בס״ד

Kavanot: פרשת יתרו תשע״ט

Thoughts on Tanach and the Davening

This shiur is largely from RabbiMenachem Leibtag's Parshat Yitro—The Four Stages of Ma’amad Har Sinai.

The climax of this week’s parasha is מעמד הר סיני:

בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני׃ …ג ומשה עלה אל האלקים; ויקרא אליו ה׳ מן ההר לאמר כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל׃ ד אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים; ואשא אתכם על כנפי נשרים ואבא אתכם אלי׃ ה ועתה אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ׃ ו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש; אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל׃ ז ויבא משה ויקרא לזקני העם; וישם לפניהם את כל הדברים האלה אשר צוהו ה׳׃ ח ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה; וישב משה את דברי העם אל ה׳׃ ט ויאמר ה׳ אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם; ויגד משה את דברי העם אל ה׳׃

שמות פרק יט

The commentators are all bothered by this ויגד משה את דברי העם. We already had וישב משה את דברי העם; what does Moshe add now? Ibn Ezra says it’s a recap of what came before:

ויאמר אחר שאמר ”וישב משה“ (שמות יט:ח), מה טעם לומר ”ויגד משה את דברי העם אל ה׳“? דע, כי יש פסוקים רבים בתורה שהיו ראוים להיותם מוקדמים. והנה פירושם וכבר היה כך וכך, כמו ויצר ה׳ אלקים (בראשית ב:ז) וכבר יצר…ואין צורך להאריך. והנה זה ויגד משה—וכבר הגיד, ולא הזכיר הכתוב מה הגיד.

אבן עזרא, שמות (הפירוש הארוך) יט:ט

But that simply begs the question. Chizkuni, one of the classic בעלי הפשט, is forced to say that we need the Aggadah on this, and cites Rashi:

ויגד משה: לעיל שייך לומר וישב לפי שהוא תשובת דברים למה ששאל מהם אם שמוע תשמעו וגו׳. אבל כאן נאמר ויגד לפי שהוא תחלת דברים, כמו שפרש״י שאמרו רצוננו לראות מלכנו, שכן כל לשון אגדה נופל על דבר שלא הוזכר לשומע.

חזקוני, שמות יט:ט

Before we look at Rashi, I want to look at Ramban to help understand what is going on here:

והנכון בעיני שאמר, ”אני בא אליך בעב הענן“, שתגש אתה אל הערפל בעבור ישמע העם דברי, ויהיו הם עצמם נביאים בדברי, לא שיאמינו מפי אחרים…וגם בך יאמינו לנצח בכל הדורות, ואם יקום בקרבם נביא או חולם חלום כנגד דברך יכחישוהו מיד, שכבר ראו בעיניהם ושמעו באזניהם שהגעת למעלה העליונה בנבואה.

רמב״ן, שמות יט:ט

ה׳ says הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם. But they already believed in Moshe:

וירא ישראל את היד הגדלה אשר עשה ה׳ במצרים וייראו העם את ה׳; ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו׃

שמות יד:לא

Ramban’s point is that there are two aspects of אמונה here. Believing that a נביא was truly sent by ה׳ requires a sign, a miracle. That is what happened at קריעת ים סוף. But the authority of a נביא is only for their audience; they cannot establish an eternal law. The אמונה here is that Moshe is going to give them the Torah: the eternal Word of G-d:

א משה רבנו—לא האמינו בו ישראל, מפני האותות שעשה…

ב ובמה האמינו בו, במעמד הר סיניי? שעינינו ראו, ולא זר, ואוזנינו שמעו, ולא אחר—האש והקולות והלפידים. והוא ניגש אל הערפל, והקול מדבר אליו; ואנו שומעים: משה, משה—לך אמור להם כך וכך. וכן הוא אומר (דברים ה:ד) ”פנים בפנים דיבר ה׳ עימכם“…

ג ומניין שבמעמד הר סיניי לבדו, היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי—שנאמר (שמות יט:ט) ”הנה אנוכי בא אליך בעב הענן, בעבור ישמע העם בדברי עימך, וגם בך יאמינו לעולם“: מכלל שקודם דבר זה, לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם…

משנה תורה, הלכות יסודי התורה פרק ח

Rashi explains the apparent redundant ויגד משה את דברי העם as implying we are missing an entire day:

ויגד משה וגו׳ : ביום המחרת שהוא רביעי לחודש.

רש״י, שמות יט:ט

Moshe goes up to ה׳ in pasuk ח:‎ ישב משה את דברי העם אל ה׳ and tells ה׳ that the people said כל אשר דבר ה׳ נעשה.‎ ה׳ then tells him ישמע העם בדברי עמך. Moshe then goes back down (not in the text), tells the people, and they respond, and it is this response that is in pasuk ט:‎ ויגד משה את דברי העם אל ה׳. Note that the verb here is ויגד, which implies something harsher than a simple ויאמר. What was that response?

את דברי העם וגו׳: תשובה על דבר זה שמעתי מהם שרצונם לשמוע ממך. אינו דומה השומע מפי השליח לשומע מפי המלך, רצוננו לראות את מלכנו.

רש״י, שמות יט:ט

Rashi, based on the Mechilta, claims that בני ישראל rejected ה׳’s plan, that they would “overhear” Moshe getting the Torah. They want to hear it directly. So ה׳ agrees:

י ויאמר ה׳ אל משה לך אל העם וקדשתם היום ומחר; וכבסו שמלתם׃ יא והיו נכנים ליום השלישי; כי ביום השלשי ירד ה׳ לעיני כל העם על הר סיני׃

שמות פרק יט

G-d’s instructions to Moshe in 19:11 seem to describe a new plan for Matan Torah, in contrast to His plan in 19:9!

…19:9 implies that Moshe will act as an intermediary; from now on, we refer to this as Plan A. 19:11, however, implies that Bnei Yisrael themselves will see G-d; from now on, we refer to this as Plan B….

In other words, Rashi claims that the people’s response to Plan A (in 19:9) leads G-d to change His original plan of using Moshe as His intermediary. Now, according to Plan B, Bnei Yisrael will hear the Commandments directly from G-d…

This “change of plan” can explain why the people now require three days of preparation. In order to prepare themselves for this direct encounter, Bnei Yisrael must first attain a higher level of spiritual readiness, as reflected in the three-day preparation period (see 19:10-15).


So what happens? They experience the full force of Divine Revelation, in all of its synesthetic glory. And they panic:

יד וכל העם ראים את הקולת ואת הלפידם ואת קול השפר ואת ההר עשן; וירא העם וינעו ויעמדו מרחק׃ טו ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה; ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות׃

שמות פרק כ

יט ויהי כשמעכם את הקול מתוך החשך וההר בער באש; ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם׃ כ ותאמרו הן הראנו ה׳ אלקינו את כבדו ואת גדלו ואת קלו שמענו מתוך האש; היום הזה ראינו כי ידבר אלקים את האדם וחי׃ כא ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדלה הזאת; אם יספים אנחנו לשמע את קול ה׳ אלקינו עוד ומתנו׃ …כג קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה׳ אלקינו; ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה׳ אלקינו אליך ושמענו ועשינו׃

דברים פרק ה

Moshe is disappointed in בני ישראל for backing out:

שנצטערתי עליכם ורפיתם את ידי כי ראיתי שאינכם חרדים להתקרב אליו מאהבה. וכי לא היה יפה לכם ללמוד מפי הגבורה ולא ללמוד ממני

רש״י, דברים ה:כד

But ה׳ thinks it was great: they made it through the first two דברות (as Rashi reads the story) and they are graded as “exceeds expectations”:

כד וישמע ה׳ את קול דבריכם בדברכם אלי; ויאמר ה׳ אלי שמעתי את קול דברי העם הזה אשר דברו אליך היטיבו כל אשר דברו׃ כה מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אתי ולשמר את כל מצותי כל הימים; למען ייטב להם ולבניהם לעלם׃

דברים פרק ה

So if experiencing revelation directly was so wonderful, why did ה׳ not command it in the first place? And why leave out בני ישראל’s response from the entire text? I think that the text is written this way to teach us that “Plan B” was the intent all along. ה׳ wanted us to experience מעמד הר סיני. But it couldn’t be forced or commanded. בני ישראל had to ask for it. And once they did, the Torah “retcons” the story so it reads as though there was only one plan all along.

I think there’s a lesson in how תלמוד תורה works. While we are obligated to do all the מצוות, we are only obligated to learn the Torah that speaks to us as individuals:

א״ר אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ, שנאמר (תהילים א:ב) כִּי אִם בְּתוֹרַת ה׳ חֶפְצוֹ. לוי ור״ש ברבי יתבי קמיה דרבי וקא פסקי סידרא. סליק ספרא; לוי אמר לייתו [לן] משלי. ר״ש ברבי אמר לייתו [לן] תילים. כפייה ללוי ואייתו תילים. כי מטו הכא ”כי אם בתורת ה׳ חפצו“ פריש רבי ואמר אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ. אמר לוי רבי נתת לנו רשות לעמוד!

עבודה זרה יט,א

As Rav Hutner says,

החידוש אשר מצינו בענינו של תלמוד תורה, כי לעולם ילמד אדם מה שלבו חפץ. והלא פשוט הוא כי אין מקומה של הכרעה זו אלא בלימוד התורה…אשר בו התעסקות במקום שלבו חפץ הוא הכרעתו של הדין עצמו. והסברת הדברים היא, כי…אי אפשר לשכל לבוא לכלל השגה כי אם על ידי חבור עם ענינו של המושג. חבור זה של השכל עם ענינו של המושג נעשה הוא בכחו של התענוג הטמון בהשגה. כחו של השכל בלי פעולת התענוג הוא כמו כחה של העין מבלי פעולת האור, וכמו כחה של האוזן מבלי פעולת האויר. ואשר על כן כשהעין מתענגת על מראות של יופי, או כשהאוזן מתענגת על קולות של מתיקות, הרי התענוג הזה הוא דבר נוסף על פעולתו של כח הראיה או השמיעה; ואילו בשעה שהשכל מתענג על ההשגה, הרי התענוג הוא נפשה של תנועת ההשגה, אשר בלעדו ינוח השכל כאבן דומם. ועל כן חפץ הלב הכרעה היא רק בתלמוד תורה, משום דמצות תלמודה של תורה מתקיימת היא בכחה של ההשגה וההשכלה…ולא עוד אלא שרואים אנו כי רק ביחס לתלמוד תורה נתקנה ברכת תחנונים על ערבות הדברים, שהרי לא מצינו דוגמתה של ברכת ”והערב נא“ בנוגע לשום מצוה מלבד תלמוד תורה. והם הם הדברים. כי התענוג בהשגת דברי תורה נכנס הוא בכלל גוף המצוה, ואילו בשאר מצוות אינו אלא עטרה של ראשם.

פחד יצחק, קונטרס וזאת חנוכה, ו

Without the הערב נא, there is no תלמוד תורה.‎ בני ישראל had to ask to hear the Torah from ה׳ directly for that encounter with the Divine to have meaning.