בס״ד

Kavanot: פרשת ואתחנן תשע״ח

Thoughts on Tanach and the Davening

In this week's parasha, Moshe completes his historical review, and goes over the עשרת הדברות as an introduction to all the laws that are coming. The problem is that he gets them wrong:

אנכי ה׳ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים׃

לא יהיה לך אלהים אחרים על פני׃ לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ׃ לא תשתחוה להם ולא תעבדם; כי אנכי ה׳ אלקיך אל קנא פקד עון אבת על בנים ועל שלשים ועל רבעים לשנאי׃ ועשה חסד לאלפים לאהבי ולשמרי מצותי׃

לא תשא את שם ה׳ אלקיך לשוא; כי לא ינקה ה׳ את אשר ישא את שמו לשוא׃

זכורשמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ה׳ אלקיך׃ ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך׃ ויום השביעי שבת לה׳ אלקיך; לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתךושורך וחמרך וכל בהמתך וגרך אשר בשעריך למען ינוח עבדך ואמתך כמוך׃ כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעיזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויצאך ה׳ אלקיך משם ביד חזקה ובזרע נטויה; על כן ברך ה׳ את יום השבת ויקדשהוצוך ה׳ אלקיך לעשות את יום השבת׃

כבד את אביך ואת אמךכאשר צוך ה׳ אלקיך למען יארכון ימיך ולמען ייטב לך על האדמה אשר ה׳ אלקיך נתן לך׃

לא תרצח

ולא תנאף;

ולא תגנב

ולא תענה ברעך עד שקרשוא׃

ולא תחמד ביתאשת רעך; ולא תחמדתתאוה אשתבית רעך שדהו ועבדו ואמתו ושורו וחמרו וכל אשר לרעך׃

שמות כ:א-ידדברים ה:ו-יח

Why all the differences between the עשרת הדברות in ספר דברים and ספר שמות? It is generally understood that here, Moshe is saying things in his own words. He is citing the עשרת הדברות, not quoting them. It goes with how we understand ספר דברים as a whole. As the Artscroll Chumash puts it:

In Deuteronomy, Moses chose the words and conveyed the commandments as he understood them…In this sense, Deuteronomy began as the Oral Law conveyed by Moses, and then, when G-d commanded him to inscribe his words in the Torah, it became part of the Written Law.

Rabbi Nosson Scherman, Artscroll Stone Chumash, Introduction to Devarim

But still, why the differences? The Ibn Ezra famously claims that it’s just not a big deal:

משפט אנשי לשון הקדש פעם יבארו דבורם באר היטיב, ופעם יאמרו הצורך במלות קצרות, שיוכל השומע להבין טעמם. ודע, כי המלות הם כגופות, והטעמים הם כנשמות, והגוף לנשמה, הוא כמו כלי, על כן משפט כל החכמים בכל לשון שישמרו הטעמים, ואינם חוששים משנוי המלות, אחר שהם שוות בטעמן.

אבן עזרא, שמות כ:א

But everyone argues with him. First, we assume that every word and letter of the Torah is significant, and we don’t like to dismiss subtleties as “just the way it happened”:

…אם החליף בדבור השני וכל תמונה ואמר כל תמונה, בחסרון וא״ו, והוסיף אותה ב”ועל שלשים“, וכן כל כיוצא בזה בשאר הדברות, אין בכך כלום, כי הכל אחד. והטעם הזה לא יסבול אותו אלא מי שאינו רגיל בתלמוד.

רמב״ן, שמות כ:ח

And more, the differences in the דברה of שבת are so extensive that we can’t say שישמרו הטעמים, ואינם חוששים משנוי המלות.‎ זכור and שמור have very different implications, and the reasons כי ששת ימים עשה ה׳ and כי עבד היית בארץ מצרים are completely different.

ואמר זכור את יום השבת לקדשו—ובמשנה תורה (דברים ה:יב) כתוב שמור את יום השבת לקדשו. ורבותינו אמרו בזה ”זכור ושמור בדבור אחד נאמרו“, ולא הקפידו בלשונות אחרים שנתחלפו להם. והכונה להם ז״ל, כי ”זכור“ מצות עשה, צוה שנזכור יום השבת לקדשו ולא נשכחהו, ו”שמור“ אצלם מצות לא תעשה, שכל מקום שנאמר ”השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה“ (עירובין צו,א), יזהיר שנשמור אותו לקדשו שלא נחללהו, ואין ראוי למשה שיחליף דברי השם ממצות עשה למצות לא תעשה.

רמב״ן, שמות כ:ח

What does that mean, זכור ושמור בדבור אחד נאמרו?

והנה קשה אם אלו שני דברים נאמרו כאחד, עדיין יש לשאול למה בדיברות הראשונות כתיב זכור ובשניות שמור ולא הפך בראשונה שמור ובאחרונה זכור?

ועוד, מה נאמר בשאר החילופים אשר אמרנו, אם נאמר שזה הדין וזה המשפט גם כן בשאר החילופים, למה זכרו זכור ושמור בפרט ולא זכרו כל שאר דברים לומר שנאמרו בדיבור אחד?

ועוד, איך אפשר לומר שיהיו כל הדברים נאמרו בדיבור אחד כי דבר זה שייך לומר בחילופים כמו זכור ושמור, אבל דבר שנכתב במשנה תורה ולא נכתב כלל בדיברות הראשונות מה שייך לומר שנאמרו בדיבור אחד?

מהר״ל, תפארת ישראל מג

It’s clear when we look at the original מאמר חז״ל, that בדבור אחד doesn’t mean literally “said at the same time”:

זכור ושמור, שניהם נאמרו בדיבור אחד. (שמות לא:יד) ”מחלליה מות יומת“ (במדבר כח:ט) ”וביום השבת שני כבשים“, שניהם בדיבור אחד נאמרו. (ויקרא יח:טז) ”ערות אשת אחיך“ (דברים כה:ה) ”ויבמה יבא עליה“, שניהם נאמרו בדיבור אחד. (דברים כב:יא) ”לא תלבש שעטנז“ (דברים כב:יב) ”וגדילים תעשה לך“, שניהם נאמרו בדיבור אחד. מה שאי איפשר לאדם לומר כן…

מכילתא דרבי ישמעאל יתרו—מסכתא דבחדש פרשה ז

It’s talking about mutually contradictory הלכות, both of which are valid, and the difficulties in reconciling them. That fits for ציצית and שעטנז, and שבת and its מוסף, but how are זכור and שמור mutually contradictory? They’re different, but not so much as to say אי איפשר לאדם לומר כן!


We will return to that question, but first let’s deal with the other differences between the listings of the עשרת הדברות. If those differences are not arbitrary, then what are they? It’s generally understood that Moshe is adding phrases that expand on the text, putting into writing what was תורה שבעל פה:

ולפיכך משנה תורה היה מדבר משה שהיה אדם, והיה מדבר אל ישראל מצד שהם בני אדם המקבלים, לכך צריך פירוש יותר. וזה שאמרו משנה התורה לאוסופי אתי…ובשביל זה יבואר כל החילופים והשינויים שהם בפרשת ואתחנן ובפרשת יתרו.

ומעתה תבין ותדע כי לא הוקשה לרז״ל בכל התוספת שיש בדיברות משנה תורה, כי הוא ביאור לתורה. וכל הדברים אשר זכרנו החילוף…הכל הוא תוספת ולא גירעון.

מהר״ל, תפארת ישראל מג

For example:

In the text of Deuteronomy (which, of course, is more explanatory, elucidating) שדהו is added to the examples, so that one should not think that תאוה is only forbidden with regard to property that could be stolen, מטלטלין, where covetousness could so easily lead to crime; and then finally there, all the social prohibitions are joined to make one sentence…to stress the whole importance of the last as referring to all of them, “thou shalt not murder and not commit adultery and not steal and not give evidence as a false witness and not lustfully desire anything, and therefore thou shalt not allow the desire for everything…to arise in thy heart.”

Hirsch Chumash, Exodus XX:14

But what does changing זכור into שמור mean? The Maharal goes on:

ומזה תוכל להבין מה שאמרו ז״ל ”זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו“, יותר מכל שאר החילופים והשינויים, כי שאר החילופים לפי הראוי ולפי הסדר, אבל זכור ושמור אי אפשר לומר בשביל התוספת בדיברות שניות, דאין כאן תוספת רק חסרון, שהרי לא נזכר כלל זכור בדיברות שניות ואם כן אין כאן תוספת.

מהר״ל, תפארת ישראל מד

The Maharal explains the difference:

כי זכור הוא מצוות עשה לזכור את יום השבת, והזכירה הזאת הוא מורה על מעלת שבת, ולכך יזכור אותו. ומה מעלתו של שבת, כי מה יום מיומיים? ואמר כי בוודאי יש יום מיומיים, כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ וגו׳, וזהו מעלת השבת מבין שאר הימים שהוא יום מקודש משאר הימים.

ואצל שמור שאינו רק לא תעשה שלא יעשה מלאכה, ומה שהאדם יושב בטל ואינו עושה מלאכה אין זה מעלת השבת, שהרי אין זה דבר נראה שכמה בטלנים יש…ולפיכך במצוות שמור לא נתן הטעם כי ששת ימים עשה ה׳ וגו׳…רק נתן טעם למה שאמר שמור, שיהיו נזהרים ישראל בשמירתו ושלא יחללו אותו יותר מכל העמים…ואל דבר זה צריך טעם, שמאחר שהשם יתברך ברא עולם בששה ימים ונח ביום השביעי, ראוי שיהיו כל הנמצאים שומרים השבת, כי אין זה מגיע לישראל בלבד. ועל זה נתן טעם וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, כלומר כי השבת מתייחס לישראל דווקא, כי כמו העולם שברא השם יתברך בששת ימי בראשית ולא היה בו מנוחה, ואחר כך קבל העולם השלמות והמנוחה, כך וזכרת כי עבד היית במצרים ולא היה לך מנוחה, ויפדך מבית עבדים והקנה לך ההשלמה והמנוחה…

מהר״ל, תפארת ישראל מד

And the Kli Yakar expands this idea, that Moshe is saying that there is an aspect of the עשרת הדברות that is unique to the Jewish people, that was implied in the original text but that he is saying outright, at this time:

הלא קרוב לשמוע הצעה אחת קצרה לקוחה מדברי חז״ל (ילקוט רמז תתקנא) שחזר הקדוש ברוך הוא על כל האומות אם ירצו לקבל התורה, ועשו לא רצה לקבלה בעבור לא תרצח, וישמעאל בעבור לא תגנוב, ועמון ומואב בעבור לא תנאף. שמע מינה ששמעו תחילה כל האומות כל עשרת הדברות וכאשר אמרה כל אומה לא חפצתי לקחתה מאז מסרה לישראל, ועל כן נמצאו כל השינוים הללו בין דברות ראשונות לאחרונות, כי הדברות הראשונות נאמרו בלשון אשר השמיע ה׳ לכל האומות אף על פי שנאמרו בנוכח לישראל כמו שמשמע מן לשון אשר הוצאתיך מארץ מצרים, מכל מקום אילו היו האומות רוצים היו מקבלים גם המה עליהם ועל זרעם כל הדברים אשר צוה ה׳ לישראל…

כלי יקר, שמות כ:ח

So זכור ושמור בדבור אחד נאמרו is really מה שאי איפשר לאדם לומר כן, a dialectic between the particular and the universal. זכור applies to everyone who needs to acknowledge ה׳’s creation of the world. But שמור applies only to the Jew’s unique relationship with ה׳.

Judaism embodies a unique paradox that has distinguished it from polytheism on the one hand and the great universal monotheisms, Christianity and Islam, on the other. Its G-d is universal: the creator of the universe, author and sovereign of all human life. But its covenant is particular: one people set among the nations, whose vocation is not to convert the world to its cause, but to be true to itself and to G-d. That juxtaposition of universality and particularity was to cause a tension between Israel and others, and within Israel itself, that has lasted to this day.

זכור goes with כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ which goes with ברך ה׳ את יום השבת ויקדשהו. It is the universal picture of שבת. But שמור goes with כי עבד היית בארץ מצרים ויצאך ה׳ אלקיך which goes with צוך ה׳ אלקיך לעשות את יום השבת. It is a message to בני ישראל alone.


And that tension is inherent in the הלכה:

ואמר ריש לקיש: גוי ששבת חייב מיתה, שנאמר (בראשית ח:כב) ”ויום ולילה לא ישבותו“.

סנהדרין נח,ב

Two guys have been learning the Talmud together for 20 years. One of them says to the other one, “You know, my daughter is getting married next month. We’ve been learning together for years, and so I’d like to honor you with being one of the witnesses at the ceremony.”

“I’m sorry, I can’t.”

“But why can’t you?”

“I’m not Jewish.”

"What do you mean? We have been learning together for 20 years. You’re as frum as I am."

“I enjoy the intellectual stimulation.”

"But we learned that a gentile that keep shabbos is chayav misah! "

"I never kept shabbos. Every time I was ready to leave my house, I put a key in my pocket."

"But we have an eruv here!"

"I don’t hold from that eruv."

And it is specifically the aspect of שמור, the negative commandments, that is particular:

טז ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדרתם ברית עולם׃ יז ביני ובין בני ישראל אות הוא לעלם; כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש׃

שמות פרק לא

We need to read כי not as “because” but as “despite”. שבת is an אות between us and הקב״ה even though it reflects His creation of the entire world. For the world, honoring G-d’s creation is in ויום ולילה לא ישבותו; man needs to continue the act of creation. For the Jews, there’s an added aspect of כי עבד היית בארץ מצרים ויצאך ה׳ אלקיך משם that allows us to experience His מנוחה as well:

ומה ראית לומר גוי ששמר את השבת חיב מיתה? אמר רבי חיא בר אבא, אמר רבי יוחנן: בנוהג שבעולם מלך ומטרונה יושבין ומסיחין זה עם זה, מי שבא ומכניס עצמו ביניהם, אינו חיב מיתה? כך השבת הזו בין ישראל ובין הקדוש ברוך הוא, שנאמר: ”ביני ובין בני ישראל“, לפיכך, כל גוי שבא ומכניס עצמו ביניהם, עד שלא קיבל עליו למול, חיב מיתה.

דברים רבה א:כא

Only בני ישראל have the aspect of מנוחה, the aspect of שבת that builds the relationship between themselves and הקב״ה:

חוק השבת הוא מציין את היהדות כסימן מובהק וחתום, כשם שהשבת היא חובה דתית לאומית המוטלת על כל אחד ואחד מישראל…כך היא אסורה על בני נח, ללמדנו כמה עמוק הוא המיוחד של חוק השבת בתור דבר המייחד את ישראל כיחידה ניכרת בפני עצמה בין כל עמי התבל.

We don’t necessarily understand it. But the dialectic of זכור ושמור בדבור אחד summarizes how we see our relationship with G-d, as both universal and particular.