בס״ד

Kavanot: פרשת ויקרא תשע״ו

Thoughts on Tanach and the Davening

This shiur is dedicated לזכר נשמת יהודה בן אשר, Adi Salomon's father.

It's hard to learn ויקרא, since it's all about sacrifices, with lots of gross anatomic details that have no relevance to our lives today. But if we think about the word קרבן, it doesn't really mean sacrifice--giving something up; it comes from the root קרב, coming close. The central point is not the offering; it is the ability to come closer to הקב״ה through the offering.

The structure of the parasha reflects this. We often think about קרבנות as כפרה, atonement for sins. This is the way the Ramban presents it:

ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם, כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, צוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו, והמנות להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו.

רמב״ן, ויקרא א:ט

But the sin offerings come later in the parasha. It starts with קרבנות נדבה, voluntary offerings, the עולה and שלמים, and each of these ends with the phrase אשה ריח ניחח לה׳, which comes from a much earlier קרבן:

כ ויבן נח מזבח לה׳; ויקח מכל הבהמה הטהרה ומכל העוף הטהור ויעל עלת במזבח׃ כא וירח ה׳ את ריח הניחח ויאמר ה׳ אל לבו לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו; ולא אסף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי׃

בראשית פרק ח

דברה תורה כלשון בני אדם ודרך משל הוא כמו שאמר (תהלים נ) ”האוכל בשר אבירים“ ור״ל שקבלה ברצון וערבה לו.

רד״ק, בראשית נח ח:כא, ד״ה וירח ה׳

את ריח הניחח: שהיה אז ראוי להקרבה.

ספורנו , בראשית נח ח:כא, ד״ה וירח ה׳

מ כי בהר קדשי בהר מרום ישראל נאם אדני ה׳ שם יעבדני כל בית ישראל כלה בארץ; שם ארצם ושם אדרוש את תרומתיכם ואת ראשית משאותיכם בכל קדשיכם׃ מא בריח ניחח ארצה אתכם בהוציאי אתכם מן העמים וקבצתי אתכם מן הארצות אשר נפצתם בם; ונקדשתי בכם לעיני הגוים׃ מב וידעתם כי אני ה׳ בהביאי אתכם אל אדמת ישראל אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאבותיכם׃

יחזקאל פרק כ

ריח הניחח is related to נחת רוח. When ה׳ accepts our offerings, He “sheps nachas” from us. ה׳ doesn’t need our sacrifices; He wants our gifts and the spirit in which they are brought.

הנה האהבה הגדולה הזאת המתילדת במחשבת המקריב ודבקות האלוה המתחדשת בחפצו ורצונו בעת הקרבת קרבנו הוא הנקרא לדעתי ריח ניחוח.

הכתב והקבלה, בראשית ח:כא

It is not the value of the sacrifices that matters; there is a special emphasis on the gifts of the poor:

ושסע אתו בכנפיו לא יבדיל והקטיר אתו הכהן המזבחה על העצים אשר על האש; עלה הוא אשה ריח ניחח לה׳׃

ויקרא א:יז

נוצה ממש. והלא אין לך הדיוט שמריח ריח רע של כנפים נשרפים ואין נפשו קצה עליו, ולמה אמר הכתוב והקטיר, כדי שיהא המזבח שבע ומהודר בקרבנו של עני.

רש״י, שם

ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה׳ סלת יהיה קרבנו; ויצק עליה שמן ונתן עליה לבנה׃

ויקרא ב:א

לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא במנחה, מי דרכו להתנדב מנחה, עני, אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו.

רש״י, שם

Rabbi Liebtag points out that the last time anyone had offered עלות ושלמים was back at הר סיני,right before the giving of the לוחות:

ד ויכתב משה את כל דברי ה׳ וישכם בבקר ויבן מזבח תחת ההר; ושתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל׃ ה וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עלת; ויזבחו זבחים שלמים לה׳ פרים׃ ו ויקח משה חצי הדם וישם באגנת; וחצי הדם זרק על המזבח׃ ז ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם; ויאמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע׃

שמות פרק כד

After that, בני ישראל sinned with the עגל, and they lost their connection to הקב״ה. These commandments about קרבנות signal that ה׳ is amenable to restoring that connection. It is part of ויקרא אל משה. In the previous chapter (שמות פרק מ)‎ ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן; וכבוד ה׳ מלא את המשכן׃. Now, ה׳ calls to Moshe (ויקרא אל משה) to allow him into the משכן, that the relationship between ה׳ and בני ישראל has been restored. But that is on ה׳’s side. We still need to make the offerings to restore that relationship.

What do sacrifices have to do with our relationship with ה׳?

Our relationship with ה׳ should be based on love:

ה וכיצד היא האהבה הראויה: הוא שיאהב את ה׳ אהבה גדולה יתרה רבה, עזה עד מאוד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה׳, ונמצא שוגה בה תמיד—כאלו חולי האהבה, שאין דעתם פנויה מאהבת אותה אישה שהוא שוגה בה תמיד, בין בשוכבו בין בקומו, בין בשעה שהוא אוכל ושותה. יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו, ושוגים בה תמיד, כמו שציוונו (דברים ו:ה, ועוד) ”בכל לבבך ובכל נפשך“ . והוא ששלמה אומר דרך משל (שיר השירים ב:ה) ”כי חולת אהבה, אני“ ; וכל שיר השירים משל הוא לעניין זה.

ו אמרו חכמים הראשונים, שמא תאמר הריני למד תורה בשביל שאהיה עשיר, בשביל שאיקרא רבי, בשביל שאקבל שכר בעולם הבא; תלמוד לומר (דברים יא:יג, ועוד) ”לאהבה את ה׳“—כל שאתם עושים, לא תעשו אלא מאהבה.

משנה תורה, הלכות תשובה פרק י

Rav Dessler explains that we love that which we give to, not that which we take from:

הורגלנו לחשוב את הנתינה לתלולדת האהבה, כו לאשר ואהב האדם, ייטיב לו. אבל הסברה השניה היא, כי יאהב האדם את פרי מעשיו…כי את עצמו ימצא בהם…האהבה הזאת, היא אשר תבא מן הנתינה בלי ספק.

כללו של דבר…זו היא הדבקות שבין אדם לזולתו, אשר נקרא לו בשם אהבה.

קונטרס החסד פרק ד, מכתב מאליהו, חלק א, ‏p. 36

It has often been noted (see, e.g., אהב in Etymological Dictionary of Biblical Hebrew) that the Hebrew word for love, אהבה, comes from the root הב, “to give”.

As the כתב והקבלה said, what ה׳ wants from our קרבנות is our love, which comes from our sense of giving, and it is that which brings us closer (קרוב) to הקב״ה.

I never knew Adi’s father. But we know from his daughter the values that he represented, as she has given so much to our community and created that love and that relationship that the Kollel Torah Mitzion shlichim engender. יהי זכרו ברוך.