בס״ד

Kavanot: פרשת בראשית תשפ״א

Thoughts on Tanach and the Davening

I like reading Mishpacha magazine and all its supplemental magazines, and I was struck by an article from July’s Family First:

Fifteen years ago, when Shifra Miriam Erlich was a first-grade teacher in Boro Park, she began to notice a trend: Too many of her students were having “allergic reactions” to life —they couldn’t handle when things went wrong. The kids would melt down if they weren’t chosen for something or if the homework was too hard.

Reaching out to parents about the issue, Shifra Miriam encountered the same helplessness she saw in the classroom: the parents themselves felt overwhelmed or distraught when their child faced a challenge, be it academic or social. That’s when Shifra Miriam realized that teaching resilience to her students would only go so far—she had to work with the parents, too…

“If Hashem wanted life to be smooth, He could make it that way,” Shifra Miriam emphasizes in her workshops. “But He wants it to be challenging so there’s opportunity for growth. If everything were perfect, our children would never have to exert any energy and learn about this thing called ‘life.’ ” In fact, she continues, the fact that things go wrong has been built into the very essence of the world. She quotes an idea from Rabbi Avraham Chaim Carmell, who cites the Maharal and Rav Dessler: “On each of the six days of creation, something went ‘wrong,’ yet the Midrash says that at the end of creation, Hashem marveled at His work and said, “V’hinei tov meod—Behold it is very good,” despite, or maybe because of, the imperfections.

C.S. Teitelbaum, From Sour to Strong

We know what went wrong on day 6 (the whole snake and apple thing) but the stories of the other days comes out of the דרוש, from subtleties in the text, but they are important enough midrashim that Rashi cites them.

ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא ולאגדה המישבת דברי המקרא דבר דבור על אפניו, ובמשמעו.

רש״י, בראשית ג:ח

And the trouble began at the very start of creation:

בראשית ברא אלקים; את השמים ואת הארץ׃

בראשית א:א

ברא אלקים: וְלֹא נֶאֱמַר בָּרָא ה׳, שֶׁבַּתְּחִלָּה עָלָה בְמַחֲשָׁבָה לִבְרֹאתוֹ בְּמִדַּת הַדִּין, רָאָה שֶׁאֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם, הִקְדִּים מִדַּת רַחֲמִים וְשִׁתְּפָהּ לְמִהַ״דִּ, וְהַיְינוּ דִּכְתִיב בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה׳ אֱלֹקִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם.

רש״י, שם

And continued every day:

וירא אלקים את־האור כי־טוב; ויבדל אלקים בין האור ובין החשך׃

בראשית א:ד

וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל: אַף בָּזֶה אָנוּ צְרִיכִין לְדִבְרֵי אַגַּדָה, רָאָהוּ שֶׁאֵינוֹ כְדַאי לְהִשְׁתַּמֵשׁ בּוֹ רְשָׁעִים, וְהִבְדִּילוֹ לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא.

רש״י, שם

[Day 2 we will deal with later.]

יא ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עשה פרי למינו אשר זרעו בו על הארץ; ויהי כן׃ יב ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו ועץ עשה פרי אשר זרעו בו למינהו; וירא אלקים כי טוב׃

בראשית פרק א

עץ פרי: שֶׁיְּהֵא טַעַם הָעֵץ כְּטַעַם הַפְּרִי, וְהִיא לֹא עָשְׂתָה כֵן, אֶלָּא וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ עֵץ עוֹשֶׂה פְּרִי וְלֹא הָעֵץ פְּרִי, לְפִיכָךְ כְּשֶׁנִּתְקַלֵּל אָדָם עַל עֲוֹנוֹ נִפְקְדָה גַם הִיא עַל עֲוֹנָהּ וְנִתְקַלְּלָה.

רש״י, בראשית א:יא

ויעש אלקים את שני המארת הגדלים; את המאור הגדל לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה ואת הכוכבים׃

בראשית א:טז

המארת הגדולים: שָׁוִים נִבְרְאוּ וְנִתְמַעֲטָה הַלְּבָנָה עַל שֶׁקִּטְרְגָה וְאָמְרָה אִ״אֶ לִשְׁנֵי מְלָכִים שֶׁיִשְׁתַּמְּשׁוּ בְכֶתֶר אֶחָד.

רש״י, שם

ויברא אלקים את התנינם הגדלים; ואת כל נפש החיה הרמשת אשר שרצו המים למינהם ואת כל עוף כנף למינהו וירא אלקים כי טוב׃

בראשית א:כא

התנינם:…וּבְדִבְרֵי אַגָּדָה הוּא לִוְיָתָן וּבֶן זוּגוֹ שֶׁבְּרָאָם זָכָר וּנְקֵבָה וְהָרַג אֶת הַנְּקֵבָה וּמְלָחָהּ לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁאִם יִפְרוּ וְיִרְבּוּ לֹא יִתְקַיֵּם הָעוֹלָם בִּפְנֵיהֶם.

רש״י, שם

What went wrong on day two?

ו ויאמר אלקים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים׃
ז ויעש אלקים את הרקיע ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע; ויהי כן׃

בראשית פרק א

Rashi says that ה׳ had to rebuke the sky to make it congeal:

עַמּוּדֵי שָׁמַיִם יְרוֹפָפוּ; וְיִתְמְהוּ מִגַּעֲרָתוֹ׃

איוב כו:יא

יהי רקיע: יֶחֱזַק הָרָקִיעַ, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁנִּבְרְאוּ שָׁמַיִם בְּיוֹם א׳ עֲדַיִן לַחִים הָיוּ וְקָרְשׁוּ בַשֵּׁנִי מִגַּעֲרַת הַקָּבָּ״ה בְּאָמְרוֹ יְהִי רָקִיעַ, וְזֶהוּ שֶׁכָּתַב (איוב כ״ו) עַמּוּדֵי שָׁמַיִם יְרוֹפָפוּ—כָּל יוֹם רִאשׁוֹן, וּבַשֵּׁנִי יִתְמְהוּ מִגַּעֲרָתוֹ, כְּאָדָם שֶׁמִּשְׁתּוֹמֵם וְעוֹמֵד מִגַּעֲרַת הַמְאַיֵּם עָלָיו.

—רש״י, בראשית א:ו

This really upset שמעון בן זומא, a Tanna:

ויעש אלקים את הרקיע: זה אחד מן המקראות שהרעיש בן זומא את העולם, ”ויעש“ אתמהא? והלוא במאמר הן, הוי (תהלים לג:ו): בִּדְבַר ה׳ שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם!

בראשית רבה ד:ו

The Ramban explains that the problem was that the simple ויאמר wasn’t enough to cause it to happen; the ויהי כן is after the ויעש:

ובבראשית רבה אמרו וַיַּעַשׂ אֱלֹקִים אֶת הָרָקִיעַ זו אחד מן המקראות שהרעיש בן זומא את העולם…ואין ההרעשה הזו מלשון ”וַיַּעַשׂ“ לבדו שהרי ברביעי ובששי כתוב ”וַיַּעַשׂ“ אבל היה מזה שאמרתי בעבור כי בשאר הימים כתוב אחר האמירה ”וַיְהִי-כֵן“ לומר שנהיה כן מיד תיכף אחר האמירה אבל כאן אחר ”וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים“ כתוב ”וַיַּעַשׂ“ זו היא קושיתו. ואולי היה לו פירוש נסתר לא רצה לגלות סודו וזה ענין הרעש.

רמב״ן, בראשית א:ז

I want to look at what bothered בן זומא so much, but I have to add the disclaimer that I know nothing:

יט פְּלָאוֹת מִמְּךָ אַל תִּדְרוֹשׁ, וּמְכֻסֶּה מִמְּךָ אַל תַּחְקוֹר. כ בַּמֶּה שֶׁהוּרְשֵׁיתָ הִתְבּוֹנֵן, וְאֵין לְךָ עֵסֶק בְּנִסְתָּרוֹת.

בן סירא ג, מובא ב־חגיגה יג,א

[Sources from the מחלקי המים site, אלישע בן אבויה הוא אחר]

מעשה בר׳ יהושע שהיה מהלך באסתרטא והיה בן זומא בא כנגדו. הגיע אצלו ולא נתן לו שלום. אמר לו: מאין לאין בן זומא? אמר לו: צופה הייתי במעשה בראשית ואין בין מים העליונים למים התחתונים אפילו טפח, שנאמר: ”ורוח אלקים מרחפת על פני המים“, ואומר: ”כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף“—מה נשר זה טס על קנו נוגע ואינו נוגע, כך אין בין מים העליונים למים התחתונים אפילו טפח. אמר להם ר׳ יהושע לתלמידיו: כבר בן זומא מבחוץ. לא היו ימים מועטים, עד שנסתלק בן זומא.

תוספתא מסכת חגיגה (ליברמן) ב:ו

ג ארבעה נכנסו לפרדס: בן עזיי ובן זומא אחר ור׳ עקיבא…בן עזיי הציץ ומת…בן זומא הציץ ונפגע…אלישע הציץ וקיצץ בנטיעות…

ד ר׳ עקיבה עלה בשלום וירד בשלום…

ה…ועוד מָשְׁלוּ משל: למה הדבר דומה? לאיסתרטא העוברת בין שני דרכים: אחד של אוּר ואחד של שלג. היטה לְכָן—נכוה בָּאוּר. היטה לכן—נכוה בשלג. מה עליו על אדם? להלך באמצע, ובלבד שלא יהא נוטה לא לְכָן ולא לְכָן.

תוספתא מסכת חגיגה (ליברמן) פרק ב

בן זומא, contemplating מעשה בראשית, identifies the מים העליונים with רוח אלקים that hovers over the מים התחתונים, separated by the רקיע that is only a handsbreadth thick. The רוח אלקים, which everywhere else in תנ״ך means “divine inspiration”, רוח הקודש, is so close he could touch it. But he can’t reach it, and it drives him mad. We’ve seen that elsewhere:

י ויבאו שם הגבעתה והנה חבל נבאים לקראתו; ותצלח עליו רוח אלקים ויתנבא בתוכם׃
יא ויהי כל יודעו מאתמול שלשם ויראו והנה עם נבאים נבא;
ויאמר העם איש אל רעהו מה זה היה לבן קיש הגם שאול בנביאים׃

שמואל א פרק י

יד ורוח ה׳ סרה מעם שאול; ובעתתו רוח רעה מאת ה׳׃… כג והיה בהיות רוח אלקים אל שאול ולקח דוד את הכנור ונגן בידו; ורוח לשאול וטוב לו וסרה מעליו רוח הרעה׃

שמואל א פרק טז

The frustration of being so close to הקב״ה but still so far, can be impossible to deal with. This is especially poignant on שבת בראשית, right before ראש חודש חשוון. We’re coming off the spiritual highs of the יומים נוראים, we’ve been inspired, but now we’re back in the same old quotidian grind. The inspiration is rapidly ebbing away. But that shouldn’t be a reason to despair; it’s how the world was created.

It’s okay to have problems and we need to teach that to children. They don’t always have to run away from issues or make them immediately disappear. This concept will likely be challenging for kids—in our instant generation, where everything is available and replaceable at the click of a button, kids often aren’t used to waiting things out.

C.S. Teitelbaum, From Sour to Strong

It’s not just kids that need that knowledge.