בס״ד

Kavanot: פרשת האזינו תשע״ט

Thoughts on Tanach and the Davening

This week's parasha is Moshe's "shira":

א האזינו השמים ואדברה;
ותשמע הארץ אמרי פי׃
ב יערף כמטר לקחי
תזל כטל אמרתי
כשעירם עלי דשא
וכרביבים עלי עשב׃
ג כי שם ה׳ אקרא;
הבו גדל לאלקינו׃

דברים פרק לב

We’ve talked many times about the difference between ספר דברים and the rest of the Torah:

ולפיכך כל דבור שנאמר בתורה, אף שמשה היה מדבר אותו, מכל מקום היה כאילו השם יתברך מדבר. כי כל התורה, שכך גזר וכך צוה השם יתברך, והיה השם יתברך נותן הדבור בפיו. וכמו שכתבו בעשרה דברות (שמות יט:יט) משה ידבר והאלקים יעננו בקול. וכך היה בכל דבור שהיה מדבר משה, השם יתברך שם הדבור בפיו. אבל משנה תורה היה מדבר משה מעצמו, כמו השליח כאשר צוה לו המשלח. וזה פירוש מה שאמרו חכמים (מגילה לא:ב) ”קללות שבמשנה תורה משה מפי עצמו אמרם“…

מהר״ל, תפארת ישראל פרק מג

There are two models for “speaking in the name of G-d”: חכם and נביא. Either we express our tradition and understanding of ה׳’s will, תורה שבעל פה, or ה׳ speaks to us directly, נבואה. We understood the bulk of ספר דברים to be תורה שבעל פה:

In this sense, Deuteronomy began as the Oral Law conveyed by Moses, and then, when G-d commanded him to inscribe his words in the Torah, it became part of the Written Law.

Rabbi Nosson Scherman, Artscroll Stone Chumash, Introduction to Devarim

But האזונו is different:

ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם; למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל׃

דברים לא:יט

Moshe is told that he will be told what to tell בני ישראל. This is Moshe’s נבואה. The Dubno Maggid (quoted in the Artscroll Chumash) explains (though he applies this model to all of דברים):

והנה שאלתי את פי מו״ר הוא רבינו הקדוש הגאון החסיד מו״ה אלי׳ מוולנא זצוק״ל מה ההבדל בין התורה הקדושה ובין משנה תורה, ואמר לי כי הארבעה ספרי׳ הראשונים היו נשמעים מפי הקב״ה בעצמו דרך גרונו של משה, לא כן ספר דברי׳ היו ישראל שומעי׳ את דברי הספר הזה כאשר שמעו דברי הנביאים אשר אחר משה, אשר הקב״ה אמר אל הנביא היום וליום מחר הלך הנביא והשמיע החזון אל ישראל, וא״כ בעת אשר דבר הנביא אל העם, כבר הי׳ נעתק ממנו הדבור האלקי, כן הי׳ ספר דברים נשמע אל ישראל מפי מרע״ה בעצמו.

אהל יעקב,דברים, פתיחה

So שירת האזינו is a poem written in Moshe’s own voice. An essential part of נבואה is that it is unique to the נביא, even though the message is always the same: Listen to ה׳!

There’s a fascinating story in מלכים א פרק כב where 400 prophets all unanimously prophecy about Ahab’s victory, and it turns out that it was a false prophecy, given by a “רוּחַ שֶׁקֶר”, that ה׳ wanted to mislead Ahab. The gemara asks how were they to know that they weren’t getting a real נבואה?

המתנבא מה שלא שמע: כגון צדקיה בן כנענה, דכתיב (דברי הימים ב יח) ”ויעש לו צדקיה בן כנענה קרני ברזל…“ מאי הוה ליה למיעבד? רוח נבות אטעיתיה! דכתיב (מלכים א כב) ”ויאמר ה׳ מי יפתה את אחאב…“ הוה ליה למידק, כדרבי יצחק דאמר רבי יצחק: סיגנון אחד עולה לכמה נביאים ואין שני נביאים מתנבאין בסיגנון אחד. עובדיה אמר (עובדיה א:ג) זְדוֹן לִבְּךָ הִשִּׁיאֶךָ ירמיה אמר (ירמיהו מט:טז) תִּפְלַצְתְּךָ הִשִּׁיא אֹתָךְ, זְדוֹן לִבֶּךָ. והני מדקאמרי כולהו כהדדי. שמע מינה לא כלום קאמרי.

סנהדרין פט,א

Similarly here, we have similarities in language but not identity:

האזינו השמים ואדברה; ותשמע הארץ אמרי פי׃

דברים לב:א

שמעו שמים והאזיני ארץ כי ה׳ דבר…

ישעיהו א:ב

כי ידין ה׳ עמו ועל עבדיו יתנחם; כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב׃

דברים לב:לו

כג בִּשְׁנַת חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַאֲמַצְיָהוּ בֶן יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן אַרְבָּעִים וְאַחַת שָׁנָה׃ כד וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה׳; לֹא סָר מִכָּל חַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל׃ כה הוּא הֵשִׁיב אֶת גְּבוּל יִשְׂרָאֵל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד יָם הָעֲרָבָה כִּדְבַר ה׳ אֱ־לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ יוֹנָה בֶן אֲמִתַּי הַנָּבִיא אֲשֶׁר מִגַּת הַחֵפֶר׃ כו כִּי רָאָה ה׳ אֶת עֳנִי יִשְׂרָאֵל מֹרֶה מְאֹד; וְאֶפֶס עָצוּר וְאֶפֶס עָזוּב וְאֵין עֹזֵר לְיִשְׂרָאֵל׃

מלכים ב פרק יד

In placing emphasis on the process of self-scrutiny that the prophet could have engaged in before uttering his prophecy, the Talmud implicitly portrays prophecy as a twofold process corresponding to these two accounts. Prophecy consists of a spontaneous, subjective experience followed by an intentional act of suppressing or uttering a prophecy.

Divine communication produces multiple formulations of a single divine message, because divine revelation is multifaceted and not capable of being fully captured or replicated in human speech. The individual speech of the prophet is thus a mark of true divine communication.

And that is illustrated by the fact that both Moshe and Yehoshua say האזינו:

וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תמם׃

דברים לא:ל

ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם; הוא והושע בן נון׃

דברים לב:מד

הוא והושע בן נון: שבת של דְּיוֹזְגִי היתה, נטלה רשות מזה ונתנה לזה, העמיד לו משה מתורגמן ליהושע, שיהא דורש בחייו, כדי שלא יאמרו ישראל בחיי רבך לא היה לך להרים ראש.

רש״י, דברים לב:מ

Yehoshua gives his own version of האזינו, with his own מתורגמן . We don’t have the text of what he said, but it was his own נבואה.


The other aspect of the fact that this is a נבואה is that something is missing:

יג והיה אם שמע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את ה׳ אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם׃ יד ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש; ואספת דגנך ותירשך ויצהרך׃ …טז השמרו לכם פן יפתה לבבכם; וסרתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם׃ יז וחרה אף ה׳ בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה; ואבדתם מהרה מעל הארץ הטבה אשר ה׳ נתן לכם׃ …

כו ראה אנכי נתן לפניכם היום; ברכה וקללה׃ כז את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה׳ אלהיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום׃ כח והקללה אם לא תשמעו אל מצות ה׳ אלהיכם וסרתם מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם היום; ללכת אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם׃

דברים פרק יא

א והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך; והשבת אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה׳ אלקיך שמה׃ ב ושבת עד ה׳ אלקיך ושמעת בקלו ככל אשר אנכי מצוך היום; אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך׃

דברים פרק ל

There is no mention of free will, of decisions or of repentance, in האזינו. It is simply a prediction of what will happen:

והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה, רק היא שטר עדות שנעשה הרעות ונוכל, ושהוא יתברך יעשה בנו בתוכחות חימה, אבל לא ישבית זכרנו, וישוב ויתנחם ויפרע מן האויבים בחרבו הקשה והגדולה והחזקה, ויכפר על חטאתינו למען שמו. אם כן, השירה הזאת הבטחה מבוארת בגאולה העתידה על כרחן של מינין.

ואלו היתה השירה הזאת מכתב אחד מן החוזים בכוכבים שהגיד מראשית אחרית כן, היה ראוי להאמין בה מפני שנתקיימו כל דבריה עד הנה לא נפל דבר אחד, ואף כי אנחנו נאמין ונצפה בכל לב לדברי האלקים מפי נביאו הנאמן בכל ביתו, אשר לא היה לפניו ואחריו כמוהו, עליו השלום.

רמב״ן, דברים לב:מ

But does that mean we have no ability to change it? Doesn’t בחירה mean anything?

א בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת; וַיָּבֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר ה׳ צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה׃ ב וַיַּסֵּב אֶת פָּנָיו אֶל הַקִּיר; וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה׳ לֵאמֹר׃ ג אָנָּה ה׳ זְכָר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵבָב שָׁלֵם וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי; וַיֵּבְךְּ חִזְקִיָּהוּ בְּכִי גָדוֹל׃

ד וַיְהִי יְשַׁעְיָהוּ לֹא יָצָא העיר (חָצֵר) הַתִּיכֹנָה; וּדְבַר ה׳ הָיָה אֵלָיו לֵאמֹר׃ ה שׁוּב וְאָמַרְתָּ אֶל חִזְקִיָּהוּ נְגִיד עַמִּי כֹּה אָמַר ה׳ אֱ־לֹהֵי דָּוִד אָבִיךָ שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ רָאִיתִי אֶת דִּמְעָתֶךָ; הִנְנִי רֹפֶא לָךְ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי תַּעֲלֶה בֵּית ה׳׃

מלכים ב פרק כ

The prophet Isaiah had told King Hezekiah he would not recover, but he did. He lived for another fifteen years. God heard his prayer and granted him stay of execution. From this the Talmud infers, “Even if a sharp sword rests upon your neck, you should not desist from prayer.” We pray for a good fate but we do not reconcile ourselves to fatalism.

Hence there is a fundamental difference between a prophecy and a prediction. If a prediction comes true, it has succeeded. If a prophecy comes true, it has failed. A prophet delivers not a prediction but a warning. He or she does not simply say, “This will happen”, but rather, “This will happen unless you change.” The prophet speaks to human freedom, not to the inevitability of fate.

האזינו is Moshe’s prophecy, not prediction. It is given to us as an עד, to do with it what we will. How this נבואה is fulfilled would be up to us.A