בס״ד

Kavanot: פרשת פנחס תשע״ד

Thoughts on Tanach and the Davening

After praising פנחס,‎ ה׳ gives a command to משה :

טז וידבר ה׳ אל משה לאמר׃ יז צרור את המדינים; והכיתם אותם׃ יח כי צררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור; ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחתם המכה ביום המגפה על דבר פעור׃

במדבר פרק כה

This brings up two questions: First, why מדין and not מואב? It was מואב that hired בלעם, and it was with בנות מואב that בני ישראל sinned! Second what happened to this command? We don’t see them going to war with מדין; the next thing is the census, then the laws of inheriting the land. It’s not for another 6 chapters that we get to the actual war, and then ה׳ needs to command it again:

א וידבר ה׳ אל משה לאמר׃ ב נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים; אחר תאסף אל עמיך׃ ג וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם אנשים לצבא; ויהיו על מדין לתת נקמת ה׳ במדין׃ ד אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל תשלחו לצבא׃ ה וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה שנים עשר אלף חלוצי צבא׃ ו וישלח אתם משה אלף למטה לצבא; אתם ואת פינחס בן אלעזר הכהן לצבא וכלי הקדש וחצצרות התרועה בידו׃ ז ויצבאו על מדין כאשר צוה ה׳ את משה; ויהרגו כל זכר׃ ח ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם את אוי ואת רקם ואת צור ואת חור ואת רבע חמשת מלכי מדין; ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב׃

במדבר פרק לא

The question of what happened to מואב is even stronger when we realize that בני ישראל were specifically commanded not to attack מואב, in very similar terms to the command to attack מדין:

ויאמר ה׳ אלי אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה; כי לא אתן לך מארצו ירשה כי לבני לוט נתתי את ער ירשה׃

דברים ב:ט

Multiple reasons are given in the commentators:

ולא מאת המואבים, שהמואבים נכנסו לדבר מחמת יראה שהיו יראים מהם, שיהיו שוללים אותם, שלא נאמר אלא (דברים ב:ט) אל תתגר בם מלחמה. אבל מדינים נתעברו על ריב לא להם. דבר אחר מפני שתי פרידות טובות שיש לי להוציא מהם, רות המואביה ונעמה העמונית

רש״י, במדבר לא:ב, ד״ה מאת המדינים

נראה שהיו מדיניות שהתנכרו למואביות, כי לא זכר למואב חטא זה, אלא על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, ושלא נתעבו המואביות, ושלא צרר את מואב כי אם את מדין, ויעץ להם בלעם בדרכו דרך מדין, והלכו לפעור שעל הגבול לזבח, וקראו לישראל.

אברבנאל, במדבר כה:א

…או שהמואביות שהיו אצל פעור בין כה וכה עשו מתוקף יצר, והמדיניות באו לשם דוקא להכשיל את ישראל

אברבנאל, במדבר לא:א

ולא מואב, ששם היו ישראל המתחילים, שהלכו לאהליהם ותבעום, כמו שכתוב ויחל העם, ולכן כתב אל בנות ולא עם בנות מואב. והמדינים הפקירו בנותיהם לתבע.

כלי יקר, במדבר כה:יז, ד״ה צרור את המדינים

There are two basic categories of these answers: either מואב’s sin wasn’t as bad (either they were acting in self-defense, or what they actually did wasn’t as bad), or (Rashi’s second answer) מואב needed to be preserved because they still had the potential to redeem themselves.

As for the second question, why didn’t the war take place after the command, we have to look closely at the wording. There are two commands here, צרור and הכיתם. The first thing they need to do is צרור, make them enemies:

כמו זכור, שמור, לשון הווה. עליכם לאייב אותם.

רש״י, במדבר כה:יז, ד״ה צרור

בעוד שלא יגיעו למלכמה שזה היה צריך להכנה. בין כה וכה יצרו אותם. למען יהיו שונאים זע״ז ומריבים. ואחר כך והכיתם אותם במלכמה.

העמק דבר, במדבר כה:יז, ד״ה צרור את המדינים

טעם על מצות צרור, הוא משום שגם עתה המה צוררים יותר ממואב דמואב שהחטיאו בבנות וגם לע״ז…ומאז שנהרגה בת המלך וגם מתו במגפה כ״ד אלף מישראל, נתיראו הבנות ולא החטיאו עוד…

משא״כ מדין שהיה ע״ז שלהם פעור אשר מושכת לב ישראל. ואחר שהחלו לחטיא בה…קשה להפרד ממנה…

העמק דבר, במדבר כה:יח, ד״ה כי צוררים וכו׳

It takes a period of mental preparation to go to war with מדין. And the war itself was different from other wars:

יש אומרים ב׳ אלפים מכל שבט שלח…וי״ב אלף לתפלה, ומנין שכן, שנאמר אלף למטה אלף הרי כ״ד אלפים.

במדבר רבה כב:ג

אנשים— צדיקים, לתת נקמת ה׳ במדין, הקב״ה אמר נקמת בני ישראל, ומשה אמר נקמת ה׳, אלא אמר הקב״ה הריני ואתם זיקו שלכם מתבקשים שגמרו לי להזיק אתכם. אמר משה רבון העולמים, אם היינו ערלים או עובדי עבודת גלולים או כופרים במצות לא היו שונאים אותנו, אלא בשביל תורה שנתת לנו, לכך הנקמה שלך…

מדרש תנחומא, מטות ג

And this war is clearly meant to be more spiritual, with the explicit requirement that the כהן and the כלי הקדש go with them. This was one war that the tribe of Levi had to participate in. The war with Midyan was a mental war, a war about a state of mind. It was similar to a previous war that involved a state of mind rather than just a physical battle:

לתת נקמת ה׳ במדין וגו׳, במלחמת עמלק עשה משה מלחמה בשר של מעלה ויהושע עשה מלחמה בלמטה, וכן במדין עשה משה מלחמה עם השר של מעלה לתת נקמת ה׳ במדין, ופנחס שלח לעשות מלחמה עם המדינים…

ילקוט ראובני, מטות

But what is so bad about מדין? They are the people of יתרו, the in-laws of Moshe. Why treat them the same as עמלק?

יום אחד היו החברים יושבים ומתנגחים אלו באלו, והיה שם רבי אלעזר ורבי אבא, ורבי חייא ורבי יוסי ושאר החברים. אמרו, הרי כתוב אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה וגו' שהוא בשביל רות ונעמה העתידות לצאת מהם, ואם כן צפורה אשת משה שהיתה ממדין ויתרו ובניו שיצאו ממדין, שהיו כולם צדיקי אמת, על אחת כמה וכמה (שהיה להם להגן על מדין). ועוד, משה שגידלו אותו במדין, ואמר לו הקב״ה נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים, (וזכות משה לא הגנה עליהם), ואם כן משא פנים יש בדבר, שהרי בני מדין היו יותר ראויים להנצל ממואב. אמר רבי שמעון אינו דומה מי שעתיד ללקט תאנים, למי שכבר לקט אותם, (רות ונעמי עוד לא יצאו מעמון וצפורה כבר יצאה ממדין). אמר לו רבי אלעזר, הרי אף כל פי שכבר לקט הוא שבח (והיה להם להנצל בזכותם). אמר לו מי שעוד לא לקט התאנים שומר את אילן התאנה תמיד שלא יהיה בו פגם, שהוא בשביל התאנים שהאילן עתיד להביא. ואחר שכבר לקט התאנים עוזב את האילן, ואינו שומר אותו. כך מואב שהיה עתיד להביא אלו התאנים שמר אותו הקב״ה, שכתוב אל תצר את מואב, מדין שכבר נתנו התאנים ולקטו אותן, כתוב צרור את המדינים, כי מכאן ולהלאה אילן התאנים זה אינו עתיד להביא פירות, ובשביל זה ראוי לשריפת אש.

The מדינים actively rejected יתרו and his family. There would be no more פירות coming from them:

טז ולכהן מדין שבע בנות; ותבאנה ותדלנה ותמלאנה את הרהטים להשקות צאן אביהן׃ יז ויבאו הרעים ויגרשום; ויקם משה ויושען וישק את צאנם׃

שמות פרק ב

רב שבהן ופירש לו מעבודה זרה ונידוהו מאצלם.

רש״י, שמות ב:טז, ד״ה ולכהן מדין

מפני הנידוי

רש״י, שמות ב:יז, ד״ה ויגרשום

Rashi explains how Midyan remembered Moshe’s days among them, but the Zohar puts a much more negative spin on their attitude:

ומה ראה מואב ליטול עצה ממדין, כיון שראו את ישראל נוצחים שלא כמנהג העולם, אמרו מנהיגם של אלו במדין נתגדל, נשאל מהם מה מדתו. אמרו לו אין כחו אלא בפיו. אמרו אף אנו נבא עליהם באדם שכחו בפיו.

רש״י, במדבר לב:ד, ד״ה אל זקני מדין

אמרו (זקני מדין) למואב, גידול רע גדלנו בינינו, אימן אותו וגידל אותו בביתו, ונתן לו בתו לאשה, ולא עוד אלא שנתן לו כסף ושלח אותו למצרים להשמיד כל הארץ, והוא וכל ביתו נמשכו אחריו. אם רבם ההוא נוכל לעקור מן העולם, כל העם שלו יתעקר מיד מן העולם, וכל העצה הרע בדבר פעור היתה ממדין.

What is it about Midyan that makes them such implacable foes of בני ישראל, that we need to see them as צוררים? Remember how we first met Midyan:

כד ויקחהו וישלכו אתו הברה; והבור רק אין בו מים׃ כה וישבו לאכל לחם וישאו עיניהם ויראו והנה ארחת ישמעאלים באה מגלעד; וגמליהם נשאים נכאת וצרי ולט הולכים להוריד מצרימה׃ כו ויאמר יהודה אל אחיו; מה בצע כי נהרג את אחינו וכסינו את דמו׃ כז לכו ונמכרנו לישמעאלים וידנו אל תהי בו כי אחינו בשרנו הוא; וישמעו אחיו׃ כח ויעברו אנשים מדינים סחרים וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור וימכרו את יוסף לישמעאלים בעשרים כסף; ויביאו את יוסף מצרימה׃

בראשית פרק לז

The Midyanites are slave traders. Note that the simplest reading of the Yosef story is that the Midyanites kidnapped him while the brothers were still deciding what to do. They don’t treat human beings as human beings; they are no different from animals. The Netziv above said עבודה זרה שלהם פעור, their god was Baal Peor, whose worship celebrated the most physical aspect of our lives. People are just bipedal animals. We don’t have to care about others or treat them as unique individuals.

And it is a seductive philosophy, which continued to haunt Israel:

…דהנה ידוע דכיבוש הארץ היה צריך להיות מצד הכלל והתאחדות ישראל…אך באשר באו לחטא שטים היה לבם נשבר בקרבם עד מאד, ואפילו אחר שנרצה עונם כתיב בספר יהושע (כב:יז) המעט לנו עון פעור אשר לא הטהרנו ממנו עד היום הזה, היה כל אחד מוצא את עצמו נעדר המעלה…

שם משמואל, ויקרא תרפ״א

The שם משמואל connects this aspect of מדין to the destruction of the בית המקדש itself:

שנאה תערר מדנים; ועל כל פשעים תכסה אהבה׃

משלי י:יב

…ונראה דהכחות הרעים שהם להיפוך שני המקדשות הם קליפות מואב ומדין, ומצאתי רמז בש״ס שמואב הוא היפוך מקדש ראשון…ומדין נראה שהוא היפוך בית שני, שהיה בזכות כנסת ישראל, ומדין הוא מלשון ריב ומדון, שזה היפוך כנסת ישראל, וכן הוא בליקוטי תורה מהרב ז״ל שהחטא שהיה בבית שני היינו שנאת חנם, היא קליפת מדין…ומקדש שני מצד קליפת מדין, שמשכה אותם לשנאת חנם.

אך מדין נראה שטבעם נמשך לריב ומדון קנאה ושנאה כהוראת שמם, מדין ששרשו מדנים, וכמו שמצינו (בראשית לז) והמדנים מכרו אותו. הרי ששם העצם שלהם נגזר מלשון מדון.

שם משמואל, במדבר תרע״ה

And as we approach the three weeks, we have to realize that the cure for the גלות is to remove the קליפת מדין, to recognize others as human beings and individuals who have their own significance and therby remove the age-old stain of שנאת חנם.