בס״ד

Kavanot: פרשת בהעלתך תשע״ח

Thoughts on Tanach and the Davening

This week's parasha contains the the story of the first "sanhedrin" of 70 elders:

טז ויאמר ה׳ אל משה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושטריו; ולקחת אתם אל אהל מועד והתיצבו שם עמך׃ יז וירדתי ודברתי עמך שם ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם; ונשאו אתך במשא העם ולא תשא אתה לבדך׃

במדבר פרק יא

I want to look at that word, אצלתי. It’s the verbification of אצל, “next to”:

ואצלתי: כטעם: ”אקח מאשר אצלך“.

אבן עזרא, במדבר יא:יז

לד כשמע עשו את דברי אביו ויצעק צעקה גדלה ומרה עד מאד; ויאמר לאביו ברכני גם אני אבי׃ לה ויאמר בא אחיך במרמה; ויקח ברכתך׃

בראשית פרק כז

ח ואתה ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך; זרע אברהם אהבי׃ ט אשר החזקתיך מקצות הארץ ומאציליה קראתיך; ואמר לך עבדי אתה בחרתיך ולא מאסתיך׃

ישעיהו פרק מא

So it really means “set aside”.

But it has a deeper implication of “set aside for importance”. An אציל is a leader:

ט ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל׃ י ויראו את אלקי ישראל; ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר׃ יא ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו; ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו׃

שמות פרק כד

So Rashi translates ואצלתי here as “I will make them leaders”:

ואצלתי: כתרגומו וַאֲרַבֵּי, כמו (שמות כד:יא) ואל אצילי בני ישראל.

רש״י, במדבר יא:יז

And this idea of אצלתי מן הרוח אשר עליך becomes in later Kabbalah the idea of the עולם האצילות.‎ ה׳ manifests in the physical universe in three “lower”,more indirect ways (from ישעיהו מג:ז:‎ כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו; יצרתיו אף עשיתיו) in the עולמות of עשיה,‎ יצירה and בראיה, but the most abstract is called עולם האצילות. That’s what these שבעים איש מזקני ישראל are going to get: a direct line to G-d, a little part of what Moshe has.


Why was this necessary? Let’s look at the back story. First, the people complained in תבערה and were punished:

ויהי העם כמתאננים רע באזני ה׳; וישמע ה׳ ויחר אפו ותבער בם אש ה׳ ותאכל בקצה המחנה׃

במדבר יא:א

And the קצה המחנה, the “extremes of the camp” were consumed. There are two understandings of this:

בקצה המחנה: במוקצין שבהם לשפלות, אלו ערב רב. רבי שמעון בן מנסיא אומר בקצינים שבהם ובגדולים.

רש״י, במדבר יא:א

And immediately after, the people complain again, and now Moshe gives up:

ד והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה; וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכלנו בשר׃ … י וישמע משה את העם בכה למשפחתיו איש לפתח אהלו; ויחר אף ה׳ מאד ובעיני משה רע׃ יא ויאמר משה אל ה׳ למה הרעת לעבדך ולמה לא מצתי חן בעיניך; לשום את משא כל העם הזה עלי׃ יב האנכי הריתי את כל העם הזה אם אנכי ילדתיהו; כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האמן את הינק על האדמה אשר נשבעת לאבתיו׃ יג מאין לי בשר לתת לכל העם הזה; כי יבכו עלי לאמר תנה לנו בשר ונאכלה׃ יד לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה; כי כבד ממני׃ טו ואם ככה את עשה לי הרגני נא הרג אם מצאתי חן בעיניך; ואל אראה ברעתי׃

במדבר פרק יא

So when ה׳ tells Moshe to gather 70 elders, we can understand that it is because the old leadership is gone:

אספה לי: הרי תשובה לתלונתך שאמרת לא אוכל אנכי לבדי. והזקנים הראשונים היכן היו, והלא אף במצרים ישבו עמהם, שנאמר (שמות ג:טז) לך ואספת את זקני ישראל, אלא באש תבערה מתו.

רש״י, במדבר יא:טז

And Moshe gathers the new leaders:

כד ויצא משה וידבר אל העם את דברי ה׳; ויאסף שבעים איש מזקני העם ויעמד אתם סביבת האהל׃ כה וירד ה׳ בענן וידבר אליו ויאצל מן הרוח אשר עליו ויתן על שבעים איש הזקנים; ויהי כנוח עליהם הרוח ויתנבאו ולא יספו׃

במדבר פרק יא

What does ויתנבאו ולא יספו mean? יסף is one of those words that is its own antonym: “they prophesied once but no more” or “they prophesied and did not stop”:

ולא יספו: לא נתנבאו אלא אותו היום לבדו, כך מפורש בספרי. ואונקלוס תרגם וְלָא פָּסְקִין, שלא פסקה נבואה מהם

רש״י, במדבר יא:כה

יסף meaning “add on” is familiar; ספה meaning “cut off” occurs a few times in תנ״ך:

וכמו השחר עלה ויאיצו המלאכים בלוט לאמר; קום קח את אשתך ואת שתי בנתיך הנמצאת פן תספה בעון העיר׃

בראשית יט:טו

And the ambiguity occurs multiple times:

ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני; ולא יסף עוד לדעתה׃

בראשית לח:כו

ולא יסף עוד: יש אומרים לא הוסיף. ויש אומרים לא פסק.

רש״י, בראשית לח:כו

את הדברים האלה דבר ה׳ אל כל קהלכם בהר מתוך האש הענן והערפל קול גדול ולא יסף; ויכתבם על שני לחת אבנים ויתנם אלי׃

דברים פרק ה:יט

ולא יסף: מתרגמינן ולא פסק כי קולו חזק וקיים לעולם. דבר אחר ולא יסף לא הוסיף להראות באותו פומבי.

רש״י, דברים ה:יט

I’m a big believer in the idea that literary ambiguity is intentional. I would translate ויתנבאו ולא יספו as “they fell into a prophetic trance just the once, but the effect of that lasted forever”.


Why does Moshe need them? How do they help with complaints about meat?

It’s important to realize that these elders weren’t judges; that role had already been filled:

כה ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל ויתן אתם ראשים על העם שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים ושרי עשרת׃ כו ושפטו את העם בכל עת; את הדבר הקשה יביאון אל משה וכל הדבר הקטן ישפוטו הם׃

שמות פרק יח

The elders are leaders, executives. They act as representatives of Moshe as leader. Their role is to deal with the complainers and say “no”. The manna is there, they have plenty of cows and sheep, the rules for kosher food prep were already given. Moshe just needed someone else to tell the people to stop whining. The אצילות is what gives them authority in the eyes of the people. They have to see Moshe handing the authority to the elders, hence ויצא משה וידבר אל העם את דברי ה׳; ויאסף שבעים איש מזקני העם ויעמד אתם סביבת האהל.

”ואצלתי מן הרוח אשר עליך וגו׳“. כלום חסרה רוח אחרת ממנו יתברך, עד שייקח את הרוח ממשה? טעם סדר זה, להראותו כי ה׳ נתן בו כוח שיכול לשאת משא כל העם, וכשמאן באומרו: ”לא אוכל אנכי לבדי שאת“, חזר ונטל ממנו את מה שצריך לבאים לשאת עמו במשא העם…לזה נתכוונו חז״ל (במד״ר פט״ו:) אמר הקדוש ברוך הוא למשה: ”אני נתתי לך בינה ודעת לפרנס את בני ותתיחד אתה באותה גדולה עכשיו משלך הם נוטלים“.


That’s why Eldad and Meidad are so dangerous when they didn’t join Moshe (במדבר יא:כו)‎ והמה בכתבים ולא יצאו האהלה; ויתנבאו במחנה. They appear to be taking the רוח ה׳ without the responsibility of leadership:

כלאם: הטל עליהם צרכי צבור והם כלים מאליהם.

רש״י, במדבר יא:כח

Moshe needs the elders to talk to the people because of the disconnect between Moshe and the people. Their complaint of זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים has no meaning to Moshe; he was never a slave and never suffered with them. Moshe could tell them to stop complaining and they would answer, “You just don’t understand!” And they would be right.

אשר ידעת כי הם וגו׳: אותם שאתה מכיר שנתמנו עליהם שוטרים במצרים בעבודת פרך והיו מרחמים עליהם ומוכים על ידם, שנאמר (שמות ה:יד) ”ויכו שוטרי בני ישראל“, עתה יתמנו בגדולתן כדרך שנצטערו בצרתן.

רש״י, במדבר יא:טז

The Torah is giving us a message: if you want to have any chance at influencing people, make sure that they have no doubt that you care deeply for them. As the saying goes: people don’t care how much you know until they know how much you care.


That’s a lovely thought. But there’s a dark consequence to this empathy:

יד ויכו שטרי בני ישראל אשר שמו עלהם נגשי פרעה לאמר; מדוע לא כליתם חקכם ללבן כתמול שלשם גם תמול גם היום׃ … יט ויראו שטרי בני ישראל אתם ברע לאמר; לא תגרעו מלבניכם דבר יום ביומו׃ כ ויפגעו את משה ואת אהרן נצבים לקראתם בצאתם מאת פרעה׃ כא ויאמרו אלהם ירא ה׳ עליכם וישפט; אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להרגנו׃

שמות פרק ה

”ויכו שוטרי בני ישראל“, מכאן אתה למד שהיו כְּשֵׁרִים ומסרו עצמן על ישראל וסבלו מכות כדי להקל מעליהם, ולפיכך זכו לרוה״ק שנאמר ”אספה לי שבעים איש מזקני ישראל וגו׳“…”ויפגעו בהן שוטרי ישראל“ כשהיו יוצאין מלפני פרעה, מהו נצבים, אמרו רבותינו ז״ל דתן ואבירם היו עמהן שכתוב בהן (במדבר טז) ”ודתן ואבירם יצאו נצבים“, התחילו מחרפין ומגדפין כלפי משה ואהרן.

שמות רבה (וילנא) פרשת שמות פרשה ה סימן כ

That’s an astonishing Midrash: the שטרים who suffered for בני ישראל, who allowed themselves to be beaten to protect them and became the שבעים איש מזקני ישראל, they were דתן ואבירם!

א ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי; ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן׃ ב ויקמו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים נשיאי עדה קראי מועד אנשי שם׃

במדבר פרק טז

מה עשה, עמד וכנס מאתים חמישים ראשי סנהדראות…

רש״י, במדבר טז:א

And the people loved them:

וילנו כל עדת בני ישראל ממחרת על משה ועל אהרן לאמר; אתם המתם את עם ה׳׃

במדבר יז:ו

Their concern for בני ישראל led to their leadership but also led to their failure when things started getting tough.


In 1980, Rav Soloveitchik gave a famous lecture on this parasha, on Jewish Leadership:

G-d did not elect him as a diplomat, as a negotiator, but as the teacher or the Rebbe of the people, as their spiritual and moral leader…[T]he purpose of the Exodus is not political freedom, but the conversion of a slave society into a Kingdom of Kohanim and a holy nation. “And for that you are wonderful.” Moshe knew this.

Moshe, who reconciled with his role as a teacher and leader of adults, began to doubt his ability to play the role of an Omen or mother nurse.

The שבעים איש who were supposed to help Moshe lead the people, are never heard from again (at least not as a help to Moshe!). Their job was to say no and they evidently could not do that.ה׳ has them appointed specifically to teach both Moshe and בני ישראל a lesson.

The tragedy of this parasha is that the journey from הר סיני to הר ציון should have been a journey taken by adultsץ It becomes the journey of whining brats: ויהי העם כמתאננים. And דתן ואבירם are exactly the leaders they deserve.