בס״ד

Kavanot: פרשת בחקותי תשע״ט

Thoughts on Tanach and the Davening

Five years ago, I pointed out that this week's parasha ought to end halfway through:

ספר ויקרא ends on a dramatic note:

מה וזכרתי להם ברית ראשנים; אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לעיני הגוים להיות להם לאלקים אני ה׳׃ מו אלה החקים והמשפטים והתורת אשר נתן ה׳ בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה׃

ויקרא פרק כו

That’s the perfect conclusion to the ספר dedicated to קדושה. It starts with קדושת מקום, continues with קדושת אדם, then קדושת זמן and through שמיטה and יובל ties it back to קדושת מקום, then the sealing of the ברית with the attendant rewards and punishments, then ends with אלה החקים והמשפטים והתורת to sum it all up.

But it doesn’t end there. There are 4 more aliyot, all boring stuff about ערכין, the valuation of donations to the מקדש. Valid halachot, to be sure, but why put them at the end of the ספר? Why not include them with all the other laws of donations?

א וידבר ה׳ אל משה לאמר׃ ב דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם איש כי יפלא נדר בערכך נפשת לה׳׃

ויקרא פרק כז

Back then, I looked at some approaches to the problem. Now I would like to explore another way of looking at it, from Rav Itamar Eldar’s article in Torah MiEtzion: Vayikra.

The Ishbitzer says that the chapter on ערכין is a response to the curses of the תוכחה:

איש כי יפלא נדר בערכך נפשת לה׳: היינו אחר פרשות התוכחה נתן הש״י מבטח עוז לישראל ונתן להם פ׳ ערכין, היינו שיוכל האדם לפדות עצמו מכל דבר. ונכתב ארבע מיני פדיונות. בתים ושדות ואדם ובהמה, והם כנגד ד׳ פעמים שבע הנכתב בתוכחה, כי שבע הוא שהש״י מדקדק כחוט השערה ולזה נתן הש״י ד׳ מיני פדיונות, ולא שיוכל האדם בעצמו לפדות, אלא אף אדם שרואה לחבירו שצריך פדיון יוכל לפדותו, כדאיתא בגמרא (ערכין כ,א) האומר ערך פלוני עלי.

מי השלוח, חלק א, בחקותי

The laws of ערכין, of donating to the מקדש, are a response to human needs in the face of tragedy. The Netziv adds that the idea of a “voluntary” מצוה is very strange:

כי יפליא נדר: ביארנו לעיל כב:כא שמשמעו לפי הפשט שהוא פלא לעשות מצוה שאין רצון ה׳ בכך. וכך מפורש ברבה על פ׳ זו הה״ד (קהלת ה:ד) טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וגו׳.

העמק דבר, ויקרא כז:ב

לפלא נדר או לנדבה: לפי הפשט פי׳ לפלא נדר שאינו ראוי לנדור ומ״מ נדר…שהיה בעת צרה ומותר לנדור אע״ג שאינו מן המובחר ועיין להלן כז:ב.

העמק דבר, ויקרא כב:כא

And Hirsch says that this is why these laws are only an appendix to the ספר:

[This chapter] tells how the case is to be treated when somebody feels the necessity…to present and object or its worth to the Sanctuary…All such endowments or gifts are…not demanded by the Torah but purely as an act directed by one’s own feelings and wishes…These laws…are strikingly separated…and tells us the not insignificant fact: The Jewish תורת כהנים, the Jewish codex of the laws of the priests, declares Temple endowments and vows of gifts as being not especially pious G-d-pleasing acts, and least of all does it ascribe to them the slightest value as atonement for leading a sinful life.

Hirsch Chumash, Leviticus XXVII:1

Rav Eldar points out that in the sorts of situations that we feel the need to sacrifice, when we are praying “מן המעמקים”, we offer to give up the thing that is most valuable to us. The “natural” expression of sacrifice is human sacrifice:

דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה׳ מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם׃

ויקרא א:ב

ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלקיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו, לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו נפש תחת נפש וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו.

רמב״ן, ויקרא א:ט

But ה׳ tells us that human beings have value, and cannot be sacrificed for our religious needs. ערכין is the mechanism for sublimating that urge, which existed throughout history:

ג ואמרת שמעו דבר ה׳ מלכי יהודה וישבי ירושלם; כה אמר ה׳ צבא־ות אלקי ישראל הנני מביא רעה על המקום הזה אשר כל שמעה תצלנה אזניו׃ ד יען אשר עזבני וינכרו את המקום הזה ויקטרו בו לאלהים אחרים אשר לא ידעום המה ואבותיהם ומלכי יהודה; ומלאו את המקום הזה דם נקים׃ ה ובנו את במות הבעל לשרף את בניהם באש עלות לבעל; אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי׃

ירמיהו פרק יט

וכתיב (ירמיהו יט) ”אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי“. ”אשר לא צויתי“ זה בנו של מישע מלך מואב …”ולא דברתי“ זה יפתח; ”ולא עלתה על לבי“ זה יצחק בן אברהם.

תענית ד,א

The example of מישע מלך מואב is striking: his child sacrifice so shocks his enemies that they immediately retreat:

כד וַיָּבֹאוּ אֶל מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיָּקֻמוּ יִשְׂרָאֵל וַיַּכּוּ אֶת מוֹאָב וַיָּנֻסוּ מִפְּנֵיהֶם; וַיַּכּוּ בָהּ וְהַכּוֹת אֶת מוֹאָב׃ כה וְהֶעָרִים יַהֲרֹסוּ וְכָל חֶלְקָה טוֹבָה יַשְׁלִיכוּ אִישׁ אַבְנוֹ וּמִלְאוּהָ וְכָל מַעְיַן מַיִם יִסְתֹּמוּ וְכָל עֵץ טוֹב יַפִּילוּ עַד הִשְׁאִיר אֲבָנֶיהָ בַּקִּיר־חֲרָשֶׂת; וַיָּסֹבּוּ הַקַּלָּעִים וַיַּכּוּהָ׃ כו וַיַּרְא מֶלֶךְ מוֹאָב כִּי חָזַק מִמֶּנּוּ הַמִּלְחָמָה; וַיִּקַּח אוֹתוֹ שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב לְהַבְקִיעַ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם וְלֹא יָכֹלוּ׃ כז וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל הַחֹמָה וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל עַל יִשְׂרָאֵל; וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ׃

מלכים ב פרק ג

It is at the akedah that ה׳ unambiguously rejects human sacrifice. The story still bothers us, because Avraham initially doesn’t protest. We feel that human sacrifice is obviously, inherently, immoral. How could he even think that ה׳ wanted him to do such a thing?

The akedah, then, poses a serious problem. If there is anything man knows, it is that it is rather unseemly to murder one’s son in cold blood. God’s commanding Avraham to do just that, [Rabbi David] Hartman explains, demands that he violate the most rudimentary dictate of his conscience and so effectively torpedoes Avraham’s moral independence.

But Alex is wrong. The fact is that through most of human history, killing children was a normal thing. And arguing that it was still immoral (and Alex’s statement really is “If there is anything moral man knows”) is a logical fallacy:

The No True Scotsman (NTS) fallacy is a logical fallacy that occurs when a debater defines a group such that every groupmember possess some quality. For example, it is common to argue that “all members of [my religion] are fundamentally good”, and then to abandon all bad individuals as “not true [my-religion]-people”.

We do feel it is immoral, but that is because the lesson of the akedah is so ingrained in us and our society. When faced with the need for sacrifice, we have to substitute:

יב ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה; כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני׃ יג וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו; וילך אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעלה תחת בנו׃

בראשית פרק כב

And the parasha ends with a law that provides a striking contrast:

לב וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבר תחת השבט העשירי יהיה קדש לה׳׃ לג לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו; ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קדש לא יגאל׃

ויקרא פרק כז

Animals are to be offered. If the are קדוש, they cannot be exchanged. Human beings must be exchanged, because every individual has their own inherent value and cannot be offered to fulfill our own spiritual and psychological needs.

And that is the introduction to next week’s parasha, that introduces the census of בני ישראל. Even though they are being counted as part of the whole, each has their own story:

שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם לבית אבתם במספר שמות כל זכר לגלגלתם׃

במדבר א:ב

אין במספר לשון מנין כ״א לשון הגדה, כמו (שופטים ז:טו) וַיְהִי כִשְׁמֹעַ גִּדְעוֹן אֶת מִסְפַּר הַחֲלוֹם, (תהליס קמז:ה) לִתְבוּנָתוֹ אֵין מִסְפָּר, שענינם הוצאת דברים בכלי מטבא, וטעם במספר שמות בהגדת שמות, כל אחד הגיד את שמו.

הכתב והקבלה, במדבר א:יח

Every human being has worth. That is the lesson of the פרק of ערכין.