בס״ד

Kavanot: פרשת דברים תשע״ו

Thoughts on Tanach and the Davening

We're going to focus on the nature of ספר דברים, and on the first 5 פסוקים:

א אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן; במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרת ודי זהב׃ ב אחד עשר יום מחרב דרך הר שעיר עד קדש ברנע׃ ג ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש; דבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה׳ אתו אלהם׃ ד אחרי הכתו את סיחן מלך האמרי אשר יושב בחשבון ואת עוג מלך הבשן אשר יושב בעשתרת באדרעי׃ ה בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר׃

דברים פרק א

Last week I cited the Lubavitch Rebbe and disagreed with his interpretation, so in apology today’s shiur is based on Likutei Sichot 36 for Rosh Chodesh Shevat (double points to whoever can figure out the connection between דברים and Rosh Chodesh Shevat!).

We start with a chassidish dvar Torah:

באר את התורה: בשבעים לשון פירשה להם

רש״י , דברים א:ה

וצריך ביאור—בשביל מה הוצרך משה רבינו לפרש את התורה לישראל בשבעים לשון?

למה הוצרך משה רבינו ללמד כ״ז—כל התורה שבעים פעמים כל פעם בלשון אחרת—ולא סמך על חכמי ישראל בדורות שיהיה צורך בכך?

וזו היתה פעולת משה רבינו, שע״י שהוא פירש את התורה בשבעים לשון— חל שם ”תורה“ על דברי תורה הנלמדים ע״י בנ״י בשאר לשונות דהגם שאין זה הלשון שהקב״ה מדבר בו, מ״מ חל ע״ז הגדר ד”דברי תורה“, וכשאדם מוציא מפיו עניני תורה בלשונות האומות, ה״ז מוציא מפיו ”דברי תורה “(ואסור לדברם קודם ברבת התורה, וכוי׳).

לקוטי שיחות לו, ראש חודש שבט

Which certainly makes me feel better about giving this shiur in English.


With that, I want to talk about JEPD. The fact that the entire Torah is the literal word of G-d, written by Moshe, is one of the עקרי אמונה, but it has to be said that different parts of the Torah read like separate documents. The sections of ritual law are different from the narrative sections, and different rules of מדרש apply; this is the separation of P from JE. And the narratives that use the שם הוי׳ are different from the narratives that use שם אלוקים; we call this מדת הרחמים vs. מדת הדין, or J and E. And ספר דברים reads very differently from the rest of the Torah. D feels like a separate document, and חז״ל acknowleged that:

ואין מפסיקין בקללות…אמר אביי לא שנו אלא בקללות שבתורת כהנים אבל קללות שבמשנה תורה פוסק. מאי טעמא? הללו בלשון רבים אמורות ומשה מפי הגבורה אמרן, והללו בלשון יחיד אמורות ומשה מפי עצמו אמרן.

מגילה לא,ב

And many sources point out that it is not just the קללות:

האי דאקרי משנה תורה משה מפי עצמו אמרן.

זוהר כרך ג (דברים) פרשת ואתחנן, רס א

So are we all אפיקורסים?

תניא אידך ”כי דבר ה׳ בזה“ זה האומר אין תורה מן השמים ואפילו אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקדוש ברוך הוא אלא משה מפי עצמו זהו כי דבר ה׳ בזה

סנהדרין צט,א

The Dubno Maggid brings down one explanation (quoted in the Artscroll Chumash) in his commentary on the Torah:

והנה שאלתי את פי מו״ר הוא רבינו הקדוש הגאון החסיד מו״ה אלי׳ מוולנא זצוק״ל מה ההבדל בין התורה הקדושה ובין משנה תורה, ואמר לי כי הארבעה ספרי׳ הראשונים היו נשמעים מפי הקב״ה בעצמו דרך גרונו של משה, לא כן ספר דברי׳ היו ישראל שומעי׳ את דברי הספר הזה כאשר שמעו דברי הנביאים אשר אחר משה, אשר הקב״ה אמר אל הנביא היום וליום מחר הלך הנביא והשמיע החזון אל ישראל, וא״כ בעת אשר דבר הנביא אל העם, כבר הי׳ נעתק ממנו הדבור האלקי, כן הי׳ ספר דברים נשמע אל ישראל מפי מרע״ה בעצמו.

אהל יעקב,דברים, פתיחה

So ספר דברים is the book of Moshe’s נבואה. The first 4 books are the literal word of G-d. This is how Moshe, a human being, recorded his experience of hearing the word of G-d. The introduction, אלה הדברים אשר דבר משה, is similar to that of other ספרי נבאים:

הדבר אשר חזה ישעיהו בן אמוץ על יהודה וירושלם׃

ישעיהו ב:א

דברי ירמיהו בן חלקיהו מן הכהנים אשר בענתות בארץ בנימן׃

ירמיהו א:א

דבר ה׳ אשר היה אל הושע בן בארי בימי עזיה יותם אחז יחזקיה מלכי יהודה ובימי ירבעם בן יואש מלך ישראל׃

הושע א:א

דברי עמוס אשר היה בנקדים מתקוע; אשר חזה על ישראל בימי עזיה מלך יהודה ובימי ירבעם בן יואש מלך ישראל שנתים לפני הרעש׃

עמוס א:א

There’s an interesting footnote in the אהל יעקב:

אמר הכותב, עיינתי באדרת אליהו של רבנו הקדוש על התורה ולא מצאתי שמה הדברים האלה אשר שמע מו״ר ז״ל מפיו הקדוש, אבל מצאתי כדברים האלה לאחד קדוש מדבר, הגאון מוהר״ל מפראג זצוק״ל (בספר תפארת ישראל פרק מ׳׳ג).

אהל יעקב,דברים, פתיחה, הערה

ולפיכך כל דבור שנאמר בתורה, אף שמשה היה מדבר אותו, מכל מקום היה כאילו השם יתברך מדבר. כי כל התורה, שכך גזר וכך צוה השם יתברך, והיה השם יתברך נותן הדבור בפיו. וכמו שכתבו בעשרה דברות (שמות יט:יט) משה ידבר והאלהים יעננו בקול. וכך היה בכל דבור שהיה מדבר משה, השם יתברך שם הדבור בפיו. אבל משנה תורה היה מדבר משה מעצמו, כמו השליח כאשר צוה לו המשלח. וזה פירוש מה שאמרו חכמים (מגילה לא:ב) ”קללות שבמשנה תורה משה מפי עצמו אמרם“. כלומר, שלא היה השם יתברך נותן הדבור בפיו, שלא היה ”משנה תורה“ רק לקבל את התורה…כלל הדבר, כי השם יתברך נתן התורה, וישראל היו מקבלים אותה. והקבלה היא בסוף, וזהו ”משנה תורה“, שהיא בסוף.

ספר תפארת ישראל פרק מג

And this has implications for the way we understand the Torah:

ויתבארו עפ״ז דברי הראב״ן (שו״ת לד) הא דאמרו חז״ל ד”אפילו מאן דלא דריש סמוכים בעלמא במשנה תורה דריש“ - ”וטעמא משום דכל התורה מפי הגבורה נאמרה ואין מוקדם ומאוחר אבל משה שסידר משנה תורה פרשה אחר פרשה לא סידר אלא להדרש“. וי״ל דכוונתו היא, שבד׳ ספרים הראשונים שהקב״ה שם דבריו בפיו של משה (מבלי התערבות דעתו והשגתו של משה), אין הכרח דאיכא טעם בשכלו דמשה בסמי­כות הדברים, ולכן לא דריש סמוכים. משא״כ במשנה תורה שהדברים וסדרן השיג משה בדעתו, ומעצמו הי׳ אומר את דברי ה׳ אשר השיג, א״כ בהכרח שסדר הדברים מובן ומושג, ואיכא למדרש סמוכים—”לא סידר אלא להדרש“.

לקוטי שיחות לו, ראש חודש שבט

This all views Moshe as a נביא, recounting the words of ה׳. But there’s another model for how human beings participate in the Divine conversation: the concept of תורה שבעל פה. And that hinges on a subtle point of translation:

בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר׃

דברים א:ה

הואיל: התחיל כמו (בראשית יח:כז) הנה נא הואלתי

רש״י, שם

The word הואיל appears twice in the story of Abraham:

כז ויען אברהם ויאמר; הנה נא הואלתי לדבר אל אדנ־י ואנכי עפר ואפר׃ כח אולי יחסרון חמשים הצדיקם חמשה התשחית בחמשה את כל העיר; ויאמר לא אשחית אם אמצא שם ארבעים וחמשה׃ כט ויסף עוד לדבר אליו ויאמר אולי ימצאון שם ארבעים; ויאמר לא אעשה בעבור הארבעים׃ ל ויאמר אל נא יחר לאדנ־י ואדברה אולי ימצאון שם שלשים; ויאמר לא אעשה אם אמצא שם שלשים׃ לא ויאמר הנה נא הואלתי לדבר אל אדני אולי ימצאון שם עשרים; ויאמר לא אשחית בעבור העשרים׃

בראשית פרק יח

Rashi does not comment at all on the first הואלתי (though from his comments on דברים it is clear that he understands it to mean “began”), but does comment on the second (the שפתי חכמים explains that the second cannot possibly mean “began”):

הואלתי.רציתי כמו (שמות ב כא) ויואל משה

רש״י, בראשית יח:לא

The Ramban translates our הואיל like Rashi’s second translation:

וטעם ”הואיל משה“ שרצה לבאר להם את התורה, והזכיר כן להודיע כי מעצמו ראה לעשות כן ולא צוהו השם בזה, מלשון הואל נא ולין (שופטים יט:ו), ולו הואלנו ונשב (יהושע ז:ז), וכן רבים.

רמב״ן, דברים א:א

Dr. Yaakov Elman explains the difference:

In this understanding of the word ho’il, which according to him indicates a large measure of human initiative, Nahmanides departs from his exegetical tradition. Rashi glosses it with the word hitħil,“began”, and Ibn Ezra with heħel, “began”, a view which can be found in Sifre Deuteronomy 4… What all have in common is a disinclination to give the initiative to Moses in any unequivocal way.

Dr. Elman further demonstrates his point with Ramban’s comment on וזאת הברכה:

וסדר זאת הברכה היתה ברוח הקדש על דרך נחלתם

רמב״ן, דברים לג:ו

If it is necessary to say that the ברכות are ברוח הקדש, then the rest of ספר דברים must be at a lower level. And this is important. נבואה is never voluntary; רצון is not relevant. When G-d says speak, you speak (תנ״ך is full of stories of prophets trying to evade their responsibilities). If G-d doesn’t command you to speak, you don’t. If Moshe decided to review the history of Israel and its laws, then what he is saying is a very human form of דבר ה׳, the תורה שבעל פה of his מסורה (that he had received 40 years earlier at סיני) and his understanding of it.

And this is the way the Zohar understands the משנה תורה:

האי דאקרי משנה תורה משה מפי עצמו אמרן, והא אוקימנא מלה…ביה תליא כלל ופרט תורה שבכתב ושבע"פ והוא אקרי תורה ומשנה תורה.

זוהר כרך ג (דברים) פרשת ואתחנן, רס א

The Artscroll Chumash puts it together similarly:

In this sense, Deuteronomy began as the Oral Law conveyed by Moses, and then, when G-d commanded him to inscribe his words in the Torah, it became part of the Written Law.

Rabbi Nosson Scherman, Artscroll Stone Chumash, Introduction to Devarim

I’m not sure that Rabbi Scherman realized how radical this concept is: that G-d took Moshe’s retelling of the Oral Law and made it into Written Law.


The Lubavitch Rebbe carries this further and shows the relevance to our own lives:

דהנה בנוגע לתורה שבע״פ מצינו דבר והיפוכו: מחד גיסא, התגלותה…היא ע״י בני ישראל, שהם המגלים עניני תורה שבע״פ, ע״י לימודם. ובזה מוכרחת דעתו והשגתו של לומד התורה; אבל לאידך, כל תוכן לימוד תורה הוא לגלות דבר ה׳. כלומר: ה­הלכה תלוי׳ (לא בהבנת האדם, אלא) שזהו רצונו ית׳, כי מהותה של תורה היא חכמתו ית׳, אלא שהקב״ה מסר אותה לבנ״י שהם יגלו אותה ע״י הבנתם.

וכיון שכל הגדרים שבתורה צ״ל להם יסוד בתורת משה, לכן ענין זה—שיחול שם תורה (”תורת ה׳“) על דבר חכמה שנתגלה ע״י דעתו והשגתו של אדם נברא—בתורת משה, הוא במשנה תורה, שגם שם ישנם שני קצוות אלה, שהיא דבר ה׳ שנתלבשה בדעתו והשגתו של משה, ועי״ז שישנו גדר זה בתורת משה, נמשך כן גם בכללות תורה שבע״פ.

לקוטי שיחות לו, ראש חודש שבט