בס״ד

Kavanot: פרשת כי תבא תשע״ו

Thoughts on Tanach and the Davening

The parasha starts with the mitzvah of bikurim:

א והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה׳ אלקיך נתן לך נחלה; וירשתה וישבת בה׃ ב ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה׳ אלקיך נתן לך ושמת בטנא; והלכת אל המקום אשר יבחר ה׳ אלקיך לשכן שמו שם׃ ג ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם; ואמרת אליו הגדתי היום לה׳ אלקיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה׳ לאבתינו לתת לנו׃ ד ולקח הכהן הטנא מידך; והניחו לפני מזבח ה׳ אלקיך׃ ה וענית ואמרת לפני ה׳ אלקיך ארמי אבד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט; ויהי שם לגוי גדול עצום ורב׃ …

דברים פרק כו

Why does the Torah need to specify הכהן אשר יהיה שם בימים ההם? Who else are you going to give them to?

אל הכהן אשר יהיה שם בימים ההם, כי הם נתונים לאנשי משמר ככל הקרבנות, לא שיוליך עמו כהן מעירו להקריב בכוריו.

רמב״ן, דברים כו:ג

ואין לך להשהות בכוריך עד שיהיה שם אחד מקרוביך ליתנם לו.

חזקוני , דברים כו:ג

This is important to note because for most מתנות כהונה, the owner can pick the cohen to give it to. This is called טובת הנאה:

ט וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל אשר יקריבו לכהן לו יהיה׃ י ואיש את קדשיו לו יהיו; איש אשר יתן לכהן לו יהיה׃

במדבר פרק ה

איש את קדשיו לו יהיו: לפי שנאמרו מתנות כהונה ולויה יכול יבואו ויטלום בזרוע, תלמוד לומר ואיש את קדשיו לו יהיו, מגיד שטובת הנאתן לבעלים.

רש״י, במדבר ה:י

קרבנות are different. Even though the cohen may get part of it, it is really a gift to ה׳ and the cohen is only אוכל משולחן גבוה. For this, there was a set schedule:

ו וכי יבא הלוי מאחד שעריך מכל ישראל אשר הוא גר שם; ובא בכל אות נפשו אל המקום אשר יבחר ה׳׃ ז ושרת בשם ה׳ אלקיו ככל אחיו הלוים העמדים שם לפני ה׳׃ ח חלק כחלק יאכלו לבד ממכריו על האבות׃

דברים פרק יח

ושרת: למד על הכהן שבא ומקריב קרבנות נדבתו או חובתו ואפילו במשמר שאינו שלו.

רש״י, דברים יח:ז

א ולבני אהרן מחלקותם; בני אהרן נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר׃ … ד וימצאו בני אלעזר רבים לראשי הגברים מן בני איתמר ויחלקום; לבני אלעזר ראשים לבית אבות ששה עשר ולבני איתמר לבית אבותם שמונה׃

יט אלה פקדתם לעבדתם לבוא לבית ה׳ כמשפטם ביד אהרן אביהם; כאשר צוהו ה׳ אלקי ישראל׃

דברי הימים א פרק כד

Thus the Torah is telling us that bikurim is fundamentally not a gift to the cohen in exchange for his religious service, but an offering to ה׳, an expression of gratitude for the land.


But there’s a problem with understanding אשר יהיה בימים ההם this way: that’s not what the words mean. It doesn’t say אשר יהיה בזמן ההוא, “at that time”, but “in those days”, which refers to an era or a generation:

הנפלים היו בארץ בימים ההם…

בראשית ו:ד

ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו…

שמות ב:יא

בימים ההם אין מלך בישראל; איש הישר בעיניו יעשה׃

שופטים יז:ו

So Rashi, based on the Sifrei, interprets it differently:

אשר יהיה בימים ההם: אין לך אלא כהן שבימיך, כמו שהוא.

רש״י, דברים כו:ג

The reference is to the previous uses of the term, אשר יהיה בימים ההם:

ח כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבת בשעריך; וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה׳ אלהיך בו׃ ט ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם; ודרשת והגידו לך את דבר המשפט׃

דברים פרק יז

ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה׳ לפני הכהנים והשפטים אשר יהיו בימים ההם׃

דברים יט:יז

אל השופט אשר יהיה בימים ההם: ואפילו אינו כשאר שופטים שהיו לפניו אתה צריך לשמוע לו. אין לך אלא שופט שבימיך.

רש״י, דברים יז:ט

We are not supposed to pine for the “good old days”, when there were real judges and cohanim, not like the losers we have to deal with now:

אל תאמר מה היה שהימים הראשנים היו טובים מאלה; כי לא מחכמה שאלת על זה׃

קוהלת ז:י

If I wanted to bring contemporary politics into this (which I don’t) I would mention how each generation gets the leaders they deserve.


But Ramban points out that this doesn’t make sense for bikurim:

ורש״י כתב אין לך אלא כהן שיהיה בימיך, כמות שהוא. ולא הבינותי זה, כי בענין הזקן ראוי לומר ”אל השופט אשר יהיה בימים ההם“ (לעיל יז:ט), אף על פי שאינו גדול וחכם כשופטים הראשונים אשר היו לפנינו מן העולם צריך לשמוע לו, יפתח בדורו כשמואל בדורו, אבל בהקרבת הבכורים למי יביאם אם לא לכהן אשר יהיה בימיו.

רמב״ן, דברים כו:ג

It’s not as though the cohen is acting as a religious שליח; he has no role beyond putting the basket down. The ritual is only recited by the farmer. This is why Ramban brings the explanation that he does.


The later commentators all come to Rashi’s defense. The Kli Yakar takes us to an interesting story in תנ״ך:

לח ואלישע שב הגלגלה והרעב בארץ ובני הנביאים ישבים לפניו; ויאמר לנערו שְׁפֹת הַסִּיר הגדולה ובשל נזיד לבני הנביאים׃

מב ואיש בא מבעל שלשה ויבא לאיש האלקים לחם בכורים עשרים לחם שערים וכרמל בצקלנו; ויאמר תן לעם ויאכלו׃ מג ויאמר משרתו מה אתן זה לפני מאה איש; ויאמר תן לעם ויאכלו כי כה אמר ה׳ אכל והותר׃ מד ויתן לפניהם ויאכלו ויותרו כדבר ה׳׃

מלכים ב פרק ד

What is Elisha doing eating bikurim?

והלא בשומרון היה ואין בכורים נאכלין חוץ לחומה.

תוספות קה,ב ד׳ה וכי אלישע אוכל בכורים הוה

The Talmud explains:

רב ענן אייתי ליה ההוא גברא כנתא דגילדני דבי גילי, א״ל: מאי עבידתיך? א״ל: דינא אית לי. לא קביל מיניה, א״ל: פסילנא לך לדינא. אמר ליה: דינא דמר לא בעינא, קבולי לקביל מר, דלא למנען מר מאקרובי בכורים? דתניא: ”ואיש בא מבעל שלישה ויבא לאיש האלהים לחם בכורים עשרים לחם שעורים וכרמל בצקלונו“. וכי אלישע אוכל בכורים הוה? אלא לומר לך: כל המביא דורון לתלמיד חכם—כאילו מקריב בכורים.

כתובות קה,ב

The Kli Yakar connects this use of the term bikurim to our question:

ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם. לפי שאמרו חז״ל (כתובות קה,ב) וכי אלישע אוכל ביכורים היה אלא ללמדך שכל המביא דורון לתלמיד חכם כאילו מקריב ביכורים, ומדתלה דורון של תלמיד חכם בביכורים סלקא דעתך אמינא שלא יתנו הביכורים כי אם לכהן תלמיד חכם שיהיה באותו משמר ואם אין בו תלמיד חכם סלקא דעתך אמינא שימתין עד שיבוא משמר של איזה כהן תלמיד חכם, תלמוד לומר אשר יהיה בימים ההם. ובזה נסתלקו דברי הרמב״ן שכתב ולא הבינותי זה וכו׳ .

כלי יקר, דברים כו:ג

This is “cute” but seems farfetched to use a later extension of the term בכורים to the original law.


Others see a moral lesson here:

לפי שהבכורים אינם קרבן וחיוב הבאתן רק כבוד הכהן, ואפשר לטעות שזה אינו רק אם הכהן גברא רבה ואז אני מחוייב להטפל עצמי בהבאת בכורים אליו. אבל בלא״ה יבא הכהן ויטלם כמו בתרומה שהכהן מחזיר אחריו לבית הגרנות, לכן בא הכתוב להודיע שהחיוב להביא הבכורים אל הכהן שבימיו יהיה מי שיהיה.

הכתב והקבלה, דברים כו:ג

והנה ידעתי את אשר יתחמץ לבבך באמור לך מה זה ועל מה זה תצטרך להחזיק טובה על זה, והלא מאז נשבע לאבותיך לתת לך ועתה קיים שבועתו, גם פרי האדמה מארצך יצאו כי ארץ זבת חלב ודבש נשבע לתת לזרעם. על כן הנני מסדר לך תדבר דבר…ולא תדבר עמי רק עם הכהן כי אינך כדאי כעת, וזהו ואמרת אליו ולא לי ולא שה׳ אלקיך רק תאמר אליו הגדתי היום לה׳ אלקיך; אלקיו של הכהן ולא שלך, כי עדיין איני מכנה שמי עליך.

ובזה יצדק מאמר הכתוב באומרו אשר יהיה בימים ההם, פן תאמר הלא עלי אין הקדוש ברוך הוא מכנה שמו והדין עמו, אך אולי הכהן גרוע ממנו ואיך אכנה שמו יתברך עליו בחייו לאמר לו ה' אלקיך, לזה אמר אין לך אלא כהן שבימיך.

ואז משיב הוא יתברך ואומר ושמחת בכל הטוב, כי גם שהראשית בלבד עשית תשמח בכל הטוב לגמרי כאילו הכל שלך, וזו היא מתנה אשר נתן לך ה' אלקיך.

אלשיך על דברים פרק כו:ג

See Hirsch?

Bringing bikurim is a way of acknowleging our debt to ה׳. We don’t say כחי ועוצם ידי עשה לי החיל הזה. But there’s another danger: when we attribute our success to ה׳, we assume we deserve it. It’s a reward for our good behavior. And then we look at the כהן אשר יהיה בימים ההם and think, “I’m frummer than this guy”; I can put my own bikurim לפני מזבח ה׳. It’s not so much that we are comparing the cohen to the cohanim of previous generations; it’s that we’re comparing him to us. And that sort of arrogance defeats the purpose of bringing the bikurim.