Kavanot: פרשת ויחי תשע״ז

Thoughts on Tanach and the Davening

In 1989, in the aftermath of the fall of the Berlin Wall, sociologist Francis Fukuyama wrote:

In watching the flow of events over the past decade or so, it is hard to avoid the feeling that something very fundamental has happened in world history. The past year has seen a flood of articles commemorating the end of the Cold War, and the fact that “peace” seems to be breaking out in many regions of the world. Most of these analyses lack any larger conceptual framework for distinguishing between what is essential and what is contingent or accidental in world history, and are predictably superficial…

And yet, all of these people sense dimly that there is some larger process at work, a process that gives coherence and order to the daily headlines. The twentieth century saw the developed world descend into a paroxysm of ideological violence, as liberalism contended first with the remnants of absolutism, then bolshevism and fascism, and finally an updated Marxism that threatened to lead to the ultimate apocalypse of nuclear war…

What we may be witnessing in not just the end of the Cold War, or the passing of a particular period of post-war history, but the end of history as such: that is, the end point of mankind’s ideological evolution and the universalization of Western liberal democracy as the final form of human government. This is not to say that there will no longer be events to fill the pages of Foreign Affairs’s yearly summaries of international relations, for the victory of liberalism has occurred primarily in the realm of ideas or consciousness and is as yet incomplete in the real or material world. But there are powerful reasons for believing that it is the ideal that will govern the material world in the long run.

It didn’t quite work out that way. Imperialism, religious extremism and despotism still have plenty of staying power in this “post-history” age. But this sense of “End of History” resonates with our understanding of the parasha:

ויקרא יעקב אל בניו; ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים׃

בראשית פרק מט:א

What is אחרית הימים? Rabbi Shulman has argued that it simply means “later”; this is a prophecy of the future but not necessarily of the eschaton. And there are מפרשים who agree:

באחרית הימים: כשיכנסו לארץ, במלחמה ובחלוקת הארץ.

רד״ק, בראשית מט:א

באחרית הימים: רוצה לומר באחרית תקופה שעמד בה, שהיא עד חיי דוד. ומשה נבא לישראל בברכתו על ימי חטאם עד סוף ימי הבית, והנביאים התנבאו על הגלות והמשיח…

העמק דבר, בראשית מט:א

But that really isn’t the sense that אחרית הימים is used throughout תנ״ך. A few examples:

ל בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה; באחרית הימים ושבת עד ה׳ אלקיך ושמעת בקלו׃ לא כי א־ל רחום ה׳ אלקיך לא ירפך ולא ישחיתך; ולא ישכח את ברית אבתיך אשר נשבע להם׃

דברים פרק ד

ב והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה׳ בראש ההרים ונשא מגבעות; ונהרו אליו כל הגוים׃ ג והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה׳ אל בית אלקי יעקב וירנו מדרכיו ונלכה בארחתיו; כי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלם׃

ישעיהו פרק ב

יט הנה סערת ה׳ חמה יצאה וסער מתחולל; על ראש רשעים יחול׃ כ לא ישוב אף ה׳ עד עשתו ועד הקימו מזמות לבו; באחרית הימים תתבוננו בה בינה׃

ירמיהו פרק כג

יד לכן הנבא בן אדם ואמרת לגוג כה אמר א־דני ה׳; הלוא ביום ההוא בשבת עמי ישראל לבטח תדע׃ טו ובאת ממקומך מירכתי צפון אתה ועמים רבים אתך; רכבי סוסים כלם קהל גדול וחיל רב׃ טז ועלית על עמי ישראל כענן לכסות הארץ; באחרית הימים תהיה והבאותיך על ארצי למען דעת הגוים אתי בהקדשי בך לעיניהם גוג׃

יחזקאל פרק לח

אחר ישבו בני ישראל ובקשו את ה׳ אלהיהם ואת דויד מלכם; ופחדו אל ה׳ ואל טובו באחרית הימים׃

הושע פרק ג:ה

ה ואשא את עיני וארא והנה איש אחד לבוש בדים; ומתניו חגרים בכתם אופז׃ … יב ויאמר אלי אל תירא דניאל … יד ובאתי להבינך את אשר יקרה לעמך באחרית הימים; כי עוד חזון לימים׃ טו ובדברו עמי כדברים האלה נתתי פני ארצה ונאלמתי׃

דנייאל פרק י

The phrase really gives the impression not of “later” but of “the end of time”. And that’s how Rashi (based on the Gemara) reads it:

ואגידה לכם: בקש לגלות את הקץ ונסתלקה שכינה ממנו והתחיל אומר דברים אחרים

רש״י, בראשית מט:א

Ramban adds that while Jacob doesn’t explicit talk of the end times, he hints at it:

באחרית הימים: הם ימות המשיח, כי יעקב ירמוז אליו בדבריו, כמו שאמר עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים. ורבותינו אמרו (פסחים נו,א) שבקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה, כי לדברי הכל אחרית הימים ימות המשיח הם.

רמב״ן, בראשית מט:א

And the Zohar says that really, in Jacob’s words there’s an esoteric meaning that would truly be מגלה את הקץ:

בעא לגלאה סופא דכל עובדיהון דישראל, ואי תימא דלא גלי מאי דבעא לגלאה אי הכי אמאי כתיב באורייתא…אלא ודאי אשתלים כל מה דאצטריך לגלאה גלי וסתים אמר מלה וגלי לבר וסתים לגו…ויעקב כל מה דאצטריך ליה למימר אמר אבל גלי וסתים ולא פגים מכל מה דבעא אפילו אות אחת.

זוהר כרך א (בראשית) פרשת ויחי [דף ריא עמוד ב]

It’s important to note that even this understanding of אחרית הימים isn’t an age of open miracles, and on the other hand, ימות המשיח is not just about a person with oily hair, but it really is the "End of History: in Fukuyama’s Hegelian sense. Life will go on, but the big conflicts of ideology will be gone:

א אל יעלה על הלב שבימות המשיח ייבטל דבר ממנהגו של עולם או יהיה שם חידוש במעשה בראשית; אלא עולם כמנהגו הולך. וזה שנאמר בישעיה (יא:ו) ”וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ“ משל וחידה. עניין הדבר שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי העולם…ויחזרו כולם לדת האמת ולא יגזולו ולא ישחיתו…

ב וכן כל כיוצא באלו הדברים הכתובין בעניין המשיח משלים הם; ובימות המלך המשיח ייוודע לכול לאיזה דבר היו משל ומה עניין רמוז בהן. אמרו חכמים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכייות בלבד.

משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות פרק יב

[This is actually a מחלוקת in the Gemara (שבת קנא,ב) about how much human nature will change; will we still be “human” but develop to the point of making good decisions, or will the יצר הרע actually be eliminated. But I will take Rambam’s view.]

Even though the concept of אחרית הימים is present throughout תנ״ך, there’s no way to predict it or say anything detailed about it. Even Jacob couldn’t say anything: בקש לגלות את הקץ ונסתלקה שכינה ממנו. It’s not that he wasn’t allowed to say it; it’s that he didn’t have anything to say. Even as a נביא, his vision was clouded. That is an inherent part of how we understand אחרית הימים:

ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות, ולא יאריך בדברי מדרשות האמורים בעניינים אלו וכיוצא בהן; ולא ישימם עיקר—שאינן מביאין לא לידי אהבה, ולא לידי יראה. וכן לא יחשב הקיצין; אמרו חכמים, תפוח דעתן של מחשבי קיצין. אלא יחכה ויאמין בכלל הדבר, כמו שביארנו.

משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות יב:ה

The reason is that the details are not fixed; there’s no way to prophecy about something that depends in part on our behavior:

מתוך חמשה דברים נגאלו ישראל ממצרים מתוך הקץ מתוך צרה מתוך צווחה מתוך זכות אבות מתוך תשובה…וכן הוא אומר (דברים ד) ”בצר לך“ מתוך צרה. ”ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים“ מתוך הקץ. ”ושבת“ מתוך תשובה. ”כי א־ל רחום ה׳ אלקיך“ מתוך רחמים [מתוך צווחה]. ”לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבותיך“ מתוך זכות אבות.

ירושלמי תענית א:א, דף ג,א

ה״פ אף לעתיד אינן נגאלים אלא מתוך אלו חמשה דברים שבהן היתה גאולת מצרים.

קרבן העדה, שם

The reason that the Kets must remain hidden is clear: it may not become known before its time because it is unknowable before its time. The Kets is not a piece of information or a date—it is a vision that encompasses Creation’s entirety. The withdrawal of the Shechina left Ya’akov as blind as his children, for the Kets cannot be “remembered”.

So we have a paradox: believing in ימות המשיח is a fundamental principle of faith:

אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח.

ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה
אחכה לו בכל יום שיבוא.

שלושה עשר עיקרי האמונה, יב

But we’re not allowed to (and cannot) think about it. So what’s the point in believing it? Why is something so utterly unknowable, even if true, so important?

Most of the answers are pragmatic; belief in ימות המשיח gives up hope to deal with the tribulations of life today, when things are so difficult:

ומפני זה התאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם ימות המלך המשיח, כדי שינוחו ממלכות הרשעה שאינה מנחת להן לישראל לעסוק בתורה ובמצוות כהוגן, וימצאו להן מרגוע וירבו בחכמה, כדי שיזכו לחיי העולם הבא.

משנה תורה, הלכות תשובה ט:ח

באחרית הימים: יעקב אומר (בראשית מט) באחרית הימים. ואחריו משה ואחריו כל הנביאים למען תת תקוה ותוחלת לישראל לחכות ולקוות עתי הגאולה.

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) דברים פרשת ואתחנן [דף ה עמוד ב]

But this doesn’t seem like an adequate reason for an עיקר אמונה. I think there’s inherent value in the belief in the End of History, because it’s not just that ה׳ ’will bring all humanity to the truth:

ועל כן נקוה לך…לתקן עולם במלכות שדי. וכל בני בשר יקראו בשמך, להפנות אליך כל רשעי ארץ.

תפילת עלינו לשבח

But that we as Jews are part of that History, an integral part of the plot of the story of the world. To believe in ימות המשיח is to believe that not only that history has a purpose but that we are part of that purpose. To deny that is to remove ourselves from בנסת ישראל. As Rav Soloveitchik says:

העמדת שאלת הסבל, טוענת היהודית, אפשרית היא בשני מימדים נפרדים: גורל ויעוד. היהודית הבחינה תמיד בין קיום גורלי לקיום יעודי…

קיום גורלי—כיצד? זהו קיום מאונס, בבחינת ”על כרחך אתה חי“…

קיום יעודי—כצד? זהו קיום פעיל, כשאדם ניצב לעומת הסביבה שהולך בה, מתוך הבנת יחודו וסגולתו, חירותו ויכלתו שלא לקפח במאבקו עם החוץ את עצמו ועצמותו…

ברית יעוד—מהי? היעוד מציין בחיי-האומה—כמו בחיי היחיד—קיום מדעת שהאומה בחרה בו ברצונה החפשי ושבו היא מוצאת את הריאליזציה המלאה של הוויתה ההיסטורית…

בסיס העדה הוא היעוד. עדה זוהי קיבוץ יחידים בעלי עבר אחד, בעלי עתיד כללי, בעלי שאיפות משותפות, בעלי כמיהות זהות לעולם שכולו טוב וכולו נאה, בעלי יעוד יחודי ואחדותי…

הרב יוסף דב סולובייצ׳יק, קול דודי דופק