בס״ד

Kavanot: פרשת וארא תשע״ז

Thoughts on Tanach and the Davening

I want to talk about the big moral problem in out parasha: "hardening" Pharaoh's heart.

ואני אקשה את לב פרעה; והרביתי את אתתי ואת מופתי בארץ מצרים׃

שמות ז:ג

It seems horribly unjust for the G-d of justice to punish Pharaoh for not letting the Hebrews go, if G-d Himself kept Pharaoh from making the right choice. It’s so disturbing, that some modern commentators (Umberto Casuto and Shadal, for example) translate ויחזק ה׳ את לב פרעה as simply an idiom for “Pharaoh’s heart was hardened”, like we would say “an act of G-d” without implying any active Divine intervention. Seforno (followed by Artscroll) translates ויחזק as “strengthened”, meaning that ה׳ made Pharaoh brave enough to not be intimidated by the plagues, so he could make an independent moral choice.

These seem more cute than convincing. The text certainly reads as though ה׳ took away Pharaoh’s free will. And that’s just wrong.

But why is it wrong? The argument that it is specifically unjust is based on what Rabbi Shulman would call and “optical illusion”. An unjust punishment would be if ה׳ demanded that Pharaoh “let my people go”, threatened to punish him if he did not, then kept him from letting them go and punished him anyway.

That’s not what happened. The story that happens over and over again is that ה׳ (through Moses) warns Pharaoh that if he does not let the people go, a plague will be sent. Pharaoh then refuses to let them go—no mention of “hardening of the heart”. Then he is punished with a plague. It’s only after the plague that Pharaoh looks at the damage, ויחזק לב פרעה, and he doesn’t change his mind. The only punishment is for a crime committed of his free will.

So if it’s not unjust, why does it bother us so much? I think that it is because removing free will is cruel and unusual punishment. Free will is what makes us human:

It would be very singular that all nature, all the planets, should obey eternal laws, and that there should be a little animal five feet high, who, in contempt of these laws, could act as he pleased, solely according to his caprice.

נעשה אדם בצלמנו: הצלם האלוקי הוא הבחירה, בלי טבע מכריח, רק מרצון ושכל חפשי…אנו יודעים שהבחירה החופשית הוא מצמצום האלוקות, שהשי״ת מניח מקום לברואיו לעשות כפי מה שיבחרו.

משך חכמה, בראשית א:כו

And the Rambam explains that it is exactly this that was Pharaoh’s punishment: his free will to do תשובה was taken away:

ה:א רשות כל אדם נתונה לו; אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו; ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו… כלומר הן מין זה של אדם היה אחד בעולם ואין לו מין שני דומה לו בזה העניין שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ ואין לו מי שיעכב על ידו מלעשות הטוב או הרע.

ו:א פסוקים הרבה יש בתורה ובדברי הנביאים שהן נראין כסותרין עיקר זה ונכשלין בהן רוב האדם; ויעלה על דעתם מהן שהקדוש ברוך הוא גוזר על האדם לעשות טובה או רעה ושאין ליבו של אדם מסור לו להטותו לכל אשר ירצה. והריני מבאר עיקר גדול שממנו תדע פירוש כל אותן הפסוקים.

ו:ב בזמן שאדם אחד או אנשי מדינה חוטאים ועושה החוטא חטא שעשה מדעתו וברצונו כמו שהודענו ראוי להיפרע ממנו; והקדוש ברוך הוא יודע היאך ייפרע…

ג …במה דברים אמורים בזמן שלא עשה תשובה; אבל אם עשה תשובה התשובה כתריס לפני הפורענות. וכשם שאדם חוטא ברצונו ומדעתו כך הוא עושה תשובה ברצונו ומדעתו.

ד ואפשר שיחטא האדם חטא גדול או חטאים הרבה עד שייתן הדין לפני דיין האמת שיהיה הפירעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו כדי שימות ויאבד בחטאים שעשה…

ה לפיכך כתוב בתורה ”ואני אחזק את לב פרעה“ לפי שחטא מעצמו תחילה והרע לישראל הגרים בארצו… נתן הדין למנוע ממנו התשובה עד שנפרעין ממנו; לפיכך חיזק הקדוש ברוך הוא את ליבו.

ו ולמה היה שולח לו ביד משה ואומר לו שלח ועשה תשובה וכבר אמר לו הקדוש ברוך הוא שאין אתה משלח שנאמר (שמות ט:ל) ״ואתה ועבדיך; ידעתי כי טרם תיראון מפני ה׳ אלקים״? ”ואולם בעבור זאת העמדתיך“ (שמות ט:טז) כדי להודיע לבאי העולם שבזמן שמונע הקדוש ברוך הוא התשובה לחוטא אינו יכול לשוב אלא ימות ברשעו שעשה בתחילה ברצונו.

משנה תורה הלכות תשובה

It’s important to note that this punishment doesn’t come until the end of the sequence of plagues:

תנין וַיֶּחֱזַק לב פרעה ולא שמע אלהם שמות ז:יג
דם וַיֶּחֱזַק לב פרעה ולא שמע אלהם ז:כב
צפרדע וְהַכְבֵּד את לבו ולא שמע אלהם ח:יא
כניםוַיֶּחֱזַק לב פרעה ולא שמע אלהם ח:טו
ערובוַיַּכְבֵּד פרעה את לבו גם בפעם הזאתח:כח
דברוַיִּכְבַּד לב פרעהט:ז
שחיןוַיְחַזֵּק ה׳ את לב פרעה ולא שמע אלהםט:יב
ברדוַיֶּחֱזַק לב פרעהט:לה
ארבה וַיְחַזֵּק ה׳ את לב פרעהי:כ
חשךוַיְחַזֵּק ה׳ את לב פרעהי:כז
בכורותויאמר קומו צאו מתוך עמייב:לא

Apparently, ה׳ takes away Pharaoh’s free will in שחין, returns it in ברד, then removes it for ארבה and חשך. And I think that is the key to understand what is going on. The warning before ברד is long and complex:

יג ויאמר ה׳ אל משה השכם בבקר והתיצב לפני פרעה; ואמרת אליו כה אמר ה׳ אלקי העברים שלח את עמי ויעבדני׃ יד כי בפעם הזאת אני שלח את כל מגפתי אל לבך ובעבדיך ובעמך בעבור תדע כי אין כמני בכל הארץ׃ טו כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך בדבר; ותכחד מן הארץ׃ טז ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראתך את כחי; ולמען ספר שמי בכל הארץ׃ יז עודך מסתולל בעמי לבלתי שלחם׃ יח הנני ממטיר כעת מחר ברד כבד מאד אשר לא היה כמהו במצרים למן היום הוסדה ועד עתה׃ יט ועתה שלח העז את מקנך ואת כל אשר לך בשדה; כל האדם והבהמה אשר ימצא בשדה ולא יאסף הביתה וירד עלהם הברד ומתו׃ כ הירא את דבר ה׳ מעבדי פרעה הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים׃ כא ואשר לא שם לבו אל דבר ה׳ ויעזב את עבדיו ואת מקנהו בשדה׃

שמות פרק ט

and while it is one paragraph, the division into aliyot splits it after פסוק טז. The first part doesn’t deal with ברד at all:

את כל מגפתי: למדנו מכאן שמכת בכורות שקולה כנגד כל המכות

רש״י, שמות ט:יד

There are some readings of Rashi that read בִּכּוֹרוֹת, “first fruits”, or בצורת, “famine” for בְּכוֹרוֹת, “firstborn”, to connect this with the destruction of the crops in ברד. But the Maharal rejects this:

הא דכתיב כי בפעם הזאת אני שולח כל מגיפותי, בפעם הזאת רצה לומר בעניין זה שאני אומר לך לשלוח את ישראל ואין אתה רוצה לשלוח, דבר זה נקרא בפעם הזאת, ואדרבא מדכתיב בפעם הזאת ולא כתיב כך בשאר ההתראות…הנני אומר לך לשלוח את בני ותמאן לשלחו הנני הורג בנך בכורך, ולא היה זה מיד…

גור אריה, שמות ט:יד

ברד is the beginning of the last sequence of plagues, and it is Pharaoh’s last chance. שחין was a taste of what it meant to lose ones humanity, ones free will. Moshe now tells Pharaoh that it’s now all over: בפעם הזאת אני שלח את כל מגפתי. But ה׳ will give him another chance: the test of ברד. The choice is absolutely stark: be a ירא את דבר ה׳ or not.

Rav Hutner explains why losing ones free will is the appropriate מדה כנגד מדה punishment for refusing to accept ה׳’s sovereignty:

טו ההבדל בין מלוכה וממשלה הוא כי הממשלה היא שלא ברצונו של מי שמושלים עליו ומלוחה היא ברצונו של מי מולכים עליו׃ בודאי שזה נכון׃ אבל אין זה אלא חיצוניות הדברים. בפנימיותם של דברים…ה”אדם-שבאדם“ אינו אלא הדעת שבו. ומכיון שהשם מלוכה לא יונח אלא על הדומה…וזה מה שאמרנו, כי מה שמדת המלוכה דורשת דוקא שתהא מדעתו של זה שמולכים עליו, אינו אלא סימן חיצוני למדת המלוכה. פנימיותו של הסימן החיצוני הוא, מפני שמדת המלוכה דורשת דוקא את ההשתייכות לסוג אחד…

כ האדם המעמיק את הכרתו בצלם אלוקים שבו, הרי הוא מעמיק בדרך ממילא את קבלת עול מלכות שמים שלו. והרי סגולת הבחירה היא היא הצלם אלוקים שבאדם. ואין לך האדרתה של כח סגולת הבחירה כראיה זו…

פחד יצחק, ראש השנה יא

A מלך is not only a ruler but also a representative of his subjects. Our בחירה is our צלם אלוקים, our connection to the Divine. Making ה׳ מלך על כל העולם is the ultimate purpose of our בחירה, and when Pharaoh rejects ה׳’s command, he loses the reason for having free will in the first place. The parasha ends with Pharaoh’s dramatic failure, setting up יציאת מצרים next week:

ויחזק לב פרעה ולא שלח את בני ישראל; כאשר דבר ה׳ ביד משה׃

שמות ט:לה