בס״ד

Kavanot: פרשת נצבים־וילך תשע״ז

Thoughts on Tanach and the Davening

Last week we completed Moshe's review of the מצוות:

הנה השלים משה לבאר את התורה ולחדש כל המצות אשר צוה אותו השם לחדש להם, ולכך אמר היום הזה ה׳ אלקיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים, כי כבר השלמתי לך הכל.

רמב״ן, דברים כו:טז

But there are two exceptions; מצוות that are listed in this week’s parasha:

ט ויכתב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי הנשאים את ארון ברית ה׳; ואל כל זקני ישראל׃ י ויצו משה אותם לאמר; מקץ שבע שנים במעד שנת השמטה בחג הסכות׃ יא בבוא כל ישראל לראות את פני ה׳ אלקיך במקום אשר יבחר; תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם׃ יב הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה׳ אלקיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת׃ יג ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה את ה׳ אלקיכם; כל הימים אשר אתם חיים על האדמה אשר אתם עברים את הירדן שמה לרשתה׃

דברים פרק לא

משרשי המצוה…לשמוע דברי התורה שהיא כל עיקרנו והודנו ותפארתנו, ויבואו מתוך כך לספר בגודל שבחה והוד ערכה ויכניסו הכל בלבם חשקה, ועם החשק בה ילמדו לדעת את השם ויזכו לטובה וישמח ה' במעשיו, וכענין שכתוב בפירוש בזאת המצוה ולמען ילמדו ויראו את ה׳.

ספר החינוך מצוה תריב

This is the only מצוה of actually reading the Torah, and the Abarbanel hypothesizes that it is the origin of our שמחת תורה:

וכבר ראיתי כתוב שבכל שנה ושנה היה הכהן גדול או הנביא או השופט וגדול הדור קורא בחג הסכות חלק מן התורה ושהיה משלים ספר בראשית ואלה שמות ויקרא ובמדבר סיני בשש שנים ובשנה השביעית שנת השמיטה בחג היה קורא המלך ספר אלה הדברים. שבכל שנה ושנה ברגל בחג קריאת התורה בסדר ובשנה ההיא השביעית היה המלך מסיים התורה באופן ההוא, ושמכאן נשאר המנהג בימינו שביום השמיני חג העצרת האחרון נקראים יום שמחת תורה שבו ביום אנו משלימים את התורה, עומד הגדול שבקהל ומסיים אותה והוא בעצמו קורא מבלי תורגמן פרשת וזאת הברכה לדמיון מעשה המלך בזמן האלה ההוא.

אברבנאל, דברים לא:ט

The last מצוה is to write the Torah, which חז״ל understand is incumbent on all Jews:

טז ויאמר ה׳ אל משה הנך שכב עם אבתיך; וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו׃ יז וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכל ומצאהו רעות רבות וצרות; ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה׃ יח ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה; כי פנה אל אלהים אחרים׃ יט ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם; למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל׃

דברים פרק לא

שנצטוינו להיות לכל איש מישראל ספר תורה, אם כתבו בידו הרי זה משובח ונאהב מאד, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (מנחות ל,א) ”כתבו“, כלומר בידו, מעלה עליו הכתוב כאילו קבלו מהר סיני…

ודע בני, שאף על פי שעיקר החיוב דאוריתא אינו רק בספר התורה, אין ספק שגם בשאר הספרים שנתחברו על פירוש התורה יש לכל אחד לעשות מהם כפי היכולת מן הטעמים שאמרנו, ואף על פי שהניחו לו אבותיו מהן רבים. וזהו דרך כל אנשי מעלה יראי אלקים אשר היו לפנינו לקבוע מדרש בביתם לסופרים לכתוב ספרים רבים כברכת השם אשר נתן להם.

ספר החינוך מצוה תריג

Why are these two מצוות, to read and to write the Torah, after the point of השלים משה לבאר את התורה? I think it is because they have to be given after the Torah is complete. They are “meta-mitzvot” that emphasize the fact that there will be no more מצוות, as we see from earlier in the parasha:

יא כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת הוא ממך ולא רחקה הוא׃ יב לא בשמים הוא; לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה׃ יג ולא מעבר לים הוא; לאמר מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה׃ יד כי קרוב אליך הדבר מאד; בפיך ובלבבך לעשתו׃

דברים פרק ל

אלה המצות אשר צוה ה׳ את משה אל בני ישראל; בהר סיני׃

ויקרא כז:לד

”אלה המצות“ שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה.

תמורה טז,א

As the Rambam summarizes in the introduction to the Mishna, the Torah is closed (in the mathematical sense):

לעיקרון…אפשר לקרוא בשם עקרון השלמות או: הסגִרות…התשובה לכל שאלה הלכתית מצויה בתוך ההלכה. אין בהלכה־למעשה שאלות ”פתוחות“. דם במצבים של ספק וחוסר־הכרעה, גם כאשר ההלכה לתיאורֶטית אינה ידועה לנו לפי השעה—יש בהלכה הוראה מעשית ברורה.

ר׳ יצחק שילת, ביאור ההקדמה למשנה

There is a dialectic between מסורה and חידוש, but it always stays within the system of הלכה.

There is something poetic in the fact that Moses left this law until the last. For it was as if he were saying to the next generation, and all future generations: “Do not think it is enough to be able to say, My ancestors received the Torah from Moses. You must take it and make it new in every generation.”

And these מצוות are not limited to the elite, to the prophets or priests; everyone has to read it (or listen to it being read), and everyone has to write it (or have it written). And we have to do both. It is possible to read the Torah without writing it, without contributing to its continuity in the next generation. And it is possible to write without reading, without understanding the letters we are putting down.

(I am reminded of the concept of “write-only” computer code. There are some computer languages that are so obscure that even if you know it, and can figure out how to accomplish something, you will never understand the code you wrote again. In APL, this is an algorithm for finding prime numbers:

(~R∊R∘.×R)/R←1↓ιR

The Torah should never get to this point.)


And both of these מצוות are connected to the transition from Moshe to Joshua:

ז ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל חזק ואמץ כי אתה תבוא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע ה׳ לאבתם לתת להם; ואתה תנחילנה אותם׃ ח וה׳ הוא ההלך לפניך הוא יהיה עמך לא ירפך ולא יעזבך; לא תירא ולא תחת׃ ט ויכתב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי הנשאים את ארון ברית ה׳; ואל כל זקני ישראל׃

דברים פרק לא

יד ויאמר ה׳ אל משה הן קרבו ימיך למות קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד ואצונו; וילך משה ויהושע ויתיצבו באהל מועד׃ … יט ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם; למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל׃

דברים פרק לא

This is also part of the idea of the closure of the Torah. Joshua is the new leader for a new generation. Things are going to be different now. Entering ארץ ישראל means being more on their own. But בני ישארל don’t like it:

אמר רב יהודה אמר רב בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן אמר לו ליהושע שאל ממני כל ספיקות שיש לך אמר לו רבי כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר לא כך כתבת בי (שמות לג) ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל. מיד תשש כחו של יהושע ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות ונולדו לו שבע מאות ספיקות ועמדו כל ישראל להרגו. אמר לו הקב״ה לומר לך אי אפשר לך וטורדן במלחמה. שנאמר (יהושוע א) ויהי אחרי מות משה עבד ה׳ ויאמר ה׳ וגו׳.

תמורה טז,א

This is a fascinating aggadah, but what does it mean? Joshua forgets some halachot, so the people want to kill him? And ה׳ tells him to distract them by going to war?

ספר יהושע starts with ה׳’s command to Joshua:

א ויהי אחרי מות משה עבד ה׳; ויאמר ה׳ אל יהושע בן נון משרת משה לאמר׃ ב משה עבדי מת; ועתה קום עבר את הירדן הזה אתה וכל העם הזה אל הארץ אשר אנכי נתן להם לבני ישראל׃

יהושוע פרק א

But after they cross the Jordan, as they have invested Jericho, Joshua has an unexpected visitation:

יג ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא והנה איש עמד לנגדו וחרבו שלופה בידו; וילך יהושע אליו ויאמר לו הלנו אתה אם לצרינו׃ יד ויאמר לא כי אני שר צבא ה׳ עתה באתי; ויפל יהושע אל פניו ארצה וישתחו ויאמר לו מה אדני מדבר אל עבדו׃

יהושוע פרק ה

And he is given instructions for taking Jericho:

ב ויאמר ה׳ אל יהושע ראה נתתי בידך את יריחו ואת מלכה גבורי החיל׃ ג וסבתם את העיר כל אנשי המלחמה הקיף את העיר פעם אחת; כה תעשה ששת ימים׃

יהושוע פרק ו

What does the שר צבא ה׳ mean by עתה באתי? The gemara says it’s that the Jews were neglecting their Torah study:

שנאמר (יהושוע ה) ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא וגו׳ וכתיב ויאמר לא כי אני שר צבא ה׳ עתה באתי וגו׳. אמר לו אמש ביטלתם תמיד של בין הערבים ועכשיו ביטלתם תלמוד תורה. על איזה מהן באת? אמר לו עתה באתי. מיד (יהושוע ח) וילך יהושע בלילה ההוא בתוך העמק ואמר רבי יוחנן מלמד שהלך בעומקה של הלכה.

עירובין סג,ב

And the gemara in תמורה connects the lack of study with Joshua’s forgetting:

אמר רב יהודה אמר שמואל: שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה אמרו לו ליהושע: שאל! א״ל (דברים ל) לא בשמים היא…במתניתין תנא: אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזירות שוות ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה. אמר רבי אבהו אעפ״כ החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו.

תמורה טז,א

Rabbi Yaakov Kaminetsky puts all this together and reaches a surprising conclusion:

ולכאורה יש להבין, וכי בלא זה לא היו ישראל מוכנים ליכנס לארץ ישראל, והלא כבר נגמר זמן אבל משה, וא״כ מדוע נתעכבו עד שהוצרך הקב״ה לומר ליהושע צא וטורדן במלכמה רק בגלל שרצו להורגו. ונראה שהוא משום שהיה יהושע עומד וחוזר עמהם את ספר דברים קודם כניסתן לארץ ישראל, כדי שיהיו יודעים איך להתנהג בארץ ישראל, כי ספר זה חיבר משה רבינו במיוחד בשבילם כדי שידעו את המעשה אשר יעשון, אבל כיון ששכח יהושע ההלכות ורצו בני ישראל להורגו הוצרך הקב״ה להטרידן במלחמה תיכף ומיד ונכנסו לארץ ישראל בלי הכנה מספיקה. ויתכן שחטאו של עכן, וכן שאר החטאים שחטאו ישראל בימי השופטים, לא היו קורים אילו היו בני ישראל מוכנים כראוי קודם כניסתם לארץ ישראל, ודו״ק.

אמת ליעקב, וילך לא:יא, עמ׳ תקלד

So בני ישראל didn’t spend enough time learning the laws of settling and running a country as outlined in ספר דברים. Instead, when faced with uncertainty, they demanded from the נביא, ‎ “שאל—you’re the prophet, go ask G-d!” But it doesn’t work that way anymore. Their response was to threaten Joshua. So ה׳ says that while they are clearly not ready, they aren’t going to get any better. Go ahead and take the land—לומר לך אי אפשר לך וטורדן במלחמה. And this error would continue to haunt them throughout their time in ארץ ישראל.


This problem was especially acute in the delay in building the בית המקדש.

כי אם אל המקום אשר יבחר ה׳ אלקיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם לשכנו תדרשו ובאת שמה׃

דברים יב:ה

”כי אם אל המקום אשר יבחר ה׳ אלקיכם מכל שבטיכם“, דרוש על פי נביא. יכול תמתין עד שיאמר לך נביא תלמוד לומר לשכנו תדרשו ובאת שמה דרוש ומצוא ואחר כך יאמר לך נביא.

ספרי דברים פרשת ראה פיסקא סב

ואני אומר בדרך סברא שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה שהיה הארון הולך מאהל אל אהל כגר בארץ ואין השבטים מתעוררים לאמר נדרוש את ה׳ ונבנה הבית לשמו כענין שנאמר (דברים יב:ה) ”לשכנו תדרשו ובאת שמה“ עד שנתעורר דוד לדבר מימים רבים ולזמן ארוך שנאמר (ש״ב ז:א-ב) ”ויהי כי ישב המלך בביתו…ויאמר המלך אל נתן הנביא אנכי יושב בבית ארזים וארון האלקים יושב בתוך היריעה“ והנה דוד מנעו השם יתברך…ואלו היו ישראל חפצים בדבר ונתעוררו בו מתחלה היה נעשה בימי אחד מהשופטים או בימי שאול או גם בימי דוד כי אם שבטי ישראל היו מתעוררים בדבר לא היה הוא הבונה אבל ישראל הם היו הבונים…והכתוב ירמוז כל זה שנאמר (ש״ב ז:ו) ”כי לא ישבתי בבית למיום העלותי את בני ישראל ממצרים ועד היום הזה ואהיה מתהלך…“ הרי יאשים הכתוב כי השכינה מתהלכת בכל ישראל מאהל אל אהל וממשכן אל משכן ולא היה אחד בכל שופטי ישראל הרועים אותם מתעורר בדבר…

רמב״ן, במדבר טז:כא

So the Ramban says that the Jews' trouble in the time of the שופטים was because they didn’t seek to build the בית המקדש. Rabbi Kaminetsky says it was because of their lack of learning Torah. I think they are saying the same thing: they were waiting for the נביא to tell them what to do, not trying to figure it out for themselves. Torah belongs to all Jews, הקהל את העם האנשים והנשים והטף…למען ישמעו ולמען ילמדו. We don’t have the option of waiting for ה׳ to tell us what to do.


ר׳ צדוק הכהן says that this attitude toward learning lasted throughout the period of the first Temple and it was not until נבואה ended that we came back to the idea of learning תורה שבעל פה:

[נביאים] אין יכולים להשיג רק מה שרצה השם יתברך להראות להם בנבואה. ואף על פי שהיו חכמים גם כן מכל מקום מפאת שפע הנבואה וגילוי שכינה שהיה אז בישראל לא היה נחשב השגה דרך חכמה לכלום כי זה השגה מסופקת…

…בזמן שהיה השראת שכינה בישראל לא היה נכנסים להשגות של מחשכים כלל כי היה אז כל ההנגה על פי נבואה דהיו נביאים כפלים כיוצאי מצרים …

…לענין אותו דבר הפרטי שנגלה לנביא שהוא ברור ואין בו ספק מה שאין כן כשמשיג בחכמה יכול חכם אחר לחלוק עליו…אבל לענין השגת כלל התורה אצל כלל ישראל ”חכם עדיף מנביא“…שהם מאירים עיני ישראל ומורים להם הדרך בתורת ה׳…שיכול כל אחד להשיג בתורה ולהבין מתוכה בכל פרט מעשה; זהו רק על ידי תורה שבעל פה. דעל ידי נבואה היה צריך בכל פרט לילך אל הרואה והוא היה צריך מראה חדשה באותו פרט.

ר׳ צדוק הכהן, רסיסי לילה נ״ו

The transition from Moshe to Joshua started out on the wrong foot, and we paid the price for many centuries to come.