בס״ד

Kavanot: פרשת כי תבא תשע״ג

Thoughts on Tanach and the Davening

I’d like to do something a little less intense and focus on פרשנות, understanding the meaning of the words of the parasha. There’s an odd pasuk at the end of the parasha:

א ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אלהם: אתם ראיתם את כל אשר עשה ה׳ לעיניכם בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו׃ ב המסות הגדלת אשר ראו עיניך האתת והמפתים הגדלים ההם׃ ג ולא נתן ה׳ לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמע עד היום הזה׃ ד ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר; לא בלו שלמתיכם מעליכם ונעלך לא בלתה מעל רגלך׃ ה לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם למען תדעו כי אני ה׳ אלהיכם׃ ו ותבאו אל המקום הזה; ויצא סיחן מלך חשבון ועוג מלך הבשן לקראתנו למלחמה ונכם׃ ז ונקח את ארצם ונתנה לנחלה לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשי׃ ח ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אתם למען תשכילו את כל אשר תעשון׃

דברים פרק כט

What does it mean that ולא נתן ה׳ לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמע עד היום הזה? Specifically, what does עד היום הזה mean?

The term היום when it means “today” has a number of polysemous meanings. It can mean literally “today”, referring to the day that the words were written or spoken. For instance, in the beginning of the parasha, in the declaration on ביכורים,‎ (דברים כו:ג)‎ ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם; ואמרת אליו הגדתי היום לה׳ אלקיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה׳ לאבתינו לתת לנו׃,‎ היום means “I have come today specifically to demonstrate my gratitude”. But in our pasuk, what happened on that day to make Moshe declare that בני ישראל had only then acquired a knowing heart? We shall return to that question.

Another meaning of היום is in a metaphoric or midrashic way, as “every day”, “today” from the point of view of the reader. For instance, (דברים כו:טז)‎ היום הזה ה׳ אלקיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים; ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך׃.‎ רש״י explains: בכל יום יהיו בעיניך חדשים, כאילו בו ביום נצטוית עליהם. It’s hard to interpret our pasuk that way.

The phrase עד היום הזה is usually an idiom for “still, yet”, not referring to any specific day. It’s usually used to describe place names, as in (בראשית כו:לג)‎ ויקרא אתה שבעה; על כן שם העיר באר שבע עד היום הזה. In our case, that would be interpreting the pasuk negatively, “You still do not have a knowing heart or seeing eye”. This is how the Gemara in עבודה זרה ה,ב interprets it: אמר להן משה לישראל כפויי טובה בני כפויי טובה.

This is certainly consistent with the following psukim, as Moshe continues his lectures in נצבים, but רש״י understands our pasuk in a literal and positive way. Something special did happen at that time. To figure out what, we have to look at the structure of ספר דברים.

דברים is basically a series of lectures by Moshe in the last days of his life:

1

א אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן; במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרת ודי זהב׃ ב אחד עשר יום מחרב דרך הר שעיר עד קדש ברנע׃ ג ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש; דבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה׳ אתו אלהם׃

דברים פרק א

So he started on the first day of שבט. When did he finish? The gemara in קידושין figures it out:

מנין שבשבעה באדר מת שנאמר (דברים לד) וימת שם משה עבד ה׳ וכתיב (דברים לד) ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלשים יום וכתיב (יהושוע א) ויהי אחרי מות משה עבד ה׳ וכתיב (יהושוע א) משה עבדי מת ועתה קום עבור וכתיב (יהושוע א) עברו בקרב המחנה וצוו את העם לאמר הכינו לכם צידה כי בעוד שלשת ימים תעברו את הירדן וכתיב (יהושוע ד) והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש הראשון צא מהן שלשים ושלשה ימים למפרע הא למדת שבשבעה באדר מת משה

קידושין לח,א

ח ויבכו בני ישראל את משה בערבת מואב שלשים יום; ויתמו ימי בכי אבל משה׃ ט ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו; וישמעו אליו בני ישראל ויעשו כאשר צוה ה׳ את משה׃

דברים פרק לד

י ויצו יהושע את שטרי העם לאמר׃ יא עברו בקרב המחנה וצוו את העם לאמר הכינו לכם צידה: כי בעוד שלשת ימים אתם עברים את הירדן הזה לבוא לרשת את הארץ אשר ה׳ אלקיכם נתן לכם לרשתה׃

יהושוע פרק א

והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש הראשון; ויחנו בגלגל בקצה מזרח יריחו׃

יהושוע ד:יט

So Moshe died on the seventh of אדר. Now lets look at the speeches. After the first, we have:

2

ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אלהם שמע ישראל את החקים ואת המשפטים אשר אנכי דבר באזניכם היום; ולמדתם אתם ושמרתם לעשתם׃

דברים ה:א

3

ויצו משה וזקני ישראל את העם לאמר; שמר את כל המצוה אשר אנכי מצוה אתכם היום׃

דברים כז:א

4

וידבר משה והכהנים הלוים אל כל ישראל לאמר; הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם לה׳ אלקיך׃

דברים כז:ט

?

ויצו משה את העם ביום ההוא לאמר׃

דברים כז:יא

This is the clue: this speech was ביום ההוא, on the same day, implying that the others were on separate days.

5

ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אלהם: אתם ראיתם את כל אשר עשה ה׳ לעיניכם בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו׃

דברים כט:א

6

וילך משה; וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל׃

דברים לא:א

7

וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת; עד תמם׃

דברים לא:ל

So we have seven speeches over the course of 36 days, with the clear implication that they were given on different days, and at the end Moshe writes the Torah and gives it to בני ישראל.

And now we can see how רש״י interprets היום in our pasuk:

ולא נתן ה׳ לכם לב לדעת: להכיר את חסדי הקדוש ברוך הוא ולדבק בו.

עד היום הזה: שמעתי שאותו היום שנתן משה ספר התורה לבני לוי, כמו שכתוב (דברים לא:ט) ויתנה אל הכהנים בני לוי, באו כל ישראל לפני משה ואמרו לו, משה רבינו, אף אנו עמדנו בסיני וקבלנו את התורה ונתנה לנו, ומה אתה משליט את בני שבטך עליה, ויאמרו לנו יום מחר לא לכם נתנה, לנו נתנה. ושמח משה על הדבר, ועל זאת אמר להם (דברים כז:ט) היום הזה נהיית לעם וגו׳, היום הזה הבנתי שאתם דבקים וחפצים במקום.

רש״י, דברים כט:ג

He is referring to the time that Moshe writes the Torah then gives it to the Kohanim:

ויכתב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי הנשאים את ארון ברית ה׳; ואל כל זקני ישראל׃

דברים לא:ט

The wording is hard to understand; how can he give it to the Kohanim “and to the elders”? Rashi answers that he actually wrote multiple copies in response to בני ישראל’s complaint. But he can’t mean that Moshe gave them the Torah literally on that day, since it was not complete yet:

כשנגמרה כולה נתנה לבני שבטו.

רש״י, שם ד״ה ויכתב משה וגו׳ ויתנה

פירוש דאין מוקדם ומאוחר (פםחים ו,ב) דהרי עדיין לא היתה השירה נכתבת, שאחר זה כתיב (דברים לא:כב) ויכתוב משה את השירה.

מהר״ל, גור אריה, שם

So how could Moshe give them the Torah before it was written? It was only completed on the day of the last of Moshe’s speeches. Rashi talks about him giving it out on the day of the sixth (ויתנה אל הכהנים), the fifth (ולא נתן ה׳ לכם לב לדעת עד היום הזה) and the third speeches (היום הזה נהיית לעם). I think Rashi is picking up on a change in attitude among בני ישראל. If we look carefully, Moshe talks about היום in every one of his speeches. If we think about what is going on, he gathers all the people together (note the phrase אל כל ישראל), gives them a long mussar shmooz and tells them to come back tomorrow. And they do. And after the incredibly long list of mitzvot on the second day, they come back the third day for more. This bespeaks a degree of maturity that they had never shown before; the midrash talks of בני ישראל running away from Sinai like children on the last day of school. They might accept the Torah, but they weren’t going to seek it out. Now, as demonstrated by the fact that they did not want the Torah hidden away by the Kohanim, they were eager to accept the yoke of the commandments.

This is an important message as we head into the Yomim Noraim. We can’t have the attitude of ס׳איז שװער צו זײַן אַ ײִד. We need to embrace our responsibilities and demonstrate that we now have לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמע.