בס״ד

Kavanot: פרשת וירא תשע״ט

Thoughts on Tanach and the Davening

The מפרשים are bothered by the first pasuk in this week's parasha:

וירא אליו ה׳ באלני ממרא; והוא ישב פתח האהל כחם היום׃

בראשית יח:א

What was this “וירא”. We don’t hear of any prophetic message, unlike (בראשית יב:ז)‎ וַיֵּרָא ה׳ אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת. Nothing happens after this מראה.


Ibn Ezra has what I think is an amusing comment, that I think is aimed at the Christians:

וירא: הנה קצת אמרו, כי השם ג׳ אנשים, הוא אחד, והוא ג׳ ולא יתפרדו. והנה שכחו (בראשית יט:א) וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה.

אבן עזרא, בראשית יח:א

But we will ignore that.


Rashi connects it to last week’s parasha, when Abraham is circumcised:

וירא אליו: לבקר את החולה.

רש״י, בראשית יח:א

The מראה is its own purpose. Visiting the sick doesn’t require speaking; just being there matters. Rav Soloveitchik in Chumash Mesoras HaRav notes that the grammar (וירא אליו ה׳ rather than the “correct” וירא ה׳ אליו) implies that וירא אליו is a verb phrase meaning “visited”. It’s how we learn about ביקור חולים:

אמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב (דברים יג) ”אחרי ה׳ אלקיכם תלכו“? וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה, והלא כבר נאמר (דברים ד) ”כי ה׳ אלקיך אש אוכלה הוא“? אלא להלך אחר מדותיו של הקב״ה: מה הוא מלביש ערומים דכתיב (בראשית ג) ”ויעש ה׳ אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם“, אף אתה הלבש ערומים. הקב״ה ביקר חולים דכתיב (בראשית יח) ”וירא אליו ה׳ באלוני ממרא“ אף אתה בקר חולים…

סוטה יד,א

The gemara brings a similar opinion, that the message acually comes later in the perek:

כ ויאמר ה׳ זעקת סדם ועמרה כי רבה; וחטאתם כי כבדה מאד׃ כא ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה; ואם לא אדעה׃ כב ויפנו משם האנשים וילכו סדמה; ואברהם עודנו עמד לפני ה׳׃

בראשית פרק יח

And what happened here is that ה׳ appeared to Abraham, then Abraham saw the travelers, and puts G-d on hold:

אמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה דכתיב [וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו; וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה׃] וַיֹּאמַר; אֲ־דֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ׃

שבת קכז,א

The message to us, the readers of the Torah, is that מעשה אבות is how we learn דרך ארץ, how to behave:

(יהושוע י) וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד עַד יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו הֲלֹא הִיא כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר. מאי ספר הישר? א״ר חייא בר אבא א״ר יוחנן זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים שנאמר (במדבר כג) תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים.

עבודה זרה כה,א

וכן הרבה למדנו מהליכות האבות בדרך ארץ מה ששייך לקיום העולם, המיוחד לזה הספר שהוא ספר הבריאה. ומשום הכי נקרא כמו כן ספר הישר על מעשה אבות בזה הפרט.

חומש העמק דבר, פתיחה לספר בראשית

These are principles, not laws. גמילות חסדים can’t be specified in concrete commandments; it is a matter of sensitivity to the needs of others. חז״ל created guidelines for גמילות חסדים but מדאוריתא the rule is much more general:

מצות עשה של דבריהם לבקר חולים ולנחם אבלים ולהוציא המת ולהכניס הכלה וללוות האורחים…וכן לשמח הכלה והחתן ולסעדם בכל צרכיהם. ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור. אף על פי שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ.

משנה תורה, הלכות אבל יד:א

Another approach is to say that the story that follows is the מראה. Rashbam says that the appearance of angels is often called “וירא ה׳”:

וירא אליו ה׳: היאך? שבאו אליו שלשה אנשים שהיו מלאכים. שבהרבה מקומות כשנראה המלאך קורהו בלשון שכינה כדכתיב (שמות כג:כא) כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ, שלוחו כמותו. וכן (שמות ג:ב) וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה׳ אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וכתוב שם (שמות ג:ד) וַיַּרְא ה׳ כִּי סָר לִרְאוֹת.

רשב״ם, בראשית יח:א

The Rambam takes this idea one step farther. He says the entire story was a prophetic vision. It never happened.

We have already shown that the appearance or speech of an angel mentioned in Scripture took place in a vision or dream; it makes no difference whether this is expressly stated or not…This is a point of considerable importance. In some cases the account begins by stating that the prophet saw an angel; in others, the account apparently introduces a human being, who ultimately is shown to be an angel; but it makes no difference, for if the fact that an angel has been heard is only mentioned at the end, you may rest satisfied that the whole account from the beginning describes a prophetic vision…

This important principle was adopted by one of our Sages, one of the most distinguished among them, R. Ḥiya the Great (Bereshit Rabba, xlviii.), in the exposition of the Scriptural passage commencing, “And the Lord appeared unto him in the plain of Mamre” (Gen. xviii.). The general statement that the Lord appeared to Abraham is followed by the description in what manner that appearance of the Lord took place; namely, Abraham saw first three men; he ran and spoke to them. R. Hiya, the author of the explanation, holds that the words of Abraham, “My Lord, if now I have found grace in thy sight, do not, I pray thee, pass from thy servant,” were spoken by him in a prophetic vision to one of the men; for he says that Abraham addressed these words to the chief of these men. Note this well, for it is one of the great mysteries [of the Law].

Rambam says this because it is an important part of his theology, that angels are real but are שכלים נבדלים, isolated intelligences that can never be physically sensed. Any interaction with an angel in תנ״ך must be a vision:

נאמין אנחנו שהמלאכים אינם גופות…וכבר בארנו ראיות מן התורה על זה במאמרנו המכונה ”מורה הנבוכים“.

ואם לא ירצה להאמין זה אחד מן ההמון, וייטב בעיניו להאמין כי המלאכים גוף, ושהם יאכלו גם כן, אחר שבא בפסוק ”ויאכלו“…אנחנו לא נקפיד עליו בזה, ולא נשימהו לכופר, ולא נרחיק מעליו…כל מי שיאמר זה סכלות. ולוואי כל סכל לא יסכל רק זה השיעור, ונהיה בטוחים שתמלט אמונתם מאמונת הגשמות בבורא יתברך, ואין הזק אם יאמינוהו בנבראים הנבדלים.

The Ramban is horrified at this:

ובספר מורה הנבוכים (ב:מב) נאמר כי הפרשה כלל ופרט. אמר הכתוב תחלה כי נראה אליו השם במראות הנבואה, ואיך היתה המראה הזאת, כי נשא עיניו במראה והנה ג׳ אנשים נצבים עליו…והנה לדבריו לא לשה שרה עוגות, ולא עשה אברהם בן בקר, וגם לא צחקה שרה, רק הכל מראה, ואם כן בא החלום הזה ברוב ענין כחלומות השקר, כי מה תועלת להראות לו כל זה…

והנה לפי דעתו זאת יצטרך לומר כן בענין לוט, כי לא באו המלאכים אל ביתו, ולא אפה להם מצות ויאכלו, אבל הכל היה מראה. ואם יעלה את לוט למעלת מראה הנבואה איך יהיו אנשי סדום הרעים והחטאים נביאים…ואם הכל מראות נבואתו של לוט…וכל הפרשה כלה מראה, וישאר לוט בסדום. אבל יחשוב שהיו המעשים נעשים מאליהם, והמאמרים בכל דבר ודבר מראה, ואלה דברים סותרים הכתוב, אסור לשומעם אף כי להאמין בהם.

רמב״ן, בראשית יח:א

The Abarbanel in his commentary on תנ״ך disagrees with Rambam (he basically takes Rashi’s approach) but says that the Ramban goes too far:

וראשונה אפרש המראה כפי דרך המדרש…אח״כ אפרשנה כפי הפשט כאשר עם לבבי. ולא אתעסק פה בפירוש המראה הזאת כדרך הרב המורה ולא להשיב על הקושיות שהקשה עליו הרמב״ן לפי שאינו ממה שיאות למקום הזה. ואם יגזור השם בחיים בפירוש המורה שהתחלתי לעשות שם אבאר הענין על אמתתו

אברבנאל, בראשית פרק יח

And in his commentary on מורה נבוכים he justifies the Rambam:

והתמיה מהרמב״ן איך יאמר שהוא אסור לשמוע והנה היא דעת ר׳ חייא הגדול ואיך יגנה אותו?

כי המראה כולה לדעת הרב מדובקת ונקשרת מן ”וירא אליו ה׳ “עד ”ותבט אישתו מאחריו ותהי נציב מלח“

Incidently this model supports Rabbi Greenfield’s idea that ה׳ was angry with Abraham when Sarah laughed:

G-d isn’t angry with Sarah, when she laughs at the idea of birthing a child in her old age (Gen. 18:12-15). G-d is angry with Avraham.

G-d had already told Avraham that Sarah would bear a son (17:17). The reader—and G-d—might expect that Avraham would share this monumentally good news with his wife…But instead, when Sarah hears the news now, from three wandering strangers, she laughs. Because it’s the very first time she’s heard of this laughable proposal.

Which is why G-d’s disappointment is delivered not to Sarah but to Avraham: “And God said to Avraham: Why is it that Sarah is laughing?” (18:13)

The narrative of what actually happened starts from:

כז וישכם אברהם בבקר; אל המקום אשר עמד שם את פני ה׳׃ כח וישקף על פני סדם ועמרה ועל כל פני ארץ הככר; וירא והנה עלה קיטר הארץ כקיטר הכבשן׃ כט ויהי בשחת אלקים את ערי הככר ויזכר אלקים את אברהם; וישלח את לוט מתוך ההפכה בהפך את הערים אשר ישב בהן לוט׃

בראשית פרק יט

So Abraham has a vision of himself greeting three travelers, getting the news about a son and—in a prophecy within a prophecy—argues with G-d about destroying Sodom, then the vision continues with Abraham watching the “test” of Sodom in Lot’s house. What does this prophecy mean?

ואני משיב על זה שהיה תועלת בהראות לו כל זה במראה להודיע שכן היה מנהגו כל הימים לעשות לאורחים הבאים עליו, ולכן נראו הדברים כמו שהיו בהקיץ…

גם היה צורך ספור הדברים ההם במראה, אם להוכיח על צחוק שרה ואברהם, ואם להודיעו מישפט סדום ובנותיה, ושכל מה שבא עליהם היה ברשעם ולבלתי היות צדיקים בתוכם, גם להודיע שסבת היותו זוכה לבנים היה נדיבותו והטבתו לזרים…

ואני משייב על וה שהרב המורה לא יעלה את לוט למראה הנבואה, ולא יאמר שהוא ראה דבר מזה, וכל שכן אנשי סדום שלדעתו לא ראו כלל ולא היו נביאים. אבל שהספור כלו היה מראה הנבואה לאברהם שהראהו השם בנבואתו כאלו המלאכים באים אל סדום ושהביאם לוט אל ביתו ואנשי העיר נסבו על הבית, וכל שאר הספור שהראהו ה׳ להודיעו שיהיו אנשי סדום ”רעים וחטאים לה׳ מאד“ וחייבים כלייה ולוט היה צדיק תמים בלתי נתפש בעונם. ולכן היה ראוי שינצל מן הכלייה…

אבל היה דעת הרב המורה שהקב״ה הראה כל זה לאברהם במראה הנבואה באותו משל מהמלאכים ואנשי סדום וחתניו, ושהפך את הערים כמו שסופר, אמנם בפעל לא קרה הענין כן, אלא שהקב״ה בחטאת סדום ובנותיה, השחית את הערים ההם באש וגפרית…ומפני זכות אברהם וצדקת לוט העיר לבבו לצאת משם ויצא.


If this is all a נבואה, what is the point? The lesson for us, the nature of ספר הישר, doesn’t change. But I think Abarbanel is saying that תועלת בהראות לו כל זה במראה להודיע שכן היה מנהגו כל הימים לעשות לאורחים הבאים עליו, that Abraham needed to hear this lesson also. He needed to know that the חסד that he had been doing, that he had been preaching along with his monotheism, was in fact רצון ה׳. he has had relationship with הקב״ה since last parasha, but now he is given a mission:

כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה׳ על אברהם את אשר דבר עליו׃

בראשית יח:יט

And there’s another half of this נבואה. Abraham has to do צדקה ומשפט, but that is impossible:

בדוד הוא אומר (שמואל ב ח) ”ויהי דוד עושה משפט וצדקה“ והלא כל מקום שיש משפט אין צדקה וצדקה אין משפט?

סנהדרין ו,ב

There’s a dialectic here. The world needs both חסד and דין.‎ ה׳ is telling Abraham that he is a paragon of חסד, the idea that we are all one, that your pain is my pain and your troubles are my troubles. That’s the first half of the נבואה. The “turn” of the נבואה is the mission לעשות צדקה ומשפט. He has to learn about דין.‎ ה׳ sets up the situation that makes Abraham say (בראשית יח:כה)‎ חללה לך מעשת כדבר הזה…והיה כצדיק כרשע. He is shown a vision of true evil, and understands the need to make judgments.

And that is the connection with the news of the impending birth of Isaac. יצחק represents דין:

אברהם אבינו מכיר את הבורא מצד מידת החסד שבו. לעומת זאת יצחק אבינו נאמן למסורת אביו, ומכיר במציאות ה׳. אך ציור האלוקות אצל יצחק אבינו הוא הפוך מאשר אצל אברהם אבינו…מידת החסד לעומת מידת הדין. עצם רעיון האלוקות היה חידוש גדול עבור אברהם אבינו. ללא ספק היה קשה לאברהם, איש החסד, להבין כיצד בנו שכולו מידת הדין ממשיך את דרכו.

And this dialectic will lead to the synthesis represented by Jacob and the establishment of בני ישראל.