בס״ד

Kavanot: פרשת וישב תשע״ד

Thoughts on Tanach and the Davening

וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען׃

בראשית לז:א

The commentators pick up on the fact that יעקב is described as ישב, settling, while אביו are described as גור, sojourning. Rashi comments:

ועוד נדרש בו וישב ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלוה אומר הקב״ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה:

רש״י; בראשית לז:ב; ד״ה אלה תולדות יעקב

Why did יעקב try to settle in ארץ כנען? The prophecy of ברית בן הבתרים was still outstanding:

יג ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה׃ יד וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי; ואחרי כן יצאו ברכש גדול׃

בראשית פרק טו

This is based largely on a shiur given by Rabbi Yossi Jankowitz. I think the answer is that יעקב thought he had fulfilled the prophecy, and now that he had returned to the land, it was time to fulfill his destiny:

ברית בן הבתריםגלות לבןגלות מצרים
גר יהיה זרעך בארץ לא להםעם לבן גרתיויגר שם במתי מעט
ועבדום וענו אתםעבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנתיך ושש שנים בצאנךוירעו אתנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבדה קשה
ארבע מאות שנה20‎ years?‎210‎ years?‎
וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכיויבא אלקים אל לבן הארמי בחלם הלילה ויאמר לו השמר לךועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים
ואחרי כן יצאו ברכש גדולויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמריםוישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלת

And the Torah seems to go out of its way to equate “יציאת לבן” with יציאת מצרים:

ה ויגד למלך מצרים כי ברח העם; ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם ויאמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו׃ ו ויאסר את רכבו; ואת עמו לקח עמו׃ ז ויקח שש מאות רכב בחור וכל רכב מצרים; ושלשם על כלו׃ ח ויחזק ה׳ את לב פרעה מלך מצרים וירדף אחרי בני ישראל; ובני ישראל יצאים ביד רמה׃ ט וירדפו מצרים אחריהם וישיגו אותם חנים על הים כל סוס רכב פרעה ופרשיו וחילו על פי החירת לפני בעל צפן׃

שמות פרק יד

איקטורין שלח עמהם, וכיון שהגיעו לשלשת ימים שקבעו לילך ולשוב וראו שאינן חוזרין למצרים, באו והגידו לפרעה ביום הרביעי. בחמישי ובששי רדפו אחריהם, וליל שביעי ירדו לים, בשחרית אמרו שירה, והוא יום שביעי של פסח, לכן אנו קורין השירה ביום השביעי:

רש״י; שמות יד:ה; ד״ה ויגד למלך מצרים

כב ויגד ללבן ביום השלישי כי ברח יעקב׃ כג ויקח את אחיו עמו וירדף אחריו דרך שבעת ימים; וידבק אתו בהר הגלעד׃ כד ויבא אלקים אל לבן הארמי בחלם הלילה; ויאמר לו השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע׃ כה וישג לבן את יעקב; ויעקב תקע את אהלו בהר ולבן תקע את אחיו בהר הגלעד׃

בראשית פרק לא

And what about the 400 years? That shouldn’t be such a question, since in “real life” the Egyptian exile didn’t last 400 years. We understand the 400 years as referring to the total time since the birth of יצחק. We can make a similar calculation on יעקב’s behalf, with the cumulative time in ארץ לא להם:

יעקב when he goes to Egypt is 130 and יוסף is 39, so יעקב was 91 when יוסף is born. יעקב leaves Lavan 6 years later and spends 2 years on the road, so he is 99 when he returns to Canaan. יצחק is 159, and יעקב’s children are 8 to 14 years old; say an average of 11 years. That means the cumulative years of זרע אברהם is 159 + 99 + 11*11 = 379 years. Somewhere over the next 2 years, the magic 400 year limit is reached and the prophecy of ברית בו הבתרים is fulfilled.

My thought is that יעקב wasn’t wrong. The prophecy doesn’t limit our future. It could have worked out that way, if the children of יעקב could have overcome their mutual jealousy and suspicion and brought ימות המשיח that much sooner.