בס״ד

Kavanot: פרשת במדבר תשע״ד

Thoughts on Tanach and the Davening

Much of what I’m going to talk about is inspired by Rabbi Bonchek’s book, What’s Bothering Rashi?. It takes a sophisticated look at Rashi’s comments, especially the “obvious” ones, and what they imply for our understanding of the text.

We start by looking at the appointment of the leaders of the people, the נשיאים, to help count the nation:

א וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני באהל מועד; באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר׃ ב שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם לבית אבתם במספר שמות כל זכר לגלגלתם׃ ג מבן עשרים שנה ומעלה כל יצא צבא בישראל תפקדו אתם לצבאתם אתה ואהרן׃ ד ואתכם יהיו איש איש למטה איש ראש לבית אבתיו הוא׃ ה ואלה שמות האנשים אשר יעמדו אתכם; לראובן אליצור בן שדיאור׃ ו לשמעון שלמיאל בן צורישדי׃ ז ליהודה נחשון בן עמינדב׃ ח ליששכר נתנאל בן צוער׃ ט לזבולן אליאב בן חלן׃ י לבני יוסף לאפרים אלישמע בן עמיהוד; למנשה גמליאל בן פדהצור׃ יא לבנימן אבידן בן גדעני׃ יב לדן אחיעזר בן עמישדי׃ יג לאשר פגעיאל בן עכרן׃ יד לגד אליסף בן דעואל׃ טו לנפתלי אחירע בן עינן׃ טז אלה קריאי (קרואי) העדה נשיאי מטות אבותם; ראשי אלפי ישראל הם׃ יז ויקח משה ואהרן את האנשים האלה אשר נקבו בשמת׃

במדבר פרק א

What does it mean, אשר נקבו בשמת? Obviously they were named; we just read their names! נקב means specified:

ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל; וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי׃ יא ויקב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ויביאו אתו אל משה; ושם אמו שלמית בת דברי למטה דן׃ יב ויניחהו במשמר לפרש להם על פי ה׳׃

יג וידבר ה׳ אל משה לאמר׃ יד הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה וסמכו כל השמעים את ידיהם על ראשו; ורגמו אתו כל העדה׃ טו ואל בני ישראל תדבר לאמר: איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו׃ טז ונקב שם ה׳ מות יומת רגום ירגמו בו כל העדה: כגר כאזרח בנקבו שם יומת׃

ויקרא פרק כד

כז ויאמר אליו לבן אם נא מצאתי חן בעיניך; נחשתי ויברכני ה׳ בגללך׃ כח ויאמר: נקבה שכרך עלי ואתנה׃

בראשית פרק ל

So why does the Torah need to make the point that they were specified by name? Rashi gives an answer:

האנשים האלה: את שנים עשר נשיאים הללו

אשר נקבו: לו כאן בשמות

רש״י, במדבר א:יז

To which the obvious response is “Duh!”—they were named here. That doesn’t answer any questions; it just expands the words of the Torah. The Marahal explains Rashi as saying that this is the placed they were specified, not in any other place they are mentioned by name (such as in the next chapter, or in פרשת נשא). But again, that doesn’t address the question of why?

Rabbi Bonchek points out that Rashi’s word כאן doesn’t mean “here”, at this location in the text, but “now”, at this point in time. The נשיאים named here were designated now, to distinguish them from the נשיאים who had led the people until this point. Because there were נשיאים:

ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה שני העמר לאחד; ויבאו כל נשיאי העדה ויגידו למשה׃

שמות טז:כב

ויקרא אלהם משה וישבו אליו אהרן וכל הנשאים בעדה; וידבר משה אלהם׃

שמות לד:לא

והנשאם הביאו את אבני השהם ואת אבני המלאים; לאפוד ולחשן׃

שמות לה:כז

Rabbi Bonchek adds that the נשיאים mentioned here cannot be the same group as the ones who were involved in building the משכן, since that group included a נשיא for שבט לוי but our group does not. Now it is entirely possible that the two groups overlapped (some of them may have been “re-elected”) but that is unclear. We don’t have any backstory on almost any of them. We know that אלישמע בן עמיהוד of אפרים was Joshua’s grandfather (from דברי הימים) and that נחשון בן עמינדב of יהודה was אהרון’s brother-in-law (and from the Midrash, that he led the Jews into the Red Sea), but that’s it. We don’t know why they were chosen.

But this idea of a transfer of power helps explain an oddity 40 years later on in פרשת מסעי, when the leaders are named for the division of the land:

טז וידבר ה׳ אל משה לאמר׃ יז אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ: אלעזר הכהן ויהושע בן נון׃ יח ונשיא אחד נשיא אחד ממטה תקחו לנחל את הארץ׃ יט ואלה שמות האנשים: למטה יהודה כלב בן יפנה׃ כ ולמטה בני שמעון שמואל בן עמיהוד׃ כא למטה בנימן אלידד בן כסלון׃ כב ולמטה בני דן נשיא בקי בן יגלי׃ כג לבני יוסף למטה בני מנשה נשיא חניאל בן אפד׃ כד ולמטה בני אפרים נשיא קמואל בן שפטן׃ כה ולמטה בני זבולן נשיא אליצפן בן פרנך׃ כו ולמטה בני יששכר נשיא פלטיאל בן עזן׃ כז ולמטה בני אשר נשיא אחיהוד בן שלמי׃ כח ולמטה בני נפתלי נשיא פדהאל בן עמיהוד׃ כט אלה אשר צוה ה׳ לנחל את בני ישראל בארץ כנען׃

במדבר פרק לד

Some of them are called נשיא, while some are not. My theory (based on comments by the בעל הטורים) is that most of those named to lead the entry into Israel were already נשיאים. The previous generation had died out and the people needed some kind of leadership, so there must have been נשיאים. Three of the tribes, however, got new leadership. For two of them, it is easy to understand. כלב בן יפנה was “promoted” for his role in the incident of the spies. The leadership of שמעון died after the sin of זמרי, so they needed an entirely new administration. אלידד בן כסלון is a mystery; the בעל הטורים, based on תרגום יהונתן, identifies him with אלדד:

כד ויצא משה וידבר אל העם את דברי ה׳; ויאסף שבעים איש מזקני העם ויעמד אתם סביבת האהל׃ כה וירד ה׳ בענן וידבר אליו ויאצל מן הרוח אשר עליו ויתן על שבעים איש הזקנים; ויהי כנוח עליהם הרוח ויתנבאו ולא יספו׃ כו וישארו שני אנשים במחנה שם האחד אלדד ושם השני מידד ותנח עלהם הרוח והמה בכתבים ולא יצאו האהלה; ויתנבאו במחנה׃ כז וירץ הנער ויגד למשה ויאמר: אלדד ומידד מתנבאים במחנה׃

במדבר פרק יא

And the Targum specifically identifies אלדד as the one who prophesied about the entry into the land, so perhaps he made sense as one of the leaders:

…אֶלְדָד הֲוָה מִתְנַבֵּי וַאֲמַר הָא משֶׁה מִתְכְּנִישׁ מִן עַלְמָא וִיהוֹשֻׁע בַּר נוּן מְשַׁמֵשׁ מַשְׁרִיתָא קָאִי מִן בַּתְרֵיהּ וּמְדַבֵּר עַמָא בֵּית יִשְרָאֵל וּמֵיעַל יַתְהוֹן לְאַרַע כְּנַעֲנָאֵי וּמַחֲסִין יָתָהּ לְהוֹן …

תרגום יהונתן, במדבר יא:כו

So how does one get to be a נשיא? The term does not appear in the halachic literature, but throughout תנ״ך it it used for the king:

ואיזה הוא הנשיא, זה המלך

משנה הוריות ג:ג

And for a מלך we know the process:

ד אין מעמידין מלך תחילה אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא כיהושוע שמינהו משה רבנו ובית דינו וכשאול ודויד שמינה אותם שמואל הרמתי ובית דינו.

ח …וכל הקודם בנחלה, קודם לירושת המלוכה; והבן הגדול, קודם לקטן ממנו.

משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות פרק א

So a king has to be selected by both G-d, as represented by the נביא, and by the people, as represented by the בית דין. It’s interesting, since one might think that if ה׳ says that someone is the king, that would be that. There aren’t any other mitzvot that requires popular acceptance to go into effect. And that is how it worked; we see with both שאול and דוד that even after they were annointed by שמואל, they had to be declared as kings by popular acclamation. It’s not quite democracy—not one man, one vote—but it makes the point that leaders have to be answerable to the people.

And that explains a textual point in our parasha:

אֵלֶּה קריאי (קְרוּאֵי) הָעֵדָה נְשִׂיאֵי מַטּוֹת אֲבוֹתָם; רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל הֵם׃

במדבר א:טז

There’s a קרי/כתיב here: the letters spell קְרִיאֵי, those who call but it is read קְרוּאֵי, those who are called. There’s a famous halachic argument, יש אם מקרא/יש אם למסורת, over which form takes precedence in interpreting the text. Here, there is no halacha to be decided, but it would affect the translation. The Targumim use the active voice:

אִלֵין מְעַרְעֵי כְנִשְׁתָּא רַבְרְבֵי שִׁבְטֵי אֲבָהַתְהוֹן רֵישֵׁי אַלְפַיָא דְיִשְׂרָאֵל אִנוּן

תרגום אונקלות, שם

אִלֵין מְזַמְנֵי עַם כְּנִישְׁתָּא רַבְרְבֵי שִׁבְטַיָא דְאַבְהַתְהוֹן רֵישֵׁי אַלְפַיָא דְיִשְרָאֵל הִינוּן

תרגום יהונתן, שם

The תרגום יהונתן often translates נשיא as אמרכל, literally “the one who says everything”. A נשיא is someone who gives orders. And that is how אבן עזרא translates it:

הטעם שהעדה לא יעשו דבר עד שיקראום

אבן עזרא, שם, ד״ה קרואי העדה

But Rashi translates it with the passive voice:

הנקראים לכל דבר חשיבות שבעדה

רש״י, שם, ד״ה אלה קרואי העדה

And Artscroll, which as a matter of policy follows Rashi’s translation, uses the passive:

These were the ones summoned by the assembly, the leaders of their fathers' tribes, they are the heads of Israel’s thousands.

Artscroll Chumash, idem

Notably, the שפתי חכמים, a commentary on Rashi, actually reinterprets his words to reflect the active translation:

רצונו לתרץ וכי זה היה חשיבותן שהיו קוראין כל העדה לכן פירש הנקראים כו׳ כלומר לתת עצה ולתקן כל צרכי העדה

שפתי חכמים, שם

And the בעל הטורים claims (though most of the sources that document the מסורה disagree) that there is no קרי/כתיב here, but what looks like a י is actually a “broken” ו:

וי״ו קטיעא וקרי קרואי בשביל שלומיאל בן צורישדי שהוא זמרי בן סלוא וכן בעדת קרח קראי כתיב חסר ושם חסר הוי״ו לגמרי לפי שהיו כולם רשעים אבל בכאן היו האחרים צדיקים

בעל הטורים, שם

So what does that mean? A leader has to be both, a קוֹרֵא and a קָרוּאי. He/she has to be able to give orders but still be accountable and listen to those who are being led. And that was the failure of the rebellion of קרח :

א ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי; ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן׃ ב ויקמו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים נשיאי עדה קראי מועד אנשי שם׃ ג ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אלהם רב לכם כי כל העדה כלם קדשים ובתוכם ה׳; ומדוע תתנשאו על קהל ה׳׃

במדבר פרק טז

They were קְרִאֵי, not in any way קְרוּאֵי. They sought the power of telling others what to do without the responsibility of listening to them. And that balance is what a מלך בישראל and any leader needs.