בס״ד

Kavanot: פרשת מצורע תשע״ט

Thoughts on Tanach and the Davening

I'm going to start with a technical gemara question that will lead to some deeper thoughts about צרעת, speech and Pesach.

א וידבר ה׳ אל משה לאמר׃ ב זאת תהיה תורת המצרע ביום טהרתו; והובא אל הכהן׃ ג ויצא הכהן אל מחוץ למחנה; וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע׃ ד וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהרות; ועץ ארז ושני תולעת ואזב׃ ה וצוה הכהן ושחט את הצפור האחת אל כלי חרש על מים חיים׃ ו את הצפר החיה יקח אתה ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזב; וטבל אותם ואת הצפר החיה בדם הצפר השחטה על המים החיים׃ ז והזה על המטהר מן הצרעת שבע פעמים; וטהרו ושלח את הצפר החיה על פני השדה׃ ח וכבס המטהר את בגדיו וגלח את כל שערו ורחץ במים וטהר ואחר יבוא אל המחנה; וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים׃

ויקרא פרק יד

חיות: פרט לטרפות.

רש״י, ויקרא יד:ד

The question arises as to how the second bird’s status is to be determined in this regard. Some conditions that render an animal—or, in this case, a bird—a halakhic tereifa can be discerned only by way of an internal inspection after slaughtering. [The live bird] must therefore be presumed suitable without any inspection. Apparently, this assumption is made on the basis of the general rule of rov, which allows us to rely on a statistical majority for halakhic purposes. Since most birds are not tereifot, we may presume that the bird taken for this ritual is likewise healthy, even though we are unable to perform a thorough inspection to verify this assumption.

דאמר קרא (ויקרא א) ונתח אותה לנתחיה; אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחים. וניחוש שמא ניקב קרום של מוח? אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא…אמר רחמנא (שמות יב) ועצם לא תשברו בו וניחוש שמא ניקב קרום של מוח? אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא…

The gemara goes on to ask similar questions about the אליה of a sheep קרבן, about עגלה ערופה, about פרה אדומה, about שעיר המשתלח, but not the צפרים חיות.

חולין יא,א

[W]e must wonder why this halakha does not appear in the Gemara’s famous discussion in the first chapter of Masekhet Chulin…This question was posed to Maharil Diskin, who offered several possible theories…(Maharil Diskin al Ha-Torah)…

One answer he offered is a clever observation that if there was no rule of rov, then the metzora’s status of impurity to begin with would be uncertain. [A] person afflicted with a tzara’at infection does not attain the status of metzora until the kohen who inspects his skin makes a formal declaration to this effect…Now a kohen’s status as a kohen is itself dependent upon the principle of rov. As the identity of a person’s father cannot be definitively determined, and the status of priesthood passes from father to son, a kohen is presumed to be a kohen only by virtue of the statistical majority that most children are fathered by their mothers’ husbands. Therefore, if there was no rule allowing us to rely on a statistical majority, the status of any given metzora would, by definition, be uncertain, because we cannot definitively conclude that the kohen who declared him a metzora is indeed a kohen.


I want to offer a different perspective. We know that חז״ל connect צרעת to the sin of לשון הרע:

ח השמר בנגע הצרעת לשמר מאד ולעשות; ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים כאשר צויתם תשמרו לעשות׃ ט זכור את אשר עשה ה׳ אלקיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים׃

דברים פרק כד

למרים: הנה ראיה על דרש אל תקרי מצורע אלא מוציא שם רע.

אבן עזרא, דברים, שם

And that is how Rashi explains the nature of this purification ceremony:

טהרות:…לפי שהנגעים באין על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים, שמפטפטין תמיד בצפצוף קול.

רש״י, ויקרא יד:ד

I like to joke that for 3000 years, no one understood the connection between tweeting and slander, but now it is an everyday part of our lives:

We wanted to capture that in the name—we wanted to capture that feeling: the physical sensation that you’re buzzing your friend’s pocket…So we looked in the dictionary…and we came across the word “twitter,” and it was just perfect. The definition was “a short burst of inconsequential information,” and “chirps from birds.” And that’s exactly what the product was.


But why two birds? Why send away one of them? If the goal is to learn how evil לשון הרע is, why not just slaughter the twitterer? The Sfas Emes, explains that we don’t want to silence the מצורע; the answer to evil speech is not silence but good speech:

כמו שכתוב (דברים ו:ז) ודברת בם, אמרו חכמינו ז״ל (יומא יט,א) השח שיחה בטלה עובר בעשה, [ודברת] בם ולא בדברים אחרים, שהוא תנאי שכפי מה ששומר פיו מדברים בטלים כך יכול לדבר בם, ולכן השח שיחה בטילה אינו יכול לקיים ודברת בם ועובר בעשה, והציפורים באים לתקן ב׳ החטאים, השחוטה לבער ולפרוש עצמו מדברים בטלים ומכל שכן לשון הרע, והמשולחת להכין הפה ולשון להוציא בהם דברי תורה.

שפת אמת, פרשת מצורע שנת תרס״א

Rabbi Shlomo Ganzfried (the author of the קצור שלחן ערוך) says that it is a lesson for the future: the מצורע has to make a commitment to “be” the second bird, and engage in לשון הטוב:

אמר רבי יצחק מאי דכתיב (תהילים נח:ב) הַאֻמְנָם אֵלֶם צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן…מה אומנותו של אדם בעולם הזה? ישים עצמו כאלם. יכול אף לדברי תורה? תלמוד לומר, צדק תדברון.

חולין פט,א

ולפי״ז י״ל דאם היו מביאין צפור אחד ונשחט היה זה נותן אל לבו כי לא טוב הדיבור והיה סוגר דלתי פיו להיות כאלם כל ימיו. אבל באמת לא זו הדרך הישר תמיד וכדאמרינן בגמרא ”צדק חדברון“ ובפרט זה האיש שכבר נכשל בלה״ר תקנתיה שיעסוק בתורה…ולכן הוא צריך להביא עוד צפור אחד שנשאר חי להורות כי הדיבור גורם ג״כ חיות.


So I would propose a different understanding of the fact that the צפור החיה is declared by the halacha to be not טרפה. It’s not from the principle of רוב, that most birds are not טרפות, but a declaration by ה׳: if the מצורע has done תשובה, and their צרעת is cured, then their bird by Divine fiat is not טרפה. It will live, and continue to tweet but only in the best way.

מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן; וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָהּ׃

משלי יח:כא

And this allows us to be מלמד זכות on those who use Twitter to spread Torah in the twenty-first century:

Joey Rosenfeld Tweets Torah


I’m going to go further to point out how important our speech is. Rav Hutner brings up an obscure halachic point: a bracha never ends with two thoughts. If we wish to express two concepts, we make two brachot:

רבי אומר: אין חותמין בשתים.

ברכות מט,א

But the bracha of אשר יצר seems to violate this rule:

בָּרוּךְ אַתָּה ה׳, רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

ברכת אשר יצר

Rav Hutner cites the Rema, that מַפְלִיא לַעֲשׂוֹת isn’t really the end of the bracha, it’s a bridge to the next:

הגה: יש לפרש שמפליא לעשות במה ששומר רוח האדם בקרבו, וקושר דבר רוחני בדבר גשמי.

שולחן ערוך, אורח חיים, הלכות הנהגת אדם בבקר ו:א

גוף הברכה של אשר יצר נוסד על עניינים של הנפש הטבעית…ומצד זה היא מסתיימת מהחתימה של רופא כל בשר. אלא שניתוסף על חתימה זו גם הענין של ומפליא לעשות, מפני שאחרי ברכה זו של אשר יצר באה הוא הברכה של אלקי נשמה…ולכן באים המלים הללו של ומפליא לעשות בתור קשר-גשר של שתי הברכות הללו.

פחד יצחק, פסח טו:ד

Rav Hutner says that this connection, between the physical עפר מן האדמה and the spiritual נשמת חיים, is the ultimate manifestation of the ה׳ acting in the world, and is the definition of פלא,‎ מַפְלִיא לַעֲשׂוֹת. And that connection is what defines us as human, and is intimately connected with our power of speech:

וייצר ה׳ אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים; ויהי האדם לנפש חיה׃

בראשית ב:ז

וּבְרָא ה׳ אֱ־לֹהִים יָת אָדָם עַפְרָא מִן אַרְעָא וּנְפַח בְּאַפּוֹהִי נִשְׁמְתָא דְּחַיֵּי; וַהֲוָת בְּאָדָם לְרוּחַ מְמַלְּלָא׃

תרגום אונקלוס, שם

We cannot remain silent because speech is what we were created for. The other ultimate פלא, the manifestation of ה׳ acting in the physical world, was יציאת מצרים:

מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה׳ מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ; נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא׃

שמות טו:יא

And that is what פסח is all about:

מובא בכתבי האריז״ל, ובעקבותיו, בספרי סוד וחסידות רבים כי השם ”פסח“, רומז לביטוי: ”פה סח“, ומכאן שעיקר ענינו של חג הפסח הוא בענין הדיבור וגאולתו.

אמר שמואל: (דברים טז:ג) ”לחם עוני“, לחם שעונין עליו דברים.

פסחים קטו,ב

ומכיון שהשירה הראשונה על מפלתם של רשעים נאמרה בקשר עם יציאת מצרים להכי נוטריקון של פסי הם פה סח. כלומר נתבטלה ההבדלה בין הטבעי לרוחני בקרב האדם. ןממילא הותר המנעול מעל סגור הפה, וטועמת היא הלשון טעם חרות להיות פתוחה ומרבה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לנו ביציאת מצרים. פסח—פה סח.

פחד יצחק, פסח טו:ז

Our seder is about using our power of speech to demonstrate ה׳’s hand in the world. Our purpose is to tweet: מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן.