

עַמִּים הַר יִקְרָאוּ שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ וּשְׂפֻנֵי טְמוּנֵי חוֹל׃

דברים לג:יט

…דבר אחר עמים הר יקראו על ידי פרקמטיא של זבולן, תגרי אומות העולם באים אל ארצו, והוא עומד על הספר והם אומרים הואיל ונצטערנו עד כאן נלך עד ירושלים ונראה מה יראתה של אומה זו ומה מעשיה, והם רואים כל ישראל עובדים לאלוה אחד ואוכלים מאכל אחד לפי שהגוים אלוהו של זה לא כאלוהו של זה, ומאכלו של זה לא כמאכלו של זה, והם אומרים אין אומה כשרה כזו ומתגיירין שם, שנאמר שם יזבחו זבחי צדק.

רש״י, שם, ד״ה ושפני

ג יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ;
הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן; קִרְיַת מֶלֶךְ רָב׃
ד אֱ־לֹהִים בְּאַרְמְנוֹתֶיהָ נוֹדַע לְמִשְׂגָּב׃
ה כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ; עָבְרוּ יַחְדָּו׃
ט כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ כֵּן רָאִינוּ
בְּעִיר ה׳ צְבָא־וֹת בְּעִיר אֱ־לֹהֵינוּ;
אֱ־לֹהִים יְכוֹנְנֶהָ עַד עוֹלָם סֶלָה׃

תהילים פרק מח

So we have this dialectic: the very glamour that allows the מקדש to attract the attention of the world and allows us to have an influence on the world, is the glamour and attractiveness that invites the עין הרע that leads to to its destruction. How do we synthesize this, what happy medium is there? I don’t have an answer. It is clear from our history and the three destructions of the מקדש that we as a people have not found the answer either. All we can do is be aware of the danger.

There is a parallel in our own lives as well. Humility is important, but we are too humble and self -effacing then we can never have an influence on others. If we are to be noticed, we must be noticeable. There is a degree of גאוה, of pride, that we need in order to accomplish anything in this life. As the חובת הלבבות says:

אך הגאוה שבמעלות הרוחניות מתחלקת לשני חלקים, אחד מהם מגונה והשני משובח. המגונה שיתגאה האדם בחכמתו והצדיק במעשהו וגרם זה שירבה בעיניו ויספיק אצלו מה שקדם לו מהם, ולחשוב שדי לו במה שיצא לו מן השם הטוב והשבח אצל בני אדם ולבזות בני אדם ולגעול אותם ולספר בגנותם ולהיות חכמי דורו וגדוליהם פחותים בעיניו ולהתפאר בקצור חבירו וסכלותם, וזה הוא הנקרא אצל רז״ל מתכבד בקלון חברו. וזה לא יהיה נכנע ולא עניו.

והמשובח כשמתגאה החכם בחכמתו והצדיק במעשהו הודאה לגודל טובת הבורא עליו בהם ושמחה בעבורם ויגרום לו להוסיף ולהשתדל בהם להכנע לקרוביו ולשמוח בחבריו ולחוס על כבודם ולכסות סכלותן ולדבר בשבחם… וימעטו בעיניו כל מעשיו הטובים, תמיד טורח להרבות מהם… וזאת הגאוה אינה מזקת לכניעה ולא מרחקת אותה, ובכמוה אמר הכתוב (דה״ב יז) ”ויגבה לבו בדרכי ה׳“, אך היא מסייעת אותה ומוסיפה בה…

חובת הלבבות, שער ו הכניעה, פרק ט