בס״ד

Kavanot: פרשת פנחס תשע״ח

Thoughts on Tanach and the Davening

This week's parasha takes place in the final camp of בני ישראל, in ערבות מואב, and focuses on the planning for the division of ארץ ישראל:

נב וידבר ה׳ אל משה לאמר׃ נג לאלה תחלק הארץ בנחלה במספר שמות׃

במדבר פרק כו

But then the last third is all about the קרבנות מוספים:

א וידבר ה׳ אל משה לאמר׃ ב צו את בני ישראל ואמרת אלהם; את קרבני לחמי לאשי ריח ניחחי תשמרו להקריב לי במועדו׃ ג ואמרת להם זה האשה אשר תקריבו לה׳; כבשים בני שנה תמימם שנים ליום עלה תמיד׃

ט וביום השבת שני כבשים בני שנה תמימם; ושני עשרנים סלת מנחה בלולה בשמן ונסכו׃ י עלת שבת בשבתו על עלת התמיד ונסכה׃

במדבר פרק כח

This all belongs in ספר ויקרא, along with all the other קרבנות. But it’s here, and clearly meant to be part of the narrative:

ויאמר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה׳ את משה׃

במדבר ל:א

Why relate the laws now, 39 years after the משכן was built? Last year we discussed Rashi’s approach to the question. This year I want to focus on Ramban. He starts by noting that the laws of the ימים טובים are detailed back in פרשת אמור:

ד אלה מועדי ה׳ מקראי קדש אשר תקראו אתם במועדם׃ ה בחדש הראשון בארבעה עשר לחדש בין הערבים; פסח לה׳׃ ו ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג המצות לה׳; שבעת ימים מצות תאכלו׃ ז ביום הראשון מקרא קדש יהיה לכם; כל מלאכת עבדה לא תעשו׃ ח והקרבתם אשה לה׳ שבעת ימים; ביום השביעי מקרא קדש כל מלאכת עבדה לא תעשו׃…

י דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן׃

כד דבר אל בני ישראל לאמר; בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש׃ כה כל מלאכת עבדה לא תעשו; והקרבתם אשה לה׳׃

ויקרא פרק כג

But that discussion leaves something out. It just mentions that there is an אִשֶׁה, a burnt offering, for each holiday, but doesn’t give any details:

והקרבתם אשה וגו׳: הם המוספין האמורים בפרשת פנחס.

רש״י, ויקרא כג:ח

He then notes that there are a series of laws of קרבנות that are explicitly meant for ארץ ישראל, that were not offered in the wilderness:

א וידבר ה׳ אל משה לאמר׃ ב דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם; כי תבאו אל ארץ מושבתיכם אשר אני נתן לכם׃ ג ועשיתם אשה לה׳ עלה או זבח לפלא נדר או בנדבה או במעדיכם לעשות ריח ניחח לה׳ מן הבקר או מן הצאן׃ ד והקריב המקריב קרבנו לה׳ מנחה סלת עשרון בלול ברבעית ההין שמן׃ ה ויין לנסך רביעית ההין תעשה על העלה או לזבח לכבש האחד׃

במדבר פרק טו

And Ramban says that’s what’s going on here:

וטעם צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי—כי אחרי שאמר לאלה תחלק הארץ, צוה להשלים תורת הקרבנות שיעשו כן בארץ. כי במדבר לא הקריבו המוספים כמו שהזכרתי בסדר אמור אל הכהנים (ויקרא כג:ב), וכן לא נתחייבו בנסכים במדבר כמו שפירשתי בסדר שלח לך (במדבר טו:ב), ועכשיו חייב באי הארץ לעשות שם הכל, התמידין והמוספין ומנחתם ונסכיהם. ואף על פי שלא פירש כאן ”כי תבאו אל הארץ“, כבר הזכירו בפרשת הנסכים (שם), ורמז אליו בפרשה הראשונה במועדות (ויקרא כג י). והחל כאן מן התמיד, ואף על פי שנזכר בפרשת ואתה תצוה (שמות כט לח) החזירו להיות הכל סדור בפרשה אחת.

רמב״ן, במדבר כח:ב

Now that’s a radical idea: that the מוספים were not offered at all in the wilderness. We’ll have to understand that. And it seems to contradict a mishna:

טו וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה; שבע שבתות תמימת תהיינה׃ טז עד ממחרת השבת השביעת תספרו חמשים יום; והקרבתם מנחה חדשה לה׳׃ יז ממושבתיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרנים סלת תהיינה חמץ תאפינה; בכורים לה׳׃ יח והקרבתם על הלחם שבעת כבשים תמימם בני שנה ופר בן בקר אחד ואילם שנים; יהיו עלה לה׳ ומנחתם ונסכיהם אשה ריח ניחח לה׳׃

ויקרא פרק כג

…הלחם מעכב את הכבשים והכבשים אינן מעכבין את הלחם, דברי רבי עקיבא. אמר שמעון בן ננס: לא, כי אלא הכבשים מעכבין את הלחם והלחם אינו מעכב את הכבשים; שכן מצינו כשהיו ישראל במדבר ארבעים שנה קרבו כבשים בלא לחם אף כאן יקרבו כבשים בלא לחם! אמר רבי שמעון: הלכה כדברי בן ננס, אבל אין הטעם כדבריו; שכל האמור בחומש הפקודים קרב במדבר וכל האמור בתורת כהנים לא קרב במדבר משבאו לארץ קרבו אלו ואלו.

משנה מנחות ד:ג

קרבו כבשים בלא לחם: שהרי לא היה להם לחם במדבר אלא המן.

הלכה כדברי בן ננס: דכבשים מעכבים את הלחם.

אבל אין הטעם כדבריו: דהוא אומר במדבר קרבו כבשים דשלמים ולא היא.

שכל האמור בחומש הפקודים: בספר במדבר. כגון קרבנות מוספים האמורים בפרשת פנחס, קרבו במדבר.

ר' עובדיה מברטנורא, שם

According to רבי שמעון, none the sacrifices of פרשת אמור were not offered in the wilderness; I would assume that the rituals were not done either (they didn’t have matzah or lulavim, and were living in sukkot). But the מוספים were offered. The Artscroll Talmud says the reason is that פרשת אמור explicitly mentions כי תבאו אל הארץ for some of the laws, and that is extended to all of them, but there’s no limitation in פנחס. It also mentions that Ramban’s understanding contradicts this mishna, and says “the Acharonim deal with this” but I can’t find any sources. We could say that Ramban doesn’t hold like רבי שמעון, and that רבי עקיבא would say that none of the holiday sacrifices were offered:

והלכה כר׳ עקיבא.

רמב״ם, שם

And there’s another gemara that supports this:

ד את הכבש אחד תעשה בבקר; ואת הכבש השני תעשה בין הערבים׃ ה ועשירית האיפה סלת למנחה בלולה בשמן כתית רביעת ההין׃ ו עלת תמיד העשיה בהר סיני לריח ניחח אשה לה׳׃

במדבר פרק כח

What does העשיה בהר סיני mean? The question the gemara asks is, did בני ישראל bring a קרבן תמיד every day in the wilderness, or just at moments of גלוי שכינה, like מעמד הר סיני?

בית שמאי, ורבי אלעזר, ורבי ישמעאל—כולהו סבירא להו: עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת ראייה הואי. ובית הלל, ורבי עקיבא, ורבי יוסי הגלילי—כולהו סבירא להו: עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי.

חגיגה ו,א

The problem is a common theme in נביא:

כא שָׂנֵאתִי מָאַסְתִּי חַגֵּיכֶם; וְלֹא אָרִיחַ בְּעַצְּרֹתֵיכֶם׃ כב כִּי אִם תַּעֲלוּ לִי עֹלוֹת וּמִנְחֹתֵיכֶם לֹא אֶרְצֶה; וְשֶׁלֶם מְרִיאֵיכֶם לֹא אַבִּיט׃ כג הָסֵר מֵעָלַי הֲמוֹן שִׁרֶיךָ; וְזִמְרַת נְבָלֶיךָ לֹא אֶשְׁמָע׃ כד וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט; וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן׃ כה הַזְּבָחִים וּמִנְחָה הִגַּשְׁתֶּם לִי בַמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה בֵּית יִשְׂרָאֵל׃

עמוס פרק ה

רבי אלעזר דתניא: ”עלת תמיד העשיה בהר סיני“; רבי אלעזר אומר: מעשיה נאמרו בסיני, והיא עצמה לא קרבה. רבי עקיבא אומר קרבה ושוב לא פסקה. אלא מה אני מקיים ”הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל“? שבטו של לוי שלא עבדו עבודה זרה, הן הקריבו אותה.

חגיגה ו,ב

רבי אלעזר says that not only were the מוספים not brought, but even the תמיד was not. The only קרבנות in the משכן were on special, specified occasions. רבי עקיבא says at least the תמיד was brought everyday, but it didn’t represent the offering of the people as a whole, just the priestly caste. That changes with our parasha:

עד עכשיו הביאו רק שבט לוי קרבן התמיד…אם ככה, באה התורה ומצוה אותנו צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל—כאן הציווי הוא לכל ישראל.


Why should coming to ארץ ישראל start the regular ritual of קרבנות? I think that for the Ramban, it relates to his opinion about the משכן. There is a famous מחלקת between Rashi and Ramban on when the משכן was commanded. Rashi says that even though it is recorded before חטא העגל, it really was given after, as a response to that sin:

אין מוקדם ומאוחר בתורה. מעשה העגל קודם לצווי מלאכת המשכן ימים רבים היה.

רש״י, שמות לא:יח

”מִשְׁכַּן הָעֵדֻת“ עֵדוּת לְכָל הָאֻמּוֹת שֶׁנִתְרַצָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל.

מדרש תנחומא, פקודי ב:ה

Now, it is clear that building a בית המקדש was intended from the moment they left Egypt:

תבאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה׳; מקדש אדני כוננו ידיך׃

שמות פרק טו:יז

יד שלש רגלים תחג לי בשנה׃ טו את חג המצות תשמר שבעת ימים תאכל מצות כאשר צויתך למועד חדש האביב כי בו יצאת ממצרים; ולא יראו פני ריקם׃ טז וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה; וחג האסף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה׃ יז שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדן ה׳׃ …יט ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה׳ אלקיך; לא תבשל גדי בחלב אמו׃

שמות פרק כג

But there was no plan to build a mishkan. Only after חטא העגל, when it became clear that the people needed a physical symbol of ה׳’s presence, was it commanded as a temporary mikdash, until they got to Israel to build the real one.

Ramban disagrees. He feels that the משכן was commanded as a follow-up to מעמד הר סיני, as a way of preserving the connection that בני ישארל had with ה׳:

כאשר דבר השם עם ישראל פנים בפנים עשרת הדברות, וצוה אותם על ידי משה קצת מצות…מעתה הנה הם לו לעם והוא להם לאלקים כאשר התנה עמהם…(שמות יט:ו) ”ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש“, והנה הם קדושים ראוים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם. ולכן צוה תחלה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו, ושם ידבר עם משה ויצוה את בני ישראל.

רמב״ן, שמות כה:ב

The tent [Tabernacle] then is a priestly-prophetic vehicle with the prophetic, the oracular predominating. The lustrations performed in the tent are designed to make it fit for divine revelation, for law-giving, for judgment, for guiding the people through the desert.

It does not appear, however, that the most prominent activity in the Tabernacle after the dedication was the bringing of sacrifices. We see this symbolically in the fact that the altar is the final item of the furniture of the Tabernacle that is commanded to be built (Ex. 27).

והנה עקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון.

רמב״ן, שמות כה:ב

The Mishkan is the vehicle through which the entire Sinai experience can continue – continued Revelation to Mosheh, continued worship through the office of the Kohanim. The B’nei Yisra’el maintain their presence, as it were, by dint of their donations to the building and, in kind, the Kohen Gadol constantly adorns himself with their names as a commemoration before God.

The בית המקדש is different. It is meant to be a place of עבודה:

מצות עשה לעשות בית לה׳, מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין אליו שלוש פעמים בשנה—שנאמר (שמות כה:ח) ”ועשו לי מקדש“; וכבר נתפרש בתורה משכן שעשה משה רבנו, והיה לפי שעה—שנאמר (דברים יב:ט) ”כי לא באתם, עד עתה…“ .

משנה תורה, הלכות בית הבחירה א:א

Though it will incorporate the function of משכן as well:

The Functions of the Mikdash—The Place Where G-d Rests His Shekhina and the Place Where Man Worships G-d

They are different. The משכן is where G-d talks to Man; the מקדש is where Man talks to G-d.

We’ve discussed before the idea that קדושה is created by human action, especially the קדושה of יום טוב, which is why the ברכה of מוסף יום טוב is מקדש ישראל והזמנים.

הקדושה אינה נמצאת בטבע. כל כולה תלויה בהינתקות מעולם הטבע ומעבר לעולם המלאכותי של יצירה אנושית. חותם הקדושה הוא הפקעת החפץ ממצבו הסתמי הראשוני וקידושו ע״י האדם.

In the wilderness they couldn’t really do that; בני ישראל were carried by ה׳. They ate מן, lived in ענני הכבוד. They would only start to be partners in the purpose of creation (call it תיקון עולם) when they established their own society in ארץ ישראל. And then they could start “talking back” to G-d, with the מוספים of יום טוב.