This week's parasha ends the historical introduction to Moshe's speech and starts the review of the mitzvot. He presents an important principle: {:he} ><b>א</b> ועתה ישראל שמע אל החקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ אשר ה׳ אלקי אבתיכם נתן לכם׃ <b>ב</b> לא תספו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו לשמר את מצות ה׳ אלקיכם אשר אנכי מצוה אתכם׃ --דברים פרק ד In the ספר הזכרון for Rav Hutner, there is an interesting letter that he sent: {:he} >*בגדרי בל תוסיף ובל תגרע* > ב״ה, יט תמוז תשכ״ו > כבוד ידידי ורב־מכבודי הגרמ״ד ריבקין שליט״א, שלום וברכה! > תודה רבה ותשו״ת בעד הקורת רוח שהביא לי ע״י משלוח הקונטרס...והנני בזה לרשום הערות אחדות. --הרב יצחק הוטנר, ספר הזכרון, סימן ז׳ I assume that הגרמ״ד ריבקין is [Rabbi Moshe Dov Ber Rivkin](https://www.torahvodaath.org/wp-content/uploads/2018/09/rav-moshe-dov-ber-rivkin.pdf), rosh yeshiva at Yeshiva Torah Vodaath and father of St. Louis's chief rabbi, Rabbi Sholom Rivkin. I do not have the text of the קונטרס that Rav Hutner is reviewing, but he makes some interesting points about the mitzvah of בל תוסיף. What is that mitzvah? Rashi explains: {:he} ><em>לא תספו</em>: כְּגוֹן חָמֵשׁ פָּרָשִׁיּוֹת בַּתְּפִלִּין, חֲמֵשֶׁת מִינִין בַּלּוּלָב, וְחָמֵשׁ צִיצִיּוֹת. --רש״י, דברים ד:ב However, the mitzvah is presented twice in the Torah, once in our parasha, and once in פרשת ראה: {:he} >את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אתו תשמרו לעשות; לא תסף עליו ולא תגרע ממנו׃. --דברים יג:א And Rashi explains it similarly: {:he} ><em>לא תסף עליו</em>: חֲמִשָּׁה טֹטָפוֹת, חֲמִשָּׁה מִינִין בַּלּוּלָב, אַרְבַּע בְּרָכוֹת לְבִרְכַּת כֹּהֲנִים --רש״י, דברים יג:א The Sifrei, however, only explains it in פרשת ראה. It is ignored here in פרשת ואתחנן. {:he} ><b>ד</b> ד"א: לא תוסף עליו. מנין שאין מוסיפים לא על לולב ולא על הציצית? ת"ל: לא תוסף עליו. ומנין שאין פוחתים מהם? ת"ל ולא תגרע ממנו. > <b>ה</b> (ר"ה כה) ומנין שאם פתח לברך ברכת כהנים, שלא יאמר: הואיל ופתחתי לברך, אומר "ה' אלקי אבותיכם יוסף עליכם" וגומ'? ת"ל [כל ה]דבר, אפילו דבר לא תוסף עליו. --ספרי, פרשת ראה, דברים פב The Vilna Gaon proposes that there really are two different mitzvot: don't add a new commandment (in ואתחנן) and don't add details to the existing commandments (in ראה): {:he} ><em>לא תסף עליו</em>: פי׳ להוסיף על גופא דמצוה כמו על לולב וציצית. לא יפחות מד׳ ולא יוסיף על ד׳. > ><em>את כל הדבר</em>: שלא יוסיף בהן אפילו דיבור אחד על ברכת כהנים. > ומה שנאמר בפ׳ ואתחנן לא תספו על הדבר ולא תגרעו ממנו. דרשו שלא יוסיפו על תרי״ג מצות. כי בתחילה אמר שמע אל החקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות. ועל זה אמר לא תספו על הדבר אשר אנכי מלמד אתכם לעשות. ובפסוק זו אמר את כל הדבר, דרשו רז״ל שבאותה מצוה גופא לא תספו ולא תגרעו. --אדרת אליהו, דברים יג:א Rav Hutner says that his correspondent claims to disagree with the Vilna Gaon: {:he} >הקונטרס מניח כי אין עובר בבל תוסיף אלא בהוספה המקושרת לאיזה דין מדיני תורה, אבל בהוספה שאין שום שייכות לדיני תורה, לא שייך בזה בל תוסיף...יעל זה כותב הדר״ג ש”דברי הגר״א אלו הם דלא כהנחתנו“. --הרב יצחק הוטנר, ספר הזכרון, סימן ז׳ But Rav Hutner says that this reflects a misunderstanding in the Gaon: {:he} >ולדידי אין זה כלל דלא כהנחת הקונטרס. דודאי הנחת הקונטרס צודקת דבאופן שאין ההוספה שייכת למצוה ממצות מהתורה, אין זה אלא מעשה שטות בעלמא. --הרב יצחק הוטנר, ספר הזכרון, סימן ז׳ This needs further analysis. Why would adding a new mitzvah, שאין ההוספה שייכת למצוה ממצות מהתורה, be a מעשה שטות בעלמא rather than a sin? There is a principle that a נביא cannot add a new mitzvah: {:he} > אלה המצות אשר צוה ה׳ את משה אל בני ישראל; בהר סיני׃ --ויקרא כז:לד {:he} >”אלה המצות“ שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. --מגילה ב,ב But it would seem that this is a limit on נבואה. I cannot claim that G-d came to me and told me that He is adding a new commandment. If I say, without claiming נבואה, that the Torah wants us to eat green beans on Tuesday, then people would just laugh at me. That is a מעשה שטות. I have no authority (if I do have authority, then things are different. We will see this later). The Rambam, though, connects the נביא rule to בל תוסיף: {:he} >דבר ברור ומפורש בתורה, שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים: אין לה לא שינוי, ולא גירעון ולא תוספת, שנאמר ”את כל הדבר אשר אנוכי מצווה אתכם אותו תשמרו לעשות; לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו“; ונאמר (דברים כט:כח) "והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת". הא למדת שכל דברי תורה, מצווין אנו לעשותן עד עולם...הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. --משנה תורה, הלכות יסודי התורה ט:א {:he} >ותמה הלח"מ (שם) למה לא הביא הרמב״ם ”אלה המצות“ כמו הגמרא...והפשוט בזה שהרמב"ם סובר כמו שביאר הרמב"ן עה״ת (דברים ד:ב, עיי"ש) שאין למדים מהפסוק ”אלה המצות“ איסור חדש, אלא למדים מפסוק זה שגם נביא אינו רשאי להוסיף וממילא גם לנביא שייך האיסור של בל תוסיף, ולכן מביא הרמב"ם הפסוק של "לא תוסף ולא תגרע" שהוא יסוד האיסור של נביא המחדש דבר. --אליהו קרקובסקי, [_האם נביא רשאי לחדש מצוה דרבנן_](http://www.hakirah.org/Vol%2012%20Krakowski.pdf) So, according to the Rambam, there is a מצוה לא תעשה of בל תוסיף, that applies to everyone, *even* a certified prophet. חז״ל have the authority to create גזרות, but it must be clear that those are not מצוות שאורייתא: {:he} >הואיל ויש לבית דין לגזור ולאסור דבר המותר, ויעמוד איסורו לדורות...מה הוא זה שהזהירה תורה (דברים יג:א) ”לא תוסף עליו, ולא תגרע ממנו“: שלא להוסיף על דברי תורה ולא לגרוע מהן, ו<em>לקבוע הדבר לעולם שהוא מן התורה</em>, בין בתורה שבכתב, בין בתורה שבעל פה. > כיצד: הרי כתוב בתורה (שמות כג:יט; שמות לד:כו; דברים יד:כא) "לא תבשל גדי בחלב אימו". ומפי השמועה למדו שזה הכתוב, אסר לבשל ולאכול בשר בחלב--בין בשר בהמה, בין בשר חיה; אבל בשר עוף, מותר בחלב מן התורה. > >אם יבוא בית דין ויתיר בשר חיה בחלב, הרי זה גורע; ואם יאסור בשר העוף, ויאמר שהוא בכלל הגדי, והוא אסור מן התורה--הרי זה מוסיף. > אבל אם אמר בשר העוף מותר מן התורה, ואנו נאסור אותו, ונודיע לעם שהוא גזירה...אין זה מוסיף, אלא עושה סייג לתורה. --משנה תורה, הלכות ממרים ב:ט And this is important enough to be one of the 13 fundamental principles of faith: {:he} >והיסוד התשיעי, הביטול. והוא, שזאת תורת משה לא תהיה נְסוּחָה [=לא תהיה מנוסחת מחדש, כלומר לא תְּבֻטַּל] ולא נחלפת, ולא תבוא תורה מאת הבורא זולתה. ‏ועליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע, לא בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה, שנאמר (דברים יג:א): לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ. --הקדמת הרמב"ם לפרק חלק (השלושה עשר עקרים) ---- So how do I understand Rav Hutner? {:he} >אלא דבירורא דמילתא בשיטת הגר״א הוא: דינא דבל תוסיף משכחת לה בתרי גוונא, או דרך מעשה של יחיד בתורת יחיד, דוגמת ה׳ פרשיות בתפילין, או דרך הוראה ותקנה לציבור, דוגמת תקנת בשר עוף וחלב המוזכרת ברמב״ם. --הרב יצחק הוטנר, ספר הזכרון, סימן ז׳ The mitzvah in ואתחנן is addressed to "חז״ל"., those with Rabbinic Authority to instruct others (*who* has that authority is a huge question, that I will not address here): "Thou shalt not gaslight בני ישראל". >Gaslighting is a form of psychological manipulation in which a person or a group covertly sows seeds of doubt in a targeted individual or group, making them question their own memory, perception, or judgment. --Wikipedia, [_Gaslighting_](https://en.wikipedia.org/wiki/Gaslighting) {:he} >וזו הוא שיטת הגר״א בהך הלכתא. דשני הציורים הללו נובעים הם מכפלות הפרשה של בל תוסיף. דההוספה בפרשת ואתחנן הוא הוספה דרך הוראה, ואילו ההוספה דפרשת ראה היא הוספה בגופא דמצוה (וזו הכונה בדבריו דההוספה היא "על מנין תרי״ג") ועיקר יסודו של הגר״א בזה שברייתא דספרי המפרשת ציורים דבל תוסיף, דלגה על פרשת ואתחנן הקודמת, והעמידה את דבריו על פרשת ראה המאוחרת. > ואפילו לעינינו נראה יסוד זה חזק למתבוננים. וזוהי כונת הגר״א בדיקדוק הפסוקים. כי בפרשת ואתחנן נאמר ”אשר אנכי *מלמד* אתכם לעשות“, ואילו בפרשת ראה נאמר ”אתו *תשמרו [לעשות]*“. והיינו כי בפרשת ואתחנן הענין הוא על *הלימוד* לעשות, דהיינו דרך הוראה והדרכה, ואילו בפרשת ראה אין המדובר אלא על העשיה גרידא. ולא עוד אלא שבפרשת ראה נאמר ”לא תוסף“ בלשון יחיד, ואילו בפרשת ואתחנן נאמר ”לא תסיפו“ בלשון רבים, כי ההוספה במעשה ליחיד הוא שייכת, משא״ב בהוספה בהוראה ותקנה, לרבים היא שייכת. > >...והשתא בודאי דאין דבריו של הגר״א סותרים להנחת הקונטרס. דאמנם מעשה של הוספה בלי שום קשר לעניני תורה, אינה אלא שטות בעלמה, ואין להדביק בזה שום איסור. אבל ההוספה הבאה דרך הוראה ותקנה לרבים, בודאי דלא יתכן לאמר בה מעשה שטות. ולפי שיטת הגר״א נתיחדה להוספה זו פרשה שלמה בתורה. ושוב עלי לציין למחלוקתם של העקריס והרמב״ם בעיקר התשיעי. יעיון שם היטב. --הרב יצחק הוטנר, ספר הזכרון, סימן ז׳ ---- Rav Hutner doesn't explain the argument between Rambam and Yosef Albo (15th century author of /Sefer ha-‘Ikkarim/), or how it relates to our mitzvah. But I would like to speculate. We saw Rambam's formulation of the ninth principle, that בל תוסיף is the source of תורת משה לא תהיה נְסוּחָה. Albo disagrees: {:he} >כאשר חפשנו עניין הדתות האלוקיות שהיו בעולם נמצא אותן נוהגות זה הדרך שהיו משתנות מהאיסור אל ההיתר ומן ההיתר אל האיסור...לנח התיר אכילת בעלי חיים שהיה אסור לאדם הראשון...והוסיף לו מצוות אבר מן החי. ולאברהם הוסיף מצוות המילה. ולמשה הוסיף מצוות אחרות רבות..ודעת הרמב"ם ז"ל שלא תשתנה לעולם, לא כולה ולא מקצתה, על כן שם אחד מן העיקרים שלא תנוסח התורה ולא תשתנה. ואחר שמצאנו הדתות האלוקיות שהיו עד משה משתנות מן האיסור אל ההיתר ומן ההיתר אל האיסור, יהיה זה עיקר פרטי לתורת משה בלבד. > >וסמך הדבר בעיקר זה אל מה שנזכר בתורה (דברים יג) לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו, וביאר הטעם בספר המורה, לפי שהדבר השווה והשלם אי אפשר להוסיף עליו ולא לגרוע ממנו, שלא ייפסד השיווי והשלמות ההוא. ולפי שהייתה התורה תמימה...אי אפשר שתשתנה בשום זמן. > ...ודבריו בזה צריכים עיון גדול. מהיכן יצא לו לרבנו ז"ל השורש הזה? כי אף על פי שהשורש הזה יקר הערך מאוד, אם קבלה הוא נקבל אותה בסבר פנים יפות. ואם לדין--יש תשובה. > >...ואומַר עוד, שאף אם תהיה הבנת הפסוקים כמו שכתב הוא ז"ל, אין משם ראיה לדבריו כלל אל שלא תנוסח התורה ולא תשתנה לעולם. כי הכתוב לא יזהיר אלא ש*אנחנו* לא נוסיף ולא נגרע מדעתנו על המצוות, אבל מה המונע שלא יהיה הוא יתברך מוסיף או גורע כשתגזור חכמתו יתברך. > >...ואם מפני שהדבר השווה אין להוסיף עליו ולא לגרוע ממנו לעולם, הנה זה אמנם יצדק בשיווי האמיתי, אבל השיווי ההיקשי כבר אפשר שישתנה כפי הכנת המקבלים, כי המזון השווה אל הילד הוא החלב, והשווה אל הבחור הוא הלחם והבשר והיין. >...וכן ישתנו המצוות האלוקיות בהשתנות הזמנים, כמו שנשתנה איסור הבשר שנאסר לאדם והותר לנח ובניו. >...אלא שמכאן ראיה כי הדתות האלוקיות אף אם לא ינוסחו בכל דבר, ישתנו בחילוף מן האיסור אל ההיתר ומן ההיתר אל האיסור, כפי השתנות הכנות המקבלים. --יוסף אלבו, ספר העיקרים ג:יג Albo agrees that the Torah as given to Moshe will never be changed in the future; he just says that this is not an עיקר; you are not a heretic if you disagree. You are simply wrong. ---- How does that connect to בל תוסיף? I think Rav Hutner is saying is that the argument between Rambam and Albo is about the meaning of בל תוסיף. Rambam says that violating בל תוסיף, claiming that there is some new law of the Torah, is a claim that הקב״ה is not perfect, that He needs to change. This is heresy. Albo says that telling הקב״ה what to do is beyond our pay grade. בל תוסיף is not about limiting ה׳'s power, it is (in the Vilna Gaon's model) about our responsibility as human beings. It is about הוראה.‎ ה׳ has given us ownership, as it were, of His Will.‎ בל תוסיף is about recognizing where that power comes from, and acknowledging that אמת is not something that we create of our own volition.  --<a href="https://www.amazon.com/gp/product/0836211499/">Gary Larson, <cite>Beyond the Far Side</cite></a> <blockquote lang=he><p><b>יא</b> חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ; צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ׃ <b>יב</b> אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח; וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף׃</p> <footer class=source>תהילים פרק פה</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>אָמַר רַבִּי סִימוֹן, בְּשָׁעָה שֶׁבָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרֹאת אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן, נַעֲשׂוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת כִּתִּים כִּתִּים, וַחֲבוּרוֹת חֲבוּרוֹת, מֵהֶם אוֹמְרִים אַל יִבָּרֵא, וּמֵהֶם אוֹמְרִים יִבָּרֵא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים פה:יא): חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ. חֶסֶד אוֹמֵר יִבָּרֵא, שֶׁהוּא גּוֹמֵל חֲסָדִים. וֶאֱמֶת אוֹמֵר אַל יִבָּרֵא, שֶׁכֻּלּוֹ שְׁקָרִים. צֶדֶק אוֹמֵר יִבָּרֵא, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה צְדָקוֹת. שָׁלוֹם אוֹמֵר אַל יִבָּרֵא, דְּכוּלֵיהּ קְטָטָה. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָטַל אֱמֶת וְהִשְׁלִיכוֹ לָאָרֶץ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דניאל ח, יב): וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים מָה אַתָּה מְבַזֶּה תַּכְסִיס אַלְטִיכְסְיָה שֶׁלָּךְ, תַּעֲלֶה אֱמֶת מִן הָאָרֶץ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים פה:יב): אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח.</p> <footer class=source>בראשית רבה ח:ה</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p> והכוונה כך הוא, דאמת אמר אל יברא מפני השקרים, ר״ל מפני שהאמת צולל בין אלפים מבוכות וספקות ואי אפשר לבני אדם לקלוע בשכלם אל נקודת האמת. מה עשה הקב״ה? השליך אמת ארצה, ר״ל שמסר האמת לשרי התורה והחכמה למטה בארץ; כפי שיסכימו הם כן יקום. שנאמר אמת מארץ תצמח, ומשנתן הקב״ה התורה לישראל <em>צוה בעצמו</em> שאם יולד איזה ספק בתורה יקום פסק הלכה שבין החכמים החולקים דוקא כפי שיבינו שרי התורה ולא זולתם. ואליהם הבטיח התורה ( דברים יא:יז) על פי התורה אשר יורוך וגו׳, על כן כשיצא הבת קול ואמר הלכה כר״א, עמד ר׳ יהושע על רגליו ואמר לא בשמים היא! ר״ל שכבר יצא הפסק דין מיד הדיין. על כן אין אנו משגיחין בב״ק ולא בשום נברא בעולם במה שנוגע בעניני הדת רק כפי הסכמת חכמי התורה, למטה בארץ.</p> <footer class=source>הגר״א, קול אליהו רכו</footer></blockquote> לא תספו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם is a statement of the Spiderman principle: with great power comes great responsibility.