בס״ד

Kavanot: פרשת מטות־מסעי תשע״ז

Thoughts on Tanach and the Davening

The parasha ends with Moshe acceding to the request of גד and ראובן to settle on the east side of the Jordan, then giving that land to others as well:

לג ויתן להם משה לבני גד ולבני ראובן ולחצי שבט מנשה בן יוסף את ממלכת סיחן מלך האמרי ואת ממלכת עוג מלך הבשן; הארץ לעריה בגבלת ערי הארץ סביב׃ …לט וילכו בני מכיר בן מנשה גלעדה וילכדה; ויורש את האמרי אשר בה׃ מ ויתן משה את הגלעד למכיר בן מנשה; וישב בה׃ מא ויאיר בן מנשה הלך וילכד את חותיהם; ויקרא אתהן חות יאיר׃ מב ונבח הלך וילכד את קנת ואת בנתיה; ויקרא לה נבח בשמו׃

במדבר פרק לב

It’s important to note that individuals from other tribes could settle there. יאיר specifically was not really a בן מנשה:

ג בני יהודה ער ואונן ושלה שלושה נולד לו מבת שוע הכנענית; ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה׳ וימיתהו׃
ד ותמר כלתו ילדה לו את פרץ ואת זרח; כל בני יהודה חמשה׃ ה בני פרץ חצרון וחמול׃
כא ואחר בא חצרון אל בת מכיר אבי גלעד והוא לקחה והוא בן ששים שנה; ותלד לו את שגוב׃ כב ושגוב הוליד את יאיר; ויהי לו עשרים ושלוש ערים בארץ הגלעד׃

דברי הימים א פרק ב

It seems that once Moshe opened the land up, anyone could decide to claim a piece of it.

אין פתחון פה לבעל הדין לחלוק איך לקח יאיר נחלה עם שבט אחר שהרי ארץ כנען היא הנחלקת לשבטים ולא ארץ האמורי היא ארץ סיחון ועוג שהיא מעבר לירדן מזרחה.

חזקוני, במדבר לב:מא

And נבח was one of those who went and conquered his own city. We don’t know who נבח is. Neither his father nor his tribe is listed, and he never appears later in תנ״ך,not even in דברי הימים where everybody’s יחוס is listed. We’ll look at the implications of that later.

But there’s an interesting spelling “mistake” in the pasuk:

וְנֹ֣בַח הָלַ֔ךְ וַיִּלְכֹּ֥ד אֶת־קְנָ֖ת וְאֶת־בְּנֹתֶ֑יהָ וַיִּקְרָ֧א לָ֦הֿ נֹ֖בַח בִּשְׁמֽוֹ׃

במדבר לב;מב

ויקרא לה נבח: ”לה“ אינו מפיק ה״א. וראיתי ביסודו של רבי משה הדרשן לפי שלא נתקיים לה שם זה, לפיכך הוא רפה, שמשמע מדרשו כמו ”לא“. ותמהני מה ידרוש בשתי תיבות הדומות לה (רות ב:יד) ויאמר לה בועז, (זכריה ה:יא) לבנות לה בית.

רש״י, במדבר לב:מב

Rashi quotes Moshe haDarshan that the unvoiced לה represents a sort of קרי/כתיב. It’s written לה but should be read as לא.‎ נבח didn’t really name his city after himself, since the name didn’t stick; everyone still called it קנת. Rashi has a problem with that interpretation, based on two other places in תנ״ך where לה without the mappik:

יג וַתֹּאמֶר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי כִּי נִחַמְתָּנִי וְכִי דִבַּרְתָּ עַל לֵב שִׁפְחָתֶךָ; וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה כְּאַחַת שִׁפְחֹתֶיךָ׃ יד וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל גֹּשִׁי הֲלֹם וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ; וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקֹּצְרִים וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר׃

רות פרק ב

ט וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא וְהִנֵּה שְׁתַּיִם נָשִׁים יוֹצְאוֹת וְרוּחַ בְּכַנְפֵיהֶם וְלָהֵנָּה כְנָפַיִם כְּכַנְפֵי הַחֲסִידָה; וַתִּשֶּׂאנָה אֶת הָאֵיפָה בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמָיִם׃ י וָאֹמַר אֶל הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי; אָנָה הֵמָּה מוֹלִכוֹת אֶת הָאֵיפָה׃ יא וַיֹּאמֶר אֵלַי לִבְנוֹת לָה בַיִת בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר; וְהוּכַן וְהֻנִּיחָה שָּׁם עַל מְכֻנָתָהּ׃

זכריה פרק ה

But Ramban cites Midrashim that support this interpretation (it seems that Rashi did not have the רות רבה):

והרי הרב אוצר בלום לתורה להלכות ולהגדות, ואשתמיטתיה זו שאמרו במדרש רות (רבה ה:ה) ואנכי לא אהיה כאחת שפחותיך (רות ב:יג), אמר לה חס ושלום אין את מן האמהות אלא מן האימהות, ודכוותיה ונבח הלך וילכד את קנת ויקרא לה נבח בשמו, מלמד שלא עמד לה אותו השם, ודכוותיה ויאמר אלי לבנות לה בית בארץ שנער, מלמד שאין לשקר תשועה, עד כאן באגדה. וכן בגמרא של מסכת סנהדרין (כד,א) אמרו, זו חנופה וגסות הרוח שירדו לבבל…דכתיב לבנות לה בית שמע מינה, והוא מדרש מן חסרון המפיק הזה שלא עמד לה הבית בארץ שנער.

רמב״ן, במדבר לב:מב

Why does it matter that נבח’s city didn’t keep his name? Jews like naming things after people. Every building, every institution are named in memory of loved ones, those whose memories we wish to preserve, whose merits we wish to invoke. But there’s something terribly arrogant about naming after yourself. נבח put his own name on his buildings: Novach Tower, in big letters and bright lights (I do not have opinions about contemporary politics). That kind of memorial doesn’t last.

Does this perhaps express a slight reprehension of such procedure to found a memorial in bricks and stone to immortalize oneself an earthly immortalization which the true Jew should seek and find solely through the great deeds of spiritual and moral faithfulness to duty and through the whole content of a noble life?

Hirsch Chumash, Numbers 32:42

If you want a building named after you, don’t name a building. Be the sort of person whom other people name buildings after.

I met a traveller from an antique land,
Who said—“Two vast and trunkless legs of stone
Stand in the desert…Near them, on the sand,
Half sunk a shattered visage lies, whose frown,
And wrinkled lip, and sneer of cold command,
Tell that its sculptor well those passions read
Which yet survive, stamped on these lifeless things,
The hand that mocked them, and the heart that fed;
And on the pedestal, these words appear:
My name is Ozymandias, King of Kings;
Look on my Works, ye Mighty, and despair!
Nothing beside remains. Round the decay
Of that colossal Wreck, boundless and bare
The lone and level sands stretch far away.”


The idea that לה should be pronounced לא raises the possibility that this teaches us about the pronunciation of the קמץ:

ברש״י האחרון לפרשת מטות ז״ל:…וראיתי ביסודו של רבי משה הדרשן…שמשמע מדרשו כמו ”לא“…

ובפשטות כוונתו לומר שמשום כך נכתב ”לָה“ ללא דגש כדי שישמע צליל המילה כמו ”לא“, שבא לרמוז שלא נתקיים לה שמה.

There’s an interesting detail in our pasuk that may shed light on how to pronounce לָה. The cantillation mark is a מֵרְכָא כְּפוּלָ֦ה, which only appears four other times in the Torah:

וַיֹּ֗אמֶר הַגִּ֤שָׁה לִּי֙ וְאֹֽכְלָה֙ מִצֵּ֣יד בְּנִ֔י לְמַ֥עַן תְּבָֽרֶכְךָ֖ נַפְשִׁ֑י וַיַּגֶּשׁ־לוֹ֙ וַיֹּאכַ֔ל וַיָּ֧בֵא ל֦וֹ יַ֖יִן וַיֵּֽשְׁתְּ׃

בראשית כז:כה

וַיָּבֹ֗אוּ שֹֽׁטְרֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּצְעֲק֥וּ אֶל־פַּרְעֹ֖ה לֵאמֹ֑ר לָ֧מָּה תַֽעֲשֶׂ֦ה כֹ֖ה לַֽעֲבָדֶֽיךָ׃

שמות ה:טו

וַיִּקְח֣וּ בְנֵֽי־אַ֠הֲרֹן נָדָ֨ב וַֽאֲבִיה֜וּא אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ בָהֵן֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עָלֶ֖יהָ קְטֹ֑רֶת וַיַּקְרִ֜יבוּ לִפְנֵ֤י יְדוָד֙ אֵ֣שׁ זָרָ֔ה אֲשֶׁ֧ר לֹ֦א צִוָּ֖ה אֹתָֽם׃

ויקרא י:א

וְלָמָ֣ה יְ֠דוָד מֵבִ֨יא אֹתָ֜נוּ אֶל־הָאָ֤רֶץ הַזֹּאת֙ לִנְפֹּ֣ל בַּחֶ֔רֶב נָשֵׁ֥ינוּ וְטַפֵּ֖נוּ יִֽהְי֣וּ לָבַ֑ז הֲל֧וֹא ט֦וֹב לָ֖נוּ שׁ֥וּב מִצְרָֽיְמָה׃

במדבר יד:ג

The מֵרְכָא כְּפוּלָ֦ה always comes after a דַּרְגָּ֧א (which is usually followed by a תְּבִ֛יר) and before a טִפְחָ֖א (which is usually preceded by a מֵרְכָ֥א). It acts like something halfway between a תְּבִ֛יר and a מֵרְכָ֥א. That’s important because the תְּבִ֛יר is disjunctive; it marks the end of a phrase, a point to take a breath. The מֵרְכָ֥א is conjunctive; it indicates that the word should be said in the same “breath group” as the next. What is the מֵרְכָא כְּפוּלָ֦ה?

It has a feature of a conjunctive accent, in that in the example in Shemot, there is no dagesh kal in the word cho which follows.

If the לָ֦הֿ is joins the next word, then the קמץ is a קמץ קטן, which in the Sephardic pronunciation is identical or at least very close to the חולם of לא. This may help demonstrate what the “correct” pronunciation is (at least for Narvonne and Moshe haDarshan). It’s not a proof, and a Midrashic interpretation does not require an exact phonetic relationship, but it’s interesting.


The bar mitzvah of my nephew was on Shabbat Shemot, and my brother looked at the five instances of mercha kfula in the context of the one in that parasha:

These four references [all except שמות] have something in common. In each case, the special note is associated with a word that can be pronounced “Lo”—meaning “no”. The note—Mercha Kefula, the “double” mercha—indicates that there is a double, or opposite side, to the story. The Mercha Kefula gives “flavor” to the idea that the truth is the opposite of what the story says:
  • Novach thought he was giving his name to a lasting village, but in fact the village was short-lived.
  • Aharon’s sons thought they were doing a good thing by offering their sacrifice, but in fact they were NOT supposed to bring the sacrifice.
  • The people of Israel thought that it would be better to go back to Egypt, but in fact it would not have been better — they were meant to conquer the land of Israel.
  • And, it seems the Torah is indicating some reservations about the means by which Jacob gained his blessing from Isaac.
The sentence in Shemot does not fit this pattern. The word with the Mercha Kefula is “Taaseh” and there is no word in the clause that can be pronounced “Lo”—there is no word that can mean “no”.
Charles Wachsstock, speech for his son’s bar mitzvah, שמות תשע״ו

It’s a sort of punctuation indicating dramatic irony (not sarcasm; there’s plenty of that elsewhere in תנ״ך). He doesn’t have an explanation for the pasuk in שמות, and charges his son with finding one. I might propose that in שמות the taskmasters are complaining about Pharaoh’s actions with כֹה, which is Midrashically associated with Pharoah’s final punishment: (שמות יא:ד)‎ וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה כֹּ֖ה אָמַ֣ר יְדוָ֑ד כַּֽחֲצֹ֣ת הַלַּ֔יְלָה אֲנִ֥י יוֹצֵ֖א בְּת֥וֹךְ מִצְרָֽיִם.

So וַיִּקְרָ֧א לָ֦הֿ נֹ֖בַח בִּשְׁמֽוֹ is another example of dramatic irony. Novach is naming the city after himself as an eternal memorial, but that act serves to ensure that he remains unknown. No ancestry, no descendants, no other mention in תנ״ך. It’s a lesson in what is truly important.

נְגַד שְׁמָא, אֲבַד שְׁמֵהּ

משנה אבות א:יג

For סעודה שלישית

Yesterday (כז תמוז תשע״ז) was the fourteenth yaharzeit of my father, Rabbi Marcel Wachsstock, הרב מאיר בן דוד עזריאל. He was the very opposite of נבח. He never sought the limelight, never wanted his name out there in the public. The shul where he worked (he was the executive director, gabbai, shamash and substitute rabbi) had a big commemorative plaque board in the shape of a menorah in the lobby; people would donate in honor or in memory of loved ones. The rabbi had his name on the top; the president has his name; even the cantor had his name on the top of the menorah. My father, when he installed the thing, wrote his name on the back.

His legacy was not in the number of buildings with his name on them but in the influence he had, in his quiet, unassuming way, on his children, his grandchildren and all the people whose lives he touched. יהי זכרו ברוך.