בס״ד

Kavanot: פרשת האזינו תש״פ

Thoughts on Tanach and the Davening

We've talked many times about how ספר דברים is Moshe's own words, presented as תורה שבעל פה and afterwards incorporated into תורה שבכתב.

In this sense, Deuteronomy began as the Oral Law conveyed by Moses, and then, when G-d commanded him to inscribe his words in the Torah, it became part of the Written Law.

Rabbi Nosson Scherman, Artscroll Stone Chumash, Introduction to Devarim

But פרשת האזינו is different, because it is not Moshe’s תורה שבעל פה, but his נבואה. The nature of נבואה is that ה׳ tells the נביא to relate a message, but (in most opinions; the Malbim would differ) the נביא determines how to say it.

אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד.

סנהדרין פט,א

אמרו חז״ל (ברכות נח,א) שכשם שפרצופי האדם אינם דומים זה לזה כן אין דעותיהן שוות…ונמצא לפי זה שגם אישיות הנביא משתתפת בנבואה, ומראים לו לנביא את החזיון והנביא מביעו לפי כוחותיו ותכוניותיו, מה שאין כן במשה רבינו שמסר לנו את התורה ב”זה הדבר“ ממש כקבלתו בלי איזה השתתפות מאישיותו הפרטית אלא הקב״ה מדבר מגרונו של משה.

אמת ליעקב, מטות ל:ב

In a very real sense, האזינו is the only place in the Torah where we hear Moshe’s own voice as a poet. (As an aside, it’s a unique voice. Like many paytanim, he uses words in unusual ways. For instance, he likes nouning verbs: (דברים לב:כ)‎ בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם;‎ (דברים לב:לה)‎ לִי נָקָם וְשִׁלֵּם).

And חז״ל point out that this is in fact Moshe’s words, by contrasting it to Isaiah:

האזינו השמים ואדברה;
ותשמע הארץ אמרי פי׃

דברים לב:א

שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ כִּי ה׳ דִּבֵּר; בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי׃

ישעיה א:ב

”האזינו השמים“ לפי שהיה משה קרוב לשמים, לפיכך אמר האזינו השמים. ולפי שהיה רחוק מן הארץ אמר ”ותשמע הארץ אמרי פי“. בא ישעיה וסמך לדבר ”שמעו שמים“ שהיה רחוק מן השמים '”והאזיני ארץ“ שהיה קרוב לארץ.

ספרי דברים פרשת האזינו פיסקא שו

Moshe at this point in his life is closer to heaven than earth, and he speaks as though the heavens are close by. The Ohr HaChaim points out that the words don’t necessarily imply this:

וראיתי לרבותינו ז״ל (ספרי) שאמרו משה שהיה קרוב לשמים אמר האזינו השמים וגו׳; ישעיה שהיה רחוק מן השמים אמר שמעו שמים ע״כ. ולדבריהם נתישבו קצת מהדקדוקים לא כולם, וחוץ מדרכם נראה לומר. וקודם נשכיל על דבר משמעות תיבת האזינו, והנה היא סובלת שני דרכים, אחד הטה אזן, והשני תאזין אזנך. לדרך הראשון יגיד שהשומע רחוק וצריך להטות אזנו כדי שיוכל לשמוע שבלא הטית אזנו אינו יכול לשמוע, ולדרך השני יגיד שכל כך אזן השומע קרובה למשמיע שלזה אמר האזן, ודרך זה בו בחרו חז״ל.

אור החיים, דברים לב:א

Friends, Romans, countrymen lend me your ears.

And then he adds an incredibly important point about interpreting the Torah:

וכיון שהמלה סובלת גם כן דרך ראשון ואין הכרע, אנו נלך בו ובזה יתיישבו כל הדקדוקים על נכון, והגם שקדמונינו בחרו דרך אחר, כבר אמרנו (במדבר רבה יג:טז) שע׳ פנים לתורה, ובענין האגדה יכולים לפרש הגם שיהיה הפירוש מנגד לדבריהם כל שאין הניגוד בדבר הלכה.

אור החיים, דברים לב:א

So he feels free to disagree with חז״ל, and offer his own understanding:

הנה הדרך שאנו מישבים בו כל הדקדוקים הוא על זה הדרך, לפי שהשמים הם עליונים כפשט הענין לזה קרא להם משה שיטו אזנם ואמר להם האזינו פירוש הטו אזנכם לשמוע דברי, ולארץ אמר ותשמע פירוש מעצמה בלא הטיית אוזן כי לפניו היא עומדת ויכולה לשמוע חיתוך המאמר היוצא מפיו, והוא אומרו אמרי פי להיותה כל כך קרובה אצלו.

ולדרך זה יתיישבו דברי ישעיה שאמר ”שמעו שמים והאזיני ארץ“, שנתן שמיעה לשמים הגם שהם רחוקים ממנו והאזנה לארץ הגם שהיא קרובה, הטעם הוא כמו שגמר אומר ישעיה עצמו ואמר ”כי ה׳ דבר“; פירוש טעם שאמר בסדר זה להם כי ה׳ דבר ובערך המדבר שהוא הקדוש ברוך הוא, יותר הם קרובים השמים דכתיב…(ישעיה סו:א) הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי.

אור החיים, דברים לב:א

But why does Moshe talk to the heavens and the earth? He’s really talking to בני ישראל but he’s called them in as witnesses:

הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושטריכם; ואדברה באזניהם את הדברים האלה ואעידה בם את השמים ואת הארץ׃

דברים לא:כח

האזינו השמים: שאני מתרה בהם בישראל ותהיו אתם עדים בדבר, שכך אמרתי להם שאתם תהיו עדים, וכן ותשמע הארץ. ולמה העיד בהם שמים וארץ? אמר משה אני בשר ודם למחר אני מת, אם יאמרו ישראל לא קבלנו עלינו הברית מי בא ומכחישם, לפיכך העיד בהם שמים וארץ, עדים שהן קיימים לעולם. ועוד, שאם יזכו, יבואו העדים ויתנו שכרם, הגפן תתן פריה, והארץ תתן יבולה, והשמים יתנו טלם. ואם יתחייבו, תהיה בהם יד העדים תחלה: (דברים יא:יז) וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ.

רש״י, דברים לב:א

Ibn Ezra agrees with the קיימים לעולם idea, and then adds an important fact in understanding the metaphors of the Torah: דברה תורה כלשון בני אדם, and we anthropomorphize everything:

והנכון בעיני, כי העיקר בעבור היותם עומדים לעולם, וכן…אבן יהושע (יהושע כד:כז), ושם כתוב כי היא שמעה. וכבר רמזתי לך, על נשמת האדם שהיא אמצעית בין הגבוהים לשפלים, והיא תדמה הכל על צורת היכלה, ואף כי להבין גם היושבת בהיכל, על כן תגביה השפלים, ותשפיל הגבוהים.

אבן עזרא, דברים לב:א

In this way of looking at it, the heavens and the earth are not so much witnesses as testimonial, a sort of monument, like the rainbow and ברית מי נח. The problem with this sort of monument is that there is no plaque, no direct association. It only works if you already remember Moshe’s words. The Kli Yakar has a different גרסא:

האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי: פירש רש״י למה העיד בהם שמים וארץ? שאם יאמרו ישראל לא קיבלנו עלינו הברית, מי בא ומכחישם? על כן העיד בהם שמים וארץ עדים שהם קיימים לְעוֹלָם וָעֶד‎ שאם יזכו וכו׳. אם כן הכל חד טעמא, אבל לספרים דגרסי ”וְעוֹד שאם יזכו“ אם כן הוא שני טעמים. וקשה לטעם ראשון וכי השמים והארץ יש להם פה להעיד?

כלי יקר, דברים לב:א

So he connects the “testimony” of the heavens and the earth to the very fact of creation: if the universe still exists, then Israel must still be keeping the Torah:

ונראה ליישב גירסא זו, לפי שאמרו חז"ל (שבת פח,א) יוֹם הַשִּׁשִּׁי: ה״א יתירה לומר שכולם תלוין ועומדים עד יום ששי בסיון; אם יקבלו ישראל התורה מוטב, ואם לא יחזור העולם לתוהו ובוהו.

ואם כן מאחר שאנו רואין כהיום ששמים וארץ קיימים ולא הוחזרו לתוהו ובוהו זה מופת חותך שקיבלו ישראל התורה. וזה שאמר על כן העיד בהם שמים וארץ ומהו העדות שיעידו, שהם קיימים לעולם כי קיומם נותן עדות ה׳ נאמנה שכבר קיבלו ישראל התורה, דאם לא כן לא היו קיימים ועומדים אלא היו חוזרים כבר לתוהו ובוהו. וטעמו של דבר שקיום שמים וארץ תלוי בתורה, לפי שהעליונים ותחתונים הם שני הפכים וצריכים לאמצעי המצרפם והוא האדם המורכב מן חומר וצורה והרכבה זו היא על ידי התורה, כי זולת התורה היה האדם נמשל לבהמה ולא היה בו חלק מן העליונים לפיכך העוסק בתורה משים שלום בין פמליא של מעלה ושל מטה שלא יהיו מתנגדים זה לזה כי האמצעי מצרפם. זה שאמר ”יערוף כמטר לקחי“…כמו המטר היורד מן השמים עד לארץ דומה כאילו הוא מחבר שמים לארץ…כך לקחי דהיינו התורה הלקוחה מן השמים לארץ היא מקום דנשקי ארעא ורקיע.

כלי יקר, דברים לב:א

And the Ohr HaChaim brings it back to his question of the meaning of האזינו: does it imply distance or closeness? The answer is, as it always is in this kind of question, yes. As the Ibn Ezra pointed out, humanity is poised between heaven and earth. The link that ties them all together is the Torah:

ואולי שתיבת האזינו יוצדקו בה שני הדרכים על זה הדרך: בערך בחינת פה משה המחתך האותיות תהיה הכוונה כדברינו, ובערך נשמתו שהיא הרוחניות תהיה הכונה כדברי רבותינו ז״ל, והדברים מוכיחים כן שעל נשמתו של משה הוא שאמרו חז״ל לפי שהיה קרוב לשמים כי עצמותו בארץ ידבר ואין להכחיש המוחש.

עוד נתכוון שדיבר עם שני הרכבות שמהם בנוי האדם, אחד חלק הרוחני שיתיחס בשם השמים, ואחד חלק הגופני שיתיחס בשם הארץ…וכשדבר לרוחניות שבאדם קרא אליו ואמר האזינו השמים פירוש חלקי השמים שלהיותם טמונים בנסתר לזה קראם להאזין, ואמר כנגדו דבור קשה כי הנפש תסבול מרות בעניני הבורא כי תכיר חיובה, וכנגד הגוף שהוא בנגלה אמר ותשמע הארץ פירוש חלקי הארץ אמרי פי כי הגוף להיות טבעו רחוק מהמושכלות צריך אמירה רכה לשמוע.

אור החיים, דברים לב:א

שירת האזינו is not about Torah. It is about reward and punishment, and gratitude to ה׳. But it is Moshe’s נבואה, and his choice of language hints at the central theme and purpose of his life: מתן תורה.