בס״ד

Kavanot: פרשת בהר תשע״ד

Thoughts on Tanach and the Davening

This week I’m going to start with the question that everyone asks on this parasha:

א וידבר ה׳ אל משה בהר סיני לאמר׃ ב דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם ושבתה הארץ שבת לה׳׃ ג שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך; ואספת את תבואתה׃ ד ובשנה השביעת שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה׳; שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר׃

ויקרא פרק כה

מה ענין שמיטה אצל הר סיני? והלא כל המצות נאמרו מסיני!

רש״י, ויקרא כה:א

The question is two-fold: why mention the location that the commandment was given? The answer cannot be that only this commandment was given at Sinai! And the beginning of this ספר tells us that the entire book was given in the אהל מועד:

ויקרא אל משה; וידבר ה׳ אליו מאהל מועד לאמר׃

ויקרא א:א

So is this paragraph chronologically out of order? That’s possible: אין מקדם ומאחר בתורה, but why? And the second question is, why is שמיטה different from any other mitzvah?

Rashi starts by citing the ספרא:

אלא מה שמטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כלן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני, כך שנויה בתורת כהנים.

רש״י, ויקרא כה:א

But that raises more questions than it answers, so he explains:

ונראה לי שכך פרושה לפי שלא מצינו שמטת קרקעות שנשנית בערבות מואב במשנה תורה, למדנו שכללותיה ופרטותיה כלן נאמרו מסיני, ובא הכתוב ולמד כאן על כל דבור שנדבר למשה שמסיני היו כלם כללותיהן ודקדוקיהן, וחזרו ונשנו בערבות מואב.

שם

The Torah records the vast body of laws in three places, in ספר שמות, in משפטים; in ספר ויקרא, from קדושים on; and in ספר דברים, from כי תצא on. Thus the gemara says (סוטה לז,ב)‎ ר׳ עקיבא אומר כללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באהל מועד ונשתלשו בערבות מואב. The details of שמיטה are only given here (which explicitly says it was at הר סיני), not in the list that was in the אהל מועד, and not in ספר דברים at all. This teaches us that the details of this mitzvah were given on Sinai. But still, how can we extend this to the ספרא’s כלן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני?

Mizrachi (16th century commentary on Rashi) brings the ברייתא that we say every morning:

ח כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא

ברייתא דרבי ישמעאל, בפתיחה של הספרא

The Torah brings one example to teach us about an entire class. This isn’t completely satisfying, and the Maharal has a long discussion justifying the extension. But I will not go into that now.

But we still have to understand Rashi:

ואם תאמר מנא ליה לרש״י דכולם נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני ודאי מכח יתור לשון של בהר סיני יש ללמוד שכללותיהן ודקדוקיהן נאמרו בהר סיני. מכל מקום שמא בא ללמד על שמיטה עצמה ולא על שאר מצות, וגם היא גופה תקשה לך מנלן, דלמא בהר סיני אתא דלא תימא באהל מועד דכתיב ברישא דפרשת ויקרא אכלהו פרשיות שאחר פרשת ויקרא קאי משום הכי כתיב כאן בהר סיני. ויש לומר דלכך פירש רש״י ונראה לי שכך פירושה לפי שלא מצינו שמיטת קרקעות שנשנית בערבות מואב במשנה תורה שכללותיהן נאמרו בפרשת משפטים אם כן יכול אני לבא לידי טעות ויכול לומר דלכך נשנו כל המצות בערבות מואב משום פרטותיהן ודקדוקיהן אבל אינם מסיני, והא דכתיב לקמן בסוף הספר אלה המצות וגו׳ דמשמע דכל המצות נאמרו בסיני דלמא אכללות של מצות קאי ולא על הפרטות אבל כיון דשמיטה לא נשנית שם אלא ברמיזה שמוט תשמוט אם כן צריך אני לומר שכללותיה ופרטותיה נאמרו כולן מסיני ואם כן למה נאמר כאן בהר סיני, אלא בא ללמד כאן על כל דבור ודבור שנאמרה למשה שמסיני היו כללותיהן ודקדוקיהן והרי בנין אב לכל התורה כולה.

שפתי חכמים, שם

The general rule about שמיטה is in משפטים:

י ושש שנים תזרע את ארצך; ואספת את תבואתה׃ יא והשביעת תשמטנה ונטשתה ואכלו אביני עמך ויתרם תאכל חית השדה; כן תעשה לכרמך לזיתך׃

שמות פרק כג

And the laws of שמטת כספים is in דברים, but nothing about the land itself:

א מקץ שבע שנים תעשה שמטה׃ ב וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו; לא יגש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמטה לה׳׃

דברים פרק טו

שפתי חכמים points out that all the laws in ויקרא are summarized at the end and noted to have been given at Sinai:

אלה המצות אשר צוה ה׳ את משה אל בני ישראל בהר סיני׃

ויקרא כז:לד

But the דרשה in our pasuk is to tell us that it wasn’t just the general categories that were given but even all the details of each mitzvah. Why is that so important?

שהשמיטה נאמרו כללותיה מסיני דכתיב בפרשת ואלה המשפטים (שמות כג:יא)והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך וגו׳ ואלו דיני השמיטה בדרך כלל ובכאן חזר ואמר כי בהר סיני עוד נאמרו כל פרטיה שהרי כולם נזכרו בפרשה הזאת ובסוף הענין (להלן כז:לד) כתיב אלה המצות אשר צוה ה׳ את משה אל בני ישראל בהר סיני להקיש כל המצות אל השמיטה הנזכרת שכולן היו כן שנאמרו בכלל ופרט והכל מסיני וכן שנו שם בתורת כהנים (סוף סיפרא) אלה המצות אין נביא רשאי לחדש עוד דבר מעתה.

רמב״ן, ויקרא כה:א

והכתיב (ויקרא כז) אלה המצות שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה

שבת קד,א

משה קיבל תורה מסיני

משנה אבות א:א

טעם ואותי צוה ה׳—כי בסיני צוה השם למשה את כל החקים והמשפטים רק הגידם לישראל בשנה השנית, ופעם אחרת בשנת הארבעים, ואחר שלא ראיתם כל תמונה השמרו לכם פן תשחיתון מה שראיתם.

אבן עזרא, דברים ד:יד

Even the greatest prophet, Moshe himself, in the משכן itself, cannot claim to have received a new law of the Torah. A commandment that was not part of the corpus at Sinai is not דאורייתא, is not part of the Torah. Maintaining that clear, bright line is a fundamental principle of Jewish belief:

תורת אמת נתן לעמו אל על יד נביאו נאמן ביתו
לא יחליף הקל ולא ימיר דתו לעולמים לזולתו

יגדל

8 אני מאמין באמונה שלימה שכל התורה המצויה עתה בידינו היא הנתונה למשה רבנו עליו השלום.

9 אני מאמין באמונה שלימה שזאת התורה לא תהא מוחלפת ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא יתברך שמו.

שלוש עשרה עיקרי האמונה של רמב״ם

And I think the reason שמיטה is used to prove that is that at הר סיני, then laws of שמיטת הארץ were useless. They would not be going into the land for another 40 years. We usually think of the laws of ספר דברים as the laws that were necessary for the settling of the land and of establishing an independent Jewish state there. If it were appropriate for any law to wait to be given until then, it would be the laws of שמיטה. The fact that it was given בהר סיני makes the point that everything was given at Sinai.

But we can still look for a more fundamental reason that שמיטה was chosen as the archetype of the connection to Sinai. I’d like to repeat what I said at Chana’s bat mitzvah last week. Rabbi Herschel Reichman brings an answer from the שם משמואל. Why was the Torah given on Mount Sinai? We know the Talmud’s answer (from the Marvelous Middos Machine song): it wasn’t a tall mountain. It was one of the smallest mountains, to teach us the value of humility. But then why a mountain at all? Give the Torah in the flat featureless desert; that’s even more humble than even a “little” mountain!

The שם משמואל explains that not showing off because you are flat and featureless is not true humility. Everyone has strengths and assets, and you need to be aware of those assets. Be a mountain! But don’t show off, don’t draw attention to your strengths. Use them appropriately without making a big deal about it. No paralipsis, no “look how humble I am since I am not telling you how tall I am!”

שמיטה is the mitzvah that expresses this idea. It can only be performed by a land owner, but he or she has to take those assets and offer them freely to the entire world, has to acknowledge that what she has is a gift from ה׳. There can’t be anything to draw attention to, not even an “Anonymous” on the donor’s plaque that you can feel high-and-mighty about.

And one final thought from the כלי יקר, connecting שמיטה to הר סיני through the עומר period that we are in now, and to pull all these aspects of קדושת זמן which concludes ספר ויקרא:

מה ענין שמיטה אצל הר סיני כו'׳ ? קרוב לשמוע כשעלה משה אל הר סיני אחר שבעה שבועות שספרו ישראל מ״ט יום מן פסח עד עצרת, נתקדש אז אותו הר ונאסר בזריעה וחרישה ביום חמשים שבו נתנה התורה, והוא זמן משיכת היובל לקרא דרור וחפשי לכל ישראל חירות על הלוחות ועל ידי קול השופר של מתן תורה, באותו זמן הגיד הקב״ה למשה ענין השמיטה והיובל לומר שבמספר שבעה ובמספר מ״ט אני נותן קדושה זו לכל ארץ ישראל, שיש לה דמיון ויחוס עם הר סיני מצד היותה אוירא דמחכים ואין תורה כתורת א״י, והר סיני, על כן ראוי ליתן גם לארץ ההיא קדושת הר סיני אחר מספר מ״ט שנה וכן במספר ז׳, או כדי לעשות זכרון למעמד הר סיני בקריאת דרור והעברת שופר מצורף לשאר טעמים שיש למצוה זו, על כן נאמר בהר סיני. ודבר זה נכון וקרוב לשמוע.

כלי יקר, ויקרא כה:א