בס״ד

Kavanot: פרשת פנחס תשע״ז

Thoughts on Tanach and the Davening

The parasha starts with the narrative of preparing to enter ארץ ישראל, but the second half is all the laws of sacrifices:

א וידבר ה׳ אל משה לאמר׃ ב צו את בני ישראל ואמרת אלהם; את קרבני לחמי לאשי ריח ניחחי תשמרו להקריב לי במועדו׃ ג ואמרת להם זה האשה אשר תקריבו לה׳; כבשים בני שנה תמימם שנים ליום עלה תמיד׃ ד את הכבש אחד תעשה בבקר; ואת הכבש השני תעשה בין הערבים׃

במדבר פרק כח

What are these doing here? Don’t they belong back in ספר ויקרא?

Rashi connects these laws to the previous narrative:

צו את בני ישראל: מה אמור למעלה (כז:טז) יפקוד ה׳. אמר לו הקדוש ברוך הוא עד שאתה מצוני על בני, צוה את בני עלי. משל לבת מלך שהיתה נפטרת מן העולם והיתה מפקדת לבעלה על בניה וכו׳, כדאיתא בספרי.

רש״י, במדבר כח:ב

Moshe, after conducting the final census and setting up the laws of inheritance, asks ה׳ to make sure that בני ישראל have leadership after he dies:

יב ויאמר ה׳ אל משה עלה אל הר העברים הזה; וראה את הארץ אשר נתתי לבני ישראל׃ יג וראיתה אתה ונאספת אל עמיך גם אתה כאשר נאסף אהרן אחיך׃ יד כאשר מריתם פי במדבר צן במריבת העדה להקדישני במים לעיניהם; הם מי מריבת קדש מדבר צן׃

טו וידבר משה אל ה׳ לאמר׃ טז יפקד ה׳ אלקי הרוחת לכל בשר איש על העדה׃ יז אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם; ולא תהיה עדת ה׳ כצאן אשר אין להם רעה׃ יח ויאמר ה׳ אל משה קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו; וסמכת את ידך עליו׃

במדבר פרק כז

And he doesn’t just ask, he demands:

לאמר: אמר לו השיבני אם אתה ממנה להם פרנס אם לאו.

רש״י במדבר כז:טו

The Sifra that Rashi cites is interesting:

משל למה הדבר דומה? למלך שהיתה אשתו נפטרת מן העולם, היתה מפקדתו על בניה. אמרה לו, בבקשה ממך הזהר לי בבניי. אמר לה, עד שאת מפקדתני על בני, פקדי את בניי עלי, שלא ימרדו בי ושלא ינהגו בי מנהג בזיון. כך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה עד שאתה מפקדני על בני פקוד את בני עלי שלא ימרדו בי ושלא ימירו את כבודי באלהי הנכר…לכך נאמר צו את בני ישראל.

ספרי במדבר פרשת פינחס פיסקא קמב

G-d is saying, “If you are telling Me to plan for your death, then you need to tell Israel to plan for that as well”. But why choose the laws of the daily sacrifices and the holiday musafim? Surely there are laws that are more apt, like all the laws of kings and judges from ספר דברים?


Ramban says that these laws are specific to the entry into ארץ ישראל, just like the laws of נסכים that we discussed earlier:

כי אחרי שאמר לאלה תחלק הארץ, צוה להשלים תורת הקרבנות שיעשו כן בארץ. כי במדבר לא הקריבו המוספים כמו שהזכרתי בסדר אמור אל הכהנים (ויקרא כג:ב), וכן לא נתחייבו בנסכים במדבר כמו שפירשתי בסדר שלח לך (לעיל טו:ב), ועכשיו חייב באי הארץ לעשות שם הכל, התמידין והמוספין ומנחתם ונסכיהם. ואף על פי שלא פירש כאן ”כי תבאו אל הארץ“, כבר הזכירו בפרשת הנסכים (שם), ורמז אליו בפרשה הראשונה במועדות (ויקרא כג:י). והחל כאן מן התמיד, ואף על פי שנזכר בפרשת ואתה תצוה (שמות כט:לח) החזירו להיות הכל סדור בפרשה אחת.

רמב״ן, במדבר כח:ב

Now these are not new laws; they have been mentioned before:

לח וזה אשר תעשה על המזבח; כבשים בני שנה שנים ליום תמיד׃ לט את הכבש האחד תעשה בבקר; ואת הכבש השני תעשה בין הערבים׃

שמות פרק כט

ד אלה מועדי ה׳ מקראי קדש אשר תקראו אתם במועדם׃ ה בחדש הראשון בארבעה עשר לחדש בין הערבים; פסח לה׳׃ …ח והקרבתם אשה לה׳ שבעת ימים; ביום השביעי מקרא קדש כל מלאכת עבדה לא תעשו׃

ויקרא פרק כג

But Ramban feels that Moshe needed to learn and teach them again, now, on the eve of their entry to the land.


But Ramban himself explains that the laws relevant to ארץ ישראל are given in ספר דברים. Why these, now? I think that learning these laws is a reaction to Moshe’s concern of לא תהיה עדת ה׳ כצאן אשר אין להם רעה. There’s an obscure Midrash cited by the Maharal:

”ואהבת לרעך כמוך“, רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר ”זה ספר תולדות אדם“, זה כלל גדול מזה.

ספרא קדושים פרשה ב

בן זומא אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא ”שמע ישראל“. בן ננס אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא ”ואהבת לרעך כמוך“. שמעון בן פזי אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא ”את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים“. עמד רבי פלוני ואמר: הלכה כבן פזי…

מהר״ל, נתיבות עולם, צתיב אהבת ריעו, פרק א; מובא בשם הקדמת עין יעקב בשם ”מדרש אחד“

We understand why אהבת לרעך כמוך is a כלל גדול בתורה; it’s the basis of מצוות בין אדם לחבירו. We understand why שמע ישראל is; it’s the basis of מצוות בין אדם למקום.‎ ספר תולדות אדם is a little more subtle, but it means that all human beings come from the same ancestor. We are all one; this is the basis of what we might call “natural law” or דרך ארץ.

But הכבש האחד תעשה בבקר? Why is that important? Maharal explains that it expresses the need for consistency and permanence:

ומה שאמר בן פזי את הכבש האחד תעשה בבוקר הוא כלל גדול בתורה יותר, רצה לומר מה שהאדם עובד את ה׳ יתברך בתמידות הגמור והוא עבדו, וכמו שהעבד לא סר עבודתו מן אדון שלו רק הוא עובדו תמידי, ולכך אמר: את הכבש האחד תעשה בבוקר…שזה נאמר על קרבן תמיד שחר וערב דבר זה הכלל בתורה.

מהר״ל, שם

The Abarbanel points out that the daily עבודה is the goal of all our service of ה׳:

חשש הכתוב שלא יאמר אדם: הנה אלוקינו זה הכריע טבענו לחטא, ולכן ציוה במעשה המזבח וקידשו, כאילו טוב לפניו שנחטא ונשוב, ואין הדבר כן…אחרי שציוה כאן במעשה המזבח ובחירת הכהנים המקריבים עליו ובקדושת המזבח ומשיחתו, אמר ”וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה שנים…“ להגיד שהתכלית הנכסף במעשה המזבח ועבודת הכהנים אינו לכפרת העוונות—כי מוטב שלא יחטא אדם, ולא יקריב קרבן לכפר עליו, אבל היה תכלית המזבח להקריב בו תמידין בבוקר ובערב, שהם לא היו לכפרת עוונות, כי אם תודה לא־לוה יתברך על כל הטובה שהיטיב לעמו…

אברבנאל, שמות כט:לח

And faced with crisis and unimaginable change, it’s the ability to continue on, day by day, doing the right thing, that keeps us strong:

יציבות וקביעות הם כלל גדול בתורת החינוך היהודי. כבש אחד בבוקר, כבש אחד בין הערביים. תמידין כסדרן. אם כלל זה נכון בימים שבהם אין בעיות לעם ישראל, על אחת כמה וכמה בימים אלה.

התקופה שאנו חיים בה היא תקופה קשה. בעוונותינו הרבים, כמעט ואין בה שבוע ללא פיגוע. נשאל את עצמנו: מה צריכה להיות התנהגותנו בימים אלה? מה אנו, אזרחים פשוטים, יושבי בית המדרש, יכולים לעשות?

והתשובה: “את הכבש האחד תעשה בבקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערביים”. יציבות, קביעות, רצף. זה המסר הגדול גם לאחינו שבגולה. על אף כל מה שקורה הכל מתנהל תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן.

אין לי דבר נגד תרופות ”אקמול“. אך מי שחושב שהוא יכול לרפא את תחלואי הדור באמצעות שיריו של ר׳ שלמה קרליבך, רק באמצעות הגברת הרגש, טועה. זהו כדור ”אקמול“. אלה הם ”חיי שעה“. כל התלהבות היא רגעית. בכל פעם צריכים מתח חדש. זה לא נכס שניתן לקחת הביתה. לימוד תורה הוא נכס שנשאר אצל האדם גם כשהוא עוזב אותה.

כדי לרפא צריך יציבות. עלינו להציב שני מסרים חשובים: ראשית, התורה לא איבדה דבר מהקסם שלה. היא ממשיכה להיות רלבנטית. הבעיה איננה בתורה אלא במה שהוספנו לה.

דבר שני: לא ניתן להסתפק באקמול. יש לחזור לדרך הלימוד הקשה, לעמל, לידיעה ולהשקעה.

The reminder of the תמיד is exactly what בני ישראל needed to hear as they faced the death of Moshe and the great unknown future ahead of them.


We’re in the Three Weeks now, and one of the disasters of שבעה עשר בתמוז was the loss of the תמיד:

חמישה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז, וחמישה בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז—נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל.

משנה תענית ד:ו

It’s not clear when the בטל התמיד happened:

בטל התמיד: גמרא

תענית כח,ב

גמרא: כך קיבלנו מאבותינו.

רש״י, שם

But many connect it to the well-known aggadah, dating it to the civil war of the Maccabean kings that ended with the Romans taking effective control of Judah:

כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה היה הורקנוס מבחוץ ואריסטובולוס מבפנים. בכל יום היו משלשלין [אנשי אריסטובולוס] דינרים בקופה ומעלים [אנשי הורקנוס] להם תמידים [בהמות לקורבן תמיד]. היה שם זקן אחד…אמר להם: כל זמן שעוסקים בעבודה אינם נמסרים בידכם. למחרת שלשלו להם דינרים בקופה, והעלו להם חזיר. כיוון שהגיע לחצי החומה נעץ ציפורניו בחומה ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה.

סוטה מט,ב

The Yerushalmi describes the consequences:

לא הספיקו להגיעה למחצית החומה עד שנעץ החזיר וקפץ מארץ ישראל מ׳ פרסה. כאותו השעה גרמו העונות ובטל התמיד וחרב הבית.

ירושלמי תענית כג,א (פרק ד הלכה ה)

The Jewish people could cope with many things. But losing the consistency of our quotidian service of ה׳ was the beginning of the end.