בס״ד

Kavanot: פרשת וארא תשע״ח

Thoughts on Tanach and the Davening

This past week was the ברית of my grandson, אליהו שלמה בן אהרן דוד צבי. His father spoke about his name, that he was named in memory of his great-grandfathers of blessed memory; not the name itself but what they stood for--a dedication to Jewish education, life-long learning, and personal responsibility. The name אליהו שלמה was meant to invoke Jewish leaders of the past who embodied those values, אליהו הנביא,‎ שלמה המלך, ‎ רבי אליהו בן שלמה זלמן (the Vilna Gaon), and רבי שלמה בן רבי יצחק (Rashi). I thought about the nature of naming and how we decide on names for our children.

The Midrash says that in תנ״ך, names were given in a spirit of רוח הקודש, so people made new names, but nowadays we lack that:

רשב״ג אומר הראשונים על ידי שהיו משתמשין ברוח הקודש, היו מוציאין לשם המאורע, אבל אנו שאין אנו משתמשין ברוח הקודש אנו מוציאין לשם אבותינו.

בראשית רבה (וילנא) פרשת נח פרשה לז סימן ז

ה׳;s involvement in names is a special זכות:

אלו זכו הדורות היה הקדוש ברוך הוא קורא שמותם כשם שקרא לאדם ולחוה, שנאמר ויקרא את שמם אדם. וכן אתה מוצא כשהיה הקדוש ברוך הוא רואה צדיק נולד הוא בכבודו היה קורא שמו. קרא לאברהם והיה שמך אברהם, וכן ליצחק וקראת את שמו יצחק, וכן ליעקב והיה שמך ישראל…ואלו זכו הדורות, היה הקדוש ברוך הוא קורא שם לכל אחד ואחד, ומשמו היו יודעים את טיבו ואת מעשיו.

ילקוט שמעוני ישעיהו רמז תמט

However, the Ari famously says that even today, parents name their children with רוח הקודש:

האר״י ז״ל כותב בשער הגילגולים (פנ״ט) ש”השם שקוראים לו אביו ואמו בעת שנימול, הוא נכתב למעלה בכסא הכבוד…כי הקב״ה מזמין אותו השם בפי אביו ואמו שיקראוהו כן“.

But that name only represents the newborn’s potential for greatness. They still need to “make a name” for themselves, as we’ve said many times:

תני: שלשה שמות נקראו לאדם הזה: אחד שקראו לו אביו ואמו, ואחד שקראו לו אחרים, ואחד שקרוי לו בספר תולדות ברייתו.

קהלת רבה (וילנא) פרשה ז

The names a person has represent their future, their present and their past.


I think this idea, of names representing the potential “who we are”, explains a mystery in this week’s parasha. Right in the middle of Moshe’s mission to Pharaoh, the Torah adds an genealogy:

יד אלה ראשי בית אבתם; בני ראובן בכר ישראל חנוך ופלוא חצרן וכרמי אלה משפחת ראובן׃ טו ובני שמעון ימואל וימין ואהד ויכין וצחר ושאול בן הכנענית; אלה משפחת שמעון׃ טז ואלה שמות בני לוי לתלדתם גרשון וקהת ומררי; ושני חיי לוי שבע ושלשים ומאת שנה׃ יז בני גרשון לבני ושמעי למשפחתם׃ יח ובני קהת עמרם ויצהר וחברון ועזיאל; ושני חיי קהת שלש ושלשים ומאת שנה׃ יט ובני מררי מחלי ומושי; אלה משפחת הלוי לתלדתם׃ כ ויקח עמרם את יוכבד דדתו לו לאשה ותלד לו את אהרן ואת משה; ושני חיי עמרם שבע ושלשים ומאת שנה׃ כא ובני יצהר קרח ונפג וזכרי׃ כב ובני עזיאל מישאל ואלצפן וסתרי׃ כג ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון לו לאשה; ותלד לו את נדב ואת אביהוא את אלעזר ואת איתמר׃ כד ובני קרח אסיר ואלקנה ואביאסף; אלה משפחת הקרחי׃ כה ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה ותלד לו את פינחס; אלה ראשי אבות הלוים למשפחתם׃ כו הוא אהרן ומשה אשר אמר ה׳ להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים על צבאתם׃ כז הם המדברים אל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל ממצרים; הוא משה ואהרן׃ כח ויהי ביום דבר ה׳ אל משה בארץ מצרים׃

שמות פרק ו

There are two questions: why are these names here, and what is that last pasuk doing at the end of the paragraph? Rashi basically says that the last pasuk belongs to the next paragraph, which makes sense but doesn’t explain the מסורה:

ויהי ביום דבר וגו׳: מחובר למקרא שלאחריו.

רש״י, שמות ו:כח

Ramban tries to connect it to the rest of the paragraph, which is an introduction to who Moshe and Aharon were:

ויהי ביום דבר ה׳ אל משה בארץ מצרים: יתכן לפרש שהכתוב מוסב למעלה, אמר ויהי זה שהיו הם המדברים אל פרעה מלך מצרים, בעת אשר דבר ה' אל משה בארץ מצרים, כי בעבור שאמר הוא אהרן ומשה אשר אמר ה׳ להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים היה נראה שהדבור לשניהם בשוה, ועתה פירש שהיה הדבור למשה והמצוה לשניהם שיוציאום. וזה טעם הפסק הפרשה.

רמב״ן, שמות ו:כח

But that doesn’t explain the language of ויהי ביום דבר ה׳.

Ibn Ezra throws up his hands in defeat:

יש לתמוה על המסדר הפרשיות למה דבק זה הפסוק…ואם לא ידענו בו טעם…אולי בעל ההפסקות ידע לו טעם למה עשה כן, כי דעתו רחבה מדעתנו.

אבן עזרא, שמות ו:כח

We’ve previously talked about the anonymity of last week’s parasha. After the שמות בני ישראל הבאים מצרימה, nobody has a name. וילך איש מבית לוי; ויקח את בת לוי. I connected that to the idea that in a slave society, nobody has a name. They don’t have a past, present or future. Everyone is an interchangeable, anonymous cog in the machine. There’s no point in giving a name:

שאלת: למה אמר הכתוב, בכל אותם הדורות שהיו מאדם עד אברהם אבינו ע״ה, בענין התולדות: ויולד פלוני לפלוני, ולא אמר: ויולד לפלוני בן, ויקרא את שמו פלוני.

תשובה: דע, כי קריאת השם, יורה על הקיום. ובדבר המתפסד, ואין לו קיום, אין ראוי לקרות לו שם.

שו״ת הרשב״א חלק ד סימן ל

So our paragraph, which finally tells us the names of בני ישראל during the generations of שעבוד מצרים, belongs here, because those names only became real literally on that day, ביום דבר ה׳ אל משה בארץ מצרים. Before the possibility of גאולה, there were no names, no past and no future.

So my bracha to little אליהו שלמה בן אהרן דוד צבי, is that his name be a true name, a sign of his potential as he grows לתורה לחופה ולמעשים טובים.