בס״ד

Kavanot: פרשת נשא תשע״ט

Thoughts on Tanach and the Davening

One of the more obscure sections of this week's parasha is the ordeal of the Sotah:

יד ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והוא נטמאה; או עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא לא נטמאה׃ ...יט והשביע אתה הכהן ואמר אל האשה אם לא שכב איש אתך ואם לא שטית טמאה תחת אישך הנקי ממי המרים המאררים האלה׃ כ ואת כי שטית תחת אישך וכי נטמאת; ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך׃ כא והשביע הכהן את האשה בשבעת האלה ואמר הכהן לאשה יתן ה׳ אותך לאלה ולשבעה בתוך עמך בתת ה׳ את ירכך נפלת ואת בטנך צבה׃ כב ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבות בטן ולנפל ירך; ואמרה האשה אמן אמן׃ כג וכתב את האלת האלה הכהן בספר; ומחה אל מי המרים׃ כד והשקה את האשה את מי המרים המאררים; ובאו בה המים המאררים למרים׃

במדבר פרק ה
One approach to understanding this is that it protects the wife:

This is...the approach of Tikva Frymer-Kensky, Jacob Milgrom and others who point out that the Sotah ritual, by placing punishment for infidelity in divine or priestly hands, was an effective way to protect women from the violence of jealous men.

And the gemara sees this ritual as a way to preserve שלום בית, by assuaging the husband's jealousy:

לעשות שלום בין איש לאשתו, אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים המאררים בספק.

נדרים סו,ב

The Sotah scroll comes up in a seemingly unrelated law: we are not allowed to write a פסוק at all if it is not part of a ספר.

ורבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: האי ספר אפטרתא--אסור למקרי ביה בשבת; מאי טעמא? דלא ניתן ליכתב.

גיטין ס,א

דלא ניתן ליכתב: פחות מספר אחד שלם לעצמו.

רש״י, שם

כל התורה מהווה גילוי אחד מושלם של דבר ה׳ בעולם, וכבר למדנו שספר תורה שחסרה בו אות אחת כולו פסול. ולכן אמרו חז"ל שאסור לכתוב קטעים מן התורה.

(Note that this applies to all of תנ״ך;‎ רבה and רב יוסף were discussing a book of haftarot). But the gemara notes a historical problem, from the laws of Sotah:

הילני...עשתה טבלה של זהב, שפרשת סוטה כתובה עליה.

משנה יומא ג:יא

פרשת סוטה: לכתוב משם פרשיות לסוטות הבאות.

רש״י, גיטין ס,א

בעא מיניה אביי מרבה: מהו לכתוב מגילה לתינוק להתלמד בה?...א״ל אין כותבין. ומה טעם? לפי שאין כותבין! איתיביה: ”אף היא עשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה“. א״ר שמעון בן לקיש משום ר׳ ינאי: באל״ף בי״ת. איתיביה: ”כשהוא כותב רואה וכותב מה שכתוב בטבלא“. אימא כמה שכתוב בטבלא. איתיביה: ”כשהוא כותב, רואה בטבלא, וכותב מה שכתוב בטבלא. מה הוא כתוב בטבלא? (במדבר ה) אִם שָׁכַב...אִם לֹא שָׁכַב“. הכא במאי עסקינן? בסירוגין. כתנאי: אין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה ואם דעתו להשלים מותר. ר׳ יהודה אומר: בבראשית עד דור המבול; בתורת כהנים עד ויהי ביום השמיני.

גיטין ס,א

באל״ף בי״ת: כלומר ראשי התיבות.

כמה שכתוב: לפי הסימנים היה מבין וכותב.

בסירוגין: תחילת המקרא היה כתוב תיבה שלימה ולבסוף ראשי תיבות.

עד ויהי ביום השמיני: שהוא גמר צווי הקרבנות.

רש״י, שם
And this law is brought הלכה:

מותר לכתוב התורה חומש חומש, כל חומש בפני עצמו, ואין בהן קדושת ספר תורה התם; אבל לא יכתוב מגילה בפני עצמה, שיהיה בה פרשייות. ואין כותבין מגילה לתינוק, להתלמד בה; ואם דעתו להשלים עליה חומש, מותר. כתב מגילה שלוש שלוש תיבות בשיטה אחת, מותר.

משנה תורה, הלכות ספר תורה ז:יד

שאלה:...בדבר טליתא אשר בחר אותה בן אדם לציצית, ורצה להתנאות במצוות ורקם שוליה במשי באומנות משובחת וכתב בשוליה פסוק מן פרשת ויאמר וכתב השם יודין.

התשובה: זה המעשה הוא חטא ואינו מותר בשום פנים...שאין לכתוב מן התורה פסוקים פסוקים אלא יכתוב שלוש תיבות לבד ולא יותר. ואם צריכים אנו להביא ראיה מפסוק, משנים אנו הכתב ונותנים לו צורה אחרת או כותבים מכל תיבה אות אחת או שתיים, סוף דבר, מקצת התיבה, או כותבים בסירוגין. (ואפילו) מי שהתיר לכתוב פרשה לתינוק להתלמד בה, לא (התיר) זאת אלא בגלל הכרח הלימוד, לפי שלא ניתנה תורה להכתב פרשיות פרשיות, וכל שכן פסוק פסוק. ואולי יחשוב מישהו, שאין זה אסור אלא בכותב על הספר בדיו וכדומה, אבל בחורת בעץ או בזהב וכדומה או רוקם בבגד מותר, הרי ידע, שאין חילוק בין כתיבה לחריתה.

שו״ת הרמב״ם סימן רסח
Note that the Rambam is saying that מארה מקומות like this very sheet is forbidden; אם צריכים אנו להביא ראיה מפסוק, משנים אנו הכתב. There's a question as well whether we can use פסוקים for decoration, like עוד ישמע on invitations or אני לדודי on כתובות. I will not pasken; consult your LOR. But we obviously *do* quote individual פסוקים. The אחרונים are more lenient:

רב אלפס התיר לכתוב מגילה לתינוק להתלמד בה, והרמב״ם כתב לא יכתוב... ואפשר שרב אלפס ראה להקל משום דלא אפשר לכל עני שבישראל לכתוב תורה שלימה לבנו.

טור יורה דעה הלכות ספר תורה סימן רפג

לכתוב תורה שלימה לבנו: ויש בו משום (תהלים קיט:קכו) עֵת לַעֲשׂוֹת לַה׳ וגו׳.

דרישה יורה דעה סימן רפג
The reason is "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה׳"; the times demand that we act for G-d's sake, so we have to allow textual fragments. We will look at this idea more later. The Aruch Hashulchan says the leniency no longer applies:

כתב הטור דהרי״ף התיר והרמב״ם אוסר...אלא שכתב ואפשר שהרי״ף ראה להקל משום דלא אפשר לכל עני בישראל לכתוב תורה שלימה לבנו עכ״ל כלומר חומש שלם. וכן פסקו מגדולי הראשונים והאחרונים דמותר משום עת לעשות וגו׳ ובלא זה יבואו לידי ביטול תורה [ב״ח וש״ך סק״ג, וט״ז סק״א...ע״ש. אך האידנא שהכל בדפוס אין נ״מ בזה והלכה כהרמב״ם ואין מדפיסין פחות מחומש שלם].

ערוך השולחן יורה דעה רפג:יא
But Rav Eliashiv remained lenient:

פסוקיים בהזמנות ובמועדות וכיוצ״ב

כדעת הט״ז...ועוד גדולי האחרונים שאין שום היתר לכתוב פרשה או פסוק אלא אם כן הוא להתלמד, אבל הש״ך הביא מהלבוש שהתיר לכתוב פסוקים על המפות של ס״ת, והוסיף הש״ך כי נתפשט המנהג להקל בזה.

קובץ תשובות הרב אלישיב חלק א סימן קטו
So I feel better about my source sheets.
The source for the leniency is תהלים קיט:קכו:‎ עֵת לַעֲשׂוֹת לַה׳; הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ. Literally it means "It is time to act for G-d because they [the bad guys] have voided Your Torah", but חז״ל interpreted it as "It is time to act, for G-d's sake, so they [the good guys] voided Your Torah". The principle is that, if there are limitations on learning or teaching Torah, but those limitations are *preventing* תלמוד תורה, then there is rabbinical authority to obviate those laws:

דברים שעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב …דהא רבי יוחנן ור״ל מעייני בסיפרא דאגדתא בשבתא, ודרשי הכי: עֵת לַעֲשׂוֹת לַה׳; הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ, אמרי: מוטב תיעקר תורה, ואל תשתכח תורה מישראל.

תמורה יד,ב

דר׳ יוחנן ור״ש בן לקיש מעייני בספרא דאגדתא בשבתא והא לא ניתן ליכתב אלא כיון דלא אפשר עת לעשות לה׳ הפרו תורתך.

גיטין ס,א

וכל שבא זמן שצריך לעשות תקנה לשם שמים מוחלין על כבוד התורה לשעה.

בית הבחירה למאירי, גיטין ס,א
(We spent a lot of time on that in the Tanach class)
And the locus classicus (as Rav Soloveitchik would say) for this concept was at מעשה עגל הזהב:

אמר ריש לקיש פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה דכתיב (שמות לד:א) אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ אמר לו הקב״ה למשה יישר כחך ששברת.

מנחות צט,א-ב

יט ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחלת; ויחר אף משה וישלך מידו את הלחת וישבר אתם תחת ההר׃ כ ויקח את העגל אשר עשו וישרף באש ויטחן עד אשר דק; ויזר על פני המים וישק את בני ישראל׃

שמות פרק לב
And it connects back to our parasha: there were many of the elements of the Sotah ritual. The Word of ה׳ is erased:

וכשראו העגל ואת המחולות ברחו הכתובים מעל הלוחות נמצאו כבדים על ידו משה ולא היה משה יכול לסבול.

פרקי דרבי אליעזר מה
And the water is mixed with dust (ויטחן עד אשר דק) and the unfaithful people have to drink:

וישק את בני ישראל: נתכוין לבודקם כסוטות. שלש מיתות נידונו שם: אם יש עדים והתראה בסייף...עדים בלא התראה במגפה...לא עדים ולא התראה בהדרוקן שבדקום המים וצבו בטניהם.

רש׳י, שמות לב:כ
I would propose that the principle of עֵת לַעֲשׂוֹת לַה׳ is the same principle as שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים המאררים בספק. The relationship of ה׳ to בני ישראל is that of husband and wife:

ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וימשח אתו ויקדש אתו ואת כל כליו ואת המזבח ואת כל כליו; וימשחם ויקדש אתם׃

במדבר ז:א

ויהי ביום כלות משה: ”כלת“ כְּתִיב — יוֹם הֲקָמַת הַמִּשְׁכָּן הָיוּ יִשְׂרָאֵל כְּכַלָּה הַנִּכְנֶסֶת לַחֻפָּה.

רש׳י, שם
And that relationship as symbolized by the Torah--the reified שם ה׳--is important enough that ה׳ is willing to be מוחל על כבודו to preserve it.