בס״ד

Kavanot: פרשת חיי שרה תש״פ

Thoughts on Tanach and the Davening

The טעמי המקרא act as punctuation, giving hints to the non-verbal meaning of the text. This week's parasha contains a rare one, the שלשלת:

וַיֹּאמַ֓ר ׀ יְדֹוָ֗ד אֱלֹקֵי֙ אֲדֹנִ֣י אַבְרָהָ֔ם הַקְרֵה־נָ֥א לְפָנַ֖י הַיּ֑וֹם וַעֲשֵׂה־חֶ֕סֶד עִ֖ם אֲדֹנִ֥י אַבְרָהָֽם׃

בראשית כד:יב

There are only four in the entire Torah, and it seems to indicate hesitancy (which may be connected to the Ashkenazi way of singing it, with a long wavering tone). The first, (בראשית יט:טז)‎ וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ ׀ is explicitly when Lot is hesitant about escaping Sodom; the next, (בראשית לט:ח)‎ וַיְמָאֵ֓ן ׀ is when Joseph is trying to withstand Potiphar’s wife. The last, (ויקרא ח:כג)‎ וַיִּשְׁחָ֓ט ׀ is when Moshe offer’s his last sacrifice and makes Aharon the High Priest. There are 3 more instances in נ״ך, arguably also in cases of hesitancy: (ישעיהו יג:ח)‎וְֽנִבְהָ֓לוּ ׀, ‎ (עמוס א:ב)‎ וַיֹּאמַ֓ר ׀ and ‎ (עזרא ה:טו)‎ וַאֲמַר־לֵ֓הּ ׀ but I won’t go into them now. But why would עבד אברהם be hesitant about praying for help finding a wife for יצחק? We all know the aggadah, based on a textual oddity in his speech:

וָאֹמַר אֶל אֲדֹנִי; אֻלַי לֹא תֵלֵךְ הָאִשָּׁה אַחֲרָי׃

בראשית כד:לט

אֵלָי כתיב, בת היתה לו לאליעזר והיה מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיאו בתו…

רש״י, בראשית כד:לט

The Gra adds that this hesitancy, the hint that Eliezer didn’t really want his mission to succeed, is in fact implied by the wording of the text:

ובתיבת אולי אין שום חילוק במבטא אם הוא מלא וי״ו או החסר ו״ו. אמנם יש לבאר דהנה על לשון ספק יבא בלשון הקודש בשני שמות הנרדפים, האחד בלשן ”פן“ והשני בלשון ”אולי“. והחילוק בניהם כך הוא דאם האומר חפץ שלא יתקיים הספק אשר עולה על דעתו נאמר בלשון ”פן“ כמו (דברים טו:ט) פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל…וכמו שאמרו חז״ל (עירובין צו,א) כל מקום שנאמר ”השמר פן ואַל“—אינו אלא בלא תעשה. ואם האומר יחפוץ שיתקיים הדבר אז אומר בלשון ”אולי“, כמו (בראשית טז:ב) אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה…והנה מעתה כאשר אליעזר אמר בלשון ,אולי…מוכח מזה הלשון דאליעזר רצה שהתנאי לא ייתקיים. ובאמת חפץ שלא תאבה האשה ללכת אך עדיין קשה מדוע ולמה היה רוצה בכך. ע״ז דרשו חז״ל אלי כתיב; בת היה לו לאליעזר…

The problem is that Eliezer doesn’t use the אֵלָי כתיב language when he is asking Avraham what to do (this is a problem for Rashi, not the Gra). He only uses it when he is retelling the story to Rivkah’s family.

וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָעֶבֶד אוּלַי לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרַי אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת; הֶהָשֵׁב אָשִׁיב אֶת בִּנְךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָצָאתָ מִשָּׁם׃

בראשית כד:ה

The Kotzker Rebbe explains that Eliezer, to the best of his own personal knowledge, was sincere; it was only subconsciously that he wanted his trip to Charan to end in failure. Only now, when he had found Rebecca and reflected back on his conversation with Abraham, did he recognize what his true motive had been.

Artscroll Chumash, Bereishis 24:39

But Rashi goes further. He says that Eliezer actually proposed his daughter for Yitzchak, and Avraham turned him down:

אלי כתיב, בת היתה לו לאליעזר והיה מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיאו בתו, אמר לו אברהם בני ברוך ואתה ארור, ואין ארור מדבק בברוך.

רש״י, בראשית כד:לט

The “curse” goes back to Eliezer’s ancestor, Canaan:

כד וייקץ נח מיינו; וידע את אשר עשה לו בנו הקטן׃ כה ויאמר ארור כנען; עבד עבדים יהיה לאחיו׃ כו ויאמר ברוך ה׳ אלקי שם; ויהי כנען עבד למו׃ כז יפת אלקים ליפת וישכן באהלי שם; ויהי כנען עבד למו׃

בראשית פרק ט

And the midrash that is Rashi’s source describes Eliezer weighing whether to push his daughter into this match:

(הושע יב:ח) כְּנַעַן בְּיָדוֹ מֹאזְנֵי מִרְמָה לַעֲשֹׁק אָהֵב. כנען זה אליעזר, בידו מאזני מרמה, שהיה יושב ומשקיל את בתו ראויה היא או אינה ראויה, לעשוק אהב, לעשוק אהובו של עולם זה יצחק אמר אולי לא תאבה ואתן לו את בתי, א"ל אתה ארור ובני ברוך ואין ארור מתדבק בברוך.

בראשית רבה (וילנא) פרשת חיי שרה נט:ט

But why should a far-distant ancestor matter? Are curses inherited? Are Canaanites genetically inferior? Eliezer has been perfectly faithful, and has managed Avraham’s affairs for the past 65 years:

ב ויאמר אברם א־דני ה׳ מה תתן לי ואנכי הולך ערירי; ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר׃ ג ויאמר אברם הן לי לא נתתה זרע; והנה בן ביתי יורש אתי׃

בראשית פרק טו

ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המשל בכל אשר לו; שים נא ידך תחת ירכי׃

בראשית כד:ב

Is Avraham so racist that he will not consider marrying a descendant of Canaan, that he assumes בידו מאזני מרמה? And even if we read it like the Kotzker, that the conversation only happened in Eliezer’s mind, it still implies that the one who knew Avraham best thought he was a racist!


It’s clear Rashi doesn’t think so. He assumes that if Eliezer fails to find a wife for Yitzchak, then he (Yitzchak) will marry a Canaanite:

ואם לא תאבה האשה ללכת אחריך ונקית משבעתי זאת; רק את בני לא תשב שמה׃

בראשית כד:ח

ונקית משבועתי וגו׳: וקח לו אשה מבנות ענר אשכול וממרא.

רש״י, בראשית כד:ח

ויבא הפליט ויגד לאברם העברי; והוא שכן באלני ממרא האמרי אחי אשכל ואחי ענר והם בעלי ברית אברם׃

בראשית יד:יג

The Maharal explains:

ומה שהורשה ליקח מבנות כנען ולא מבנות אליעזר עצמו, שהוא היה צדיק יותר, נראה כי בבנות ענר אשכול וממרא אין כל כך קללה לפי שהיו בעלי ברית אברהם, ונאמר (לעיל יב:ג) ”ואברכה מברכך“ ושייך בהם ברכה, אבל אליעזר סוף שגם הוא היה משרת את אברהם והיה זקן ביתו (פסוק ב)—מפני שעיקר הקללה שהם עבדים (לעיל ט:כה), ועדיין אותה קללה בו שהיה עבד, ולפיכך לא רצה שיקח את בתו.

גור אריה, בראשית כד:ח

So the curse of Canaan isn’t genetic. We need to look at it further. What does ארור כנען; עבד עבדים יהיה לאחיו mean? Erel Segal-Halevi has an interesting interpretation:

יח ויהיו בני נח היצאים מן התבה שם וחם ויפת; וחם הוא אבי כנען׃ …כ ויחל נח איש האדמה; ויטע כרם׃ כא וישת מן היין וישכר; ויתגל בתוך אהלה׃ כב וירא חם אבי כנען את ערות אביו; ויגד לשני אחיו בחוץ׃ כג ויקח שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם וילכו אחרנית ויכסו את ערות אביהם; ופניהם אחרנית וערות אביהם לא ראו׃

בראשית פרק ט

חם ראה שאביו מתבזה, והחליט, שאם הוא מבזה את עצמו, אז הוא אינו ראוי לכבוד, ואפשר להמשיך ולבזות אותו. לכן ”וירא חם אבי כנען את ערות אביו, ויגד לשני אחיו בחוץ“. אבל שם ויפת הסתכלו על האישיות הכללית של אביהם, והבינו שמדובר במעידה רגעית; גם אם אביהם ביזה את עצמו באופן חד-פעמי, עדיין האישיות הכללית שלו היא טובה ונכבדה, והוא עדיין ראוי לכבוד; ולכן הם נזהרו לשמור על כבודו, והעלימו את עיניהם (תרתי משמע) מביזיונו…

נוח ראה שלחם חסרה התכונה הזאת [להסתכל על האישיות הכללית ולהעלים עין ממעידות רגעיות] הוא מתייחס רק למה שהוא רואה באותו רגע ואינו מסתכל על האישיות הכללית; ולכן ניבא שהוא ייכשל בחינוך הילד שלו כנען, והוא לא יגיע לשום הישג משמעותי, אלא רק ”עבד עבדים יהיה לאחיו“. זה לא עונש אלא נבואה.

עבדות is a mindset, of living in the moment, with no sense of long-term goals. It means only reacting to what is, not trying to have an effect on the world. It is what חם demonstrated and what he taught to his children, and what they had to overcome. עבדות is very comfortable; it means that I don’t have to make any hard decisions.


And Eliezer was the consummate עבד. It’s interesting to see how the text portrays him. Here are all the phrases where he is the subject of the verb:

ה ויאמר אליו העבד…׃
ט וישם העבד…׃
י ויקח העבד…׃
יז וירץ העבד…׃
כ ותמהר ותער כדה אל השקת ותרץ עוד אל הבאר לשאב; ותשאב לכל גמליו׃
כא והאיש משתאה לה…׃
כו ויקד האיש…׃
לא ויאמר בוא ברוך ה׳…׃
לב ויבא האיש…׃
לד ויאמר; עבד אברהם אנכי׃
לט ואמר אל אדני; אלי לא תלך האשה אחרי׃…
נג ויוצא העבד…׃
סא …ויקח העבד…׃
סה …ויאמר העבד…׃
סו ויספר העבד…׃

בראשית פרק כד

He starts as העבד, but when he realizes that his prayers were answered, he becomes an איש. And Lavan recognizes him as ברוך rather than ארור. But when he recounts his tale, he becomes a עבד again. He looks at himself and realizes that he really is comfortable as עבד אברהם, even though it means (in his imagined conversation with his master), אין ארור מדבק בברוך.

Life is so unnerving
For a servant who’s not serving
He’s not whole without a soul to wait upon…

Be our guest! Be our guest!
Our command is your request
It’s been years since we’ve had anybody here
And we’re obsessed.

כתיב (משלי יז:ב) עֶבֶד מַשְׂכִּיל יִמְשֹׁל בְּבֵן מֵבִישׁ וּבְתוֹךְ אַחִים יַחֲלֹק נַחֲלָה. עבד משכיל זה אליעזר ומה השכלתו אמר כבר קללתו של אותו האיש בידו. שמא יבוא כושי אחד או ברבר אחד וישתעבד בי; מוטב לי להשתעבד בבית הזה ולא בבית אחר.

בראשית רבה (וילנא) פרשת חיי שרה ס:ב

The עבד cannot become a founder of בני ישראל because that self-image of עבדות is incompatible with our mission:

כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים; אני ה׳ אלקיכם׃

יקרא כה:נה

אזן ששמעה על הר סיני ”כי לי בני ישראל עבדים“…עבדי הם ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו, ירצע בפניהם.

רש״י, שמות כא:ו

כאן [אחרי יציאת מצרים], האדם אינו כבול בתווך אלא פועל ויוצר. בידו-שלו, במעשיו, תלויה מידת ההתקדמות. אין הוא נשטף בזרם החיים בעל כרחו, אלא עליו מוטלת המשימה לכוון, לנווט ולהדריך את ארחותיו. האדם אינו פועל עוד כ”חפצא“ בעלמא, אלא כ”גברא“. ”גברא“ בעל בחירה, ”גברא“ בעל רצון, ”גברא“ בעל יכולת לפעול.

בשעה שהאדם מתייחס לעולם מתוך נקודת מבט זו, משתחרר הוא מעול שעבודו של הטבע. אין הוא עוד עבד לחוקי הטבע, אלא היכולת ניתנה בידו למשול בהם ולעשות כרצונו-שלו. באפשרותו לעלות ולהתקדם מבלי שהטבע יפריע בידו. משוחרר הוא לפעול ולנווט את דרכו אל הקדוש-ברוך-הוא, להעפיל ולהגיע לאדוניו האמתי. אכן,”עבדי הם—ולא עבדים לעבדים“, עבדי הקדוש ברוך הוא אנן, ולא עבדי הטבע.

And that is Eliezer’s tragic flaw.