בס״ד

Kavanot: פרשת ואתחנן תשע״ו

Thoughts on Tanach and the Davening

There's an interesting mitzvah in this week's parasha:

א ועתה ישראל שמע אל החקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ אשר ה׳ אלהי אבתיכם נתן לכם׃ ב לא תספו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו לשמר את מצות ה׳ אלהיכם אשר אנכי מצוה אתכם׃

דברים פרק ד

The Maharal brings up an obvious question to those of us who call ourselves “Orthodox”: we do an awful lot that isn’t in the Torah:

מה שהם [those who scoff at the sages] אומרים, כי הוסיפו חכמים על התורה, והם הגזירות אשר גזרו והוסיפו, עד שגדשו הסאה. והם מי מריבה אשר רבו לומר כי בתורה כתיב (דברים ד:ב) ”לא תוסיפו“. גם יש כאן שתי תורות; התורה שנתנה מפי השם יתברך על ידי משה עליו השלום, ותורת חכמים תורה בפני עצמה, ואין כאן תורה אחת כמו שראוי…כך הם דבריהם.

ספר באר הגולה באר הראשון פרק א

How can חז״ל create all these new laws? What do we do with מצוות דרבנן?

Rashi, based on Sifrei, limits the scope of לא תספו:

לא תספו: כגון חמש פרשיות בתפילין חמשת מינין בלולב וחמש ציציות, וכן ולא תגרעו.

רש״י דברים ד:ב

מנין שאין מוסיפים על הלולב ועל הציצית תלמוד לומר לא תוסף עליו, מנין שאין פוחתים מהם תלמוד לומר ולא תגרע ממנו, מנין שאם פתח לברך ברכת כהנים לא יאמר הואיל ופתחתי לברך אומר (דברים א:יא) ה' אלקי אבותיכם יוסף עליכם תלמוד לומר הדבר אפילו דבר לא תוסף עליו .

ספרי דברים פרשת ראה פיסקא פב

It doesn’t preclude new מצוות; it just limits existing מצוות. But Ramban disagrees:

ולפי דעתי אפילו בדא לעשות מצוה בפני עצמה כגון שעשה חג בחדש שבדא מלבו כירבעם (מ“א יב:לג), עובר בלאו…ובירושלמי (מגילה פ״א ה״ה) שמונים וחמשה זקנים ומהם כמה נביאים היו מצטערים על הדבר, אמרו כתוב אלה המצות אשר צוה ה' את משה…ומרדכי ואסתר רוצים לחדש לנו דבר, לא זזו משם נושאין ונותנין בדבר עד שהאיר הקדוש ברוך הוא עיניהם וכו׳. הרי שהיתה המצוה הזו אסורה להם, א”כ היא בכלל לא תוסיף עליו…ומה שתקנו חכמים משום גדר, כגון שניות לעריות וכיוצא בהן, זו היא מצוה מן התורה, ובלבד שידע שהם משום הגדר הזה ואינן מפי הקדוש ברוך הוא בתורה.

רמב״ן, ואתחנן ד:ב

The Rambam rules similarly: חז״ל can create laws but we have to be aware that they are not דאורייתא, not the direct word of G-d as given in the Torah. So מצוות דרבנן do not violate לא תספו. But that only raises a new question: why obey them at all? If ה׳ didn’t command it, why should we listen? Ramban hinted at part of the answer, about משום גדר:

ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחקות התועבת אשר נעשו לפניכם ולא תטמאו בהם; אני ה׳ אלקיכם׃

ויקרא פרק יח:ל

רב כהנא אמר, מהכא: ושמרתם את משמרתי, עשו משמרת למשמרתי.

יבמות כא,א

But there are other מצוות דרבנן that are not משום גדר. How do we understand them?


The Maharal sets up the question as follows:

א וכאשר תחקור על מקומו של הבאר הזה, תמצא אותו נחלק לד' ראשים; האחד מה שפרשו חכמים המצוה שבתורה …

השני, הם המצות שהם בעצמם דברי סופרים, והביאו ראייה ודרש מן התורה. ואמרו על זה כי המצוה מדבריהם, רק קרא אסמכתא בעלמא…

בהשלישי הם המצות שגזרו חכמים גדר וסייג לתורה…

הרביעי הם מצות שאינם לסייג ולגדר, ובכלל הזה המצות שתקנו בזמן מן הזמנים, כמו נר חנוכה וכיוצא בזה. ובזה נפלה השאלה יותר, באיזה צד יתקשרו מצות אלו עם מצות התורה, עד שאינם תורה בפני עצמם, ואין כאן שתי תורות, רק תורה אחת.

ספר באר הגולה באר הראשון

And he proceeds to answer it with a philosophical approach, why are some commandments (that we obey as commandments) “only” דרבנן? Before going to his answer, I want to look at the halachic understanding of מצוות דרבנן.


י ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה׳; ושמרת לעשות ככל אשר יורוך׃ יא על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה; לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל׃

דברים פרק יז

א בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה והם עמוד ההוראה ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל ועליהם הבטיחה תורה; שנאמר ”על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה“ (דברים יז:יא) זו מצות עשה. וכל המאמין במשה רבנו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת אליהם ולהישען עליהן.

ג אחד דברים שלמדו אותן מפי שמועה והם תורה שבעל פה ואחד דברים שלמדו אותן מפי דעתן באחת מן המידות שהתורה נדרשת בהן ונראה בעיניהם שהדין בדבר זה כך הוא ואחד דברים שעשו אותן סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה והם הגזירות והתקנות והמנהגות בכל אחד ואחד משלושה דברים אלו מצות עשה לשמוע להן והעובר על כל אחת מהן עובר בלא תעשה.

ד הרי הוא אומר ”על פי התורה אשר יורוך“ אלו הגזירות והתקנות והמנהגות שיורו בהם לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם…

ז כשהיה בית דין הגדול קיים לא הייתה שם מחלוקת בישראל; אלא כל דין שנולד בו ספק לאחד מישראל שואל לבית דין שבעירו׃ אם ידעו אמרו לו; ואם לאו הרי השואל עם אותו בית דין או עם שלוחו עולין לירושלים ושואלין לבית דין שבהר הבית׃ אם ידעו אמרו להם; ואם לאו הכול באין לבית דין שעל פתח העזרה׃ אם ידעו אמרו להם; ואם לאו הכול באים ללשכת הגזית לבית דין הגדול ושואלין.

ח אם היה הדבר שנולד בו הספק לכול ידוע אצל בית דין הגדול בין מפי הקבלה בין מן המידה שדנו בה אומרין להם מיד; ואם לא היה הדבר ברור אצל בית דין הגדול דנין בו בשעתן ונושאין ונותנין בדבר עד שיסכימו כולן או יעמדו למניין וילכו אחר הרוב ויאמרו לכל השואלין כך הלכה וילכו להם.

משנה תורה, הלכות ממרים פרק א

Nowadays, there is no central authority, so מחלוקת is rife. But the Torah ideal is to have a unified decision-making authority, and they are authorized to create גזירות ותקנות ומנהגות as seems necessary for society.


The Maharal addresses why that should be so (I’m sure that Rav Hutner addresses this as well, in more accessible Hebrew, but I don’t know the פחד יצחק well enough to find it):

א

הרביעי הם מצות שאינם לסייג ולגדר, ובכלל הזה המצות שתקנו בזמן מן הזמנים, כמו נר חנוכה וכיוצא בזה. ובזה נפלה השאלה יותר, באיזה צד יתקשרו מצות אלו עם מצות התורה, עד שאינם תורה בפני עצמם, ואין כאן שתי תורות, רק תורה אחת. וכאשר תעיין בדבר זה, גם כן דבר זה אין קשיא. כי במה שכל המצות שהם מדבריהם כלם מיישרים האדם, עד שהושלם בכל המעשים הראוים להיות נעשים, ויהיה מרוחק מן המעשים אשר ראוי להתרחק מהם, מפני זה הכל ביחד הישרה אחת.

ואין לשאול, אם כן למה אינם נתונים מן השם יתברך. וזה כדכתיב (בראשית ב:ז) ”ויפח באפיו רוח נשמת חיים“, והדברים הטבעים כולם הם מן הטבע. והטבע פועלת, שכך השם יתברך סדר את הטבע לפעול דברים הטבעיים. וכך זה בעצמו, כי אין ראוי שיהיה הכל בשוה; כי הדברים אשר הם דברים עליונים, ויש להם שכל עליון, כמו שהם מצות התורה, הם מן השם יתברך. והדברים אשר אינם כל כך שכל אלקי עליון, והם מצות דבריהם, הם מן שכל החכמים. שכמו שסדר השם יתברך הטבע, שהטבע פועלת הדבר שהוא גשמי ברצון השם יתברך, והדבר אשר הוא נבדל בלתי גשמי הוא מן השם יתברך, ושניהם משלימים את האדם, כך זה בעצמו הדבר שהוא שכל אלקי לגמרי, ראוי שיהיה פועל זה השם יתברך, והדבר שאינו כך שכל אלקי סדר השם יתברך את החכמים, כמו שסדר הטבע לפעול אשר שייך לפעול, ועל ידי שניהם התורה היא שלימות האדם.

ומה שסידר השם יתברך את החכמים להיות מתקנים מה שראוי לתקן, כבר זה הוא מבואר בכתוב, דכתיב (דברים יז:יא) “לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך”. הרי כי סידר השם יתברך החכמים לתקן מה שראוי לפי השגתם. ואין אדם שיאמר מה שפעל הטבע שאינו מן השם יתברך, כי הוא יתברך סידר הטבע. וכך דבר זה בעצמו, מה שתקנו חכמים הכל הוא מן השם יתברך, אשר סידר את החכמים לפעול בשכלם מה שראוי לתקן. ומפני זה אנו מברכין גם על מצות אלו שתקנו חכמים ”אשר קדשנו במצותיו וצונו“ כדאיתא בפרק ב׳ דשבת (כג,א), לומר כי הכל סדר השם יתברך. הרי הוא מבואר כאשר תעיין בדברים אלו, שהכל כאשר ראוי להיות.

ספר באר הגולה באר הראשון

The implication of this is astounding. ה׳ created the rules for our behavior, but intentionally left them incomplete. It is our job as human beings לפעול בשכלם מה שראוי לתקן, and that is why the Torah includes the rules for מצוות דרבנן.