This week’s parsha starts with the last three מכות. Rashi asks an odd question on מכת חושך:
כא ויאמר ה׳ אל משה נטה ידך על השמים ויהי חשך על ארץ מצרים; וימש חשך׃ כב ויט משה את ידו על השמים; ויהי חשך אפלה בכל ארץ מצרים שלשת ימים׃ כג לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו שלשת ימים; ולכל בני ישראל היה אור במושבתם׃
ויהי חשך אפלה:…ולמה הביא עליהם חשך?
It’s an odd question because he doesn’t ask this about the other מכות. In fact, he’s already given an overall reason for the מכות in last week’s parsha:
אין כוונת רבינו לשאול אעיקרא דמלתא, למה הביא מכת חשך? דמאי שנא ששאל הטעם במכה זו טפי מכלהו? והרי הוא ז״ל הביא בפ׳ דלעיל במכת ערוב שבטכסיסי מלכו׳ הביא כל המכו׳ וכולם מבוארי׳ בתנחומא.
ויש טעם בדבר באגדה בכל מכה ומכה למה זו ולמה זו; בטכסיסי מלחמות מלכים בא עליהם, כסדר מלכות כשצרה על עיר, בתחלה מקלקל מעינותיה, ואחר כך תוקעין עליהם ומריעין בשופרות ליראם ולבהלם, וכן הצפרדעים מקרקרים והומים וכו׳, כדאיתא במדרש רבי תנחומא.
- Saber Rattling
- Overtly and often exaggeratedly threatening actions or statements (such as verbal threats or ostentatious displays of military power) that are meant to intimidate an enemy by suggesting possible use of force.
The Tanchuma that Rashi quotes sees the sequence of מכות as a gradual escalation against Pharaoh, to avert the final slaughter of the firstborn.
הקדוש ברוך הוא בא על המצרים כטקסין של מלכים. בתחלה סכר אמת המים שלהם…לא חזרו, הביא עליהם קלאנים, אלו צפרדעים. רבי יוסי בר חנינא אמר: קרקורן היה קשה להם מהשחתתם. לא חזרו, ירה עליהם חצים, אלו הכנים…לא חזרו, השליך עליהם אבני בלסטראות, זה הברד. לא חזרו, גירה בהן אכלוסין הרבה, זה ארבה. לא חזרו, חבשן בבית האסורים, זה חשך…לא חזרו, הרג גדולים שבהם, שנאמר: וה׳ הכה כל בכור.
What’s interesting is that here, for מכת חושך, Rashi does not give the Tanchuma’s answer. He changes his midrashic source:
ויהי חשך אפלה…שלשת ימים: חשך של אפל, שלא ראו איש את אחיו אותן ג׳ ימים. ועוד שלושת ימים אחרים חשך מכפל על זה, שלא קמו איש מתחתיו—יושב אין יכול לעמד, ועומד אין יכול לישב.
ולמה הביא עליהם חשך? שהיו בישראל באותו הדור רשעים ולא היו רוצים לצאת, ומתו בשלושת ימי אפלה, כדי שלא יראו מצריים במפלתם ויאמרו, אף הם לוקים כמונו. ועוד, שחפשו ישראל וראו את כליהם, וכשיצאו והיו שואלים מהן והיו אומרים אין בידנו כלום, אומר לו, אני ראיתיו בביתך, ובמקום פלוני הוא (שמות רבה).
Rashi sees that the pasuk repeats the phrase שלשת ימים and says that there were two reasons for the plague. But neither reason is לא חזרו, חבשן בבית האסורים.
חושך של אופל שלושת ימים כו׳: שהרי שני פעמים שלשה ימים היה החושך…שני פעמים ”שלשת ימים“ למה לי? ומתרץ…שלא היתה המכה שוה; שלשת ימים הראשונים היה החושך שלא ראו איש את אחיו, ושלשת ימים האחרונים שלא קמו וכו׳…והשתא משום שני טעמים אלו הביא הקב״ה שני מיני חושך; כי מטעם שימותו פושעי ישראל בג׳ ימים אפילה, די בחשך שלא יראו בלבד מיתתם וקבורתם. ולפירוש שיחפשו ישראל מטמוניהם לא היה די בזה, שאם כן היו סוגרים דלתותיהם ולא יניחום לכנוס.
To understand this, we need to look at the difference between מכת ברד, last week, and מכת ארבה, this week. In both cases, ה׳ gives the reason for the מכה.
יג ויאמר ה׳ אל משה השכם בבקר והתיצב לפני פרעה; ואמרת אליו כה אמר ה׳ אלקי העברים שלח את עמי ויעבדני׃ יד כי בפעם הזאת אני שלח את כל מגפתי אל לבך ובעבדיך ובעמך בעבור תדע כי אין כמני בכל הארץ׃…טז ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראתך את כחי; ולמען ספר שמי בכל הארץ׃…יח הנני ממטיר כעת מחר ברד כבד מאד אשר לא היה כמהו במצרים למן היום הוסדה ועד עתה׃ יט ועתה שלח העז את מקנך ואת כל אשר לך בשדה; כל האדם והבהמה אשר ימצא בשדה ולא יאסף הביתה וירד עלהם הברד ומתו׃ כ הירא את דבר ה׳ מעבדי פרעה הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים׃ כא ואשר לא שם לבו אל דבר ה׳ ויעזב את עבדיו ואת מקנהו בשדה׃
א ויאמר ה׳ אל משה בא אל פרעה; כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אתתי אלה בקרבו׃ ב ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי אשר שמתי בם; וידעתם כי אני ה׳׃ ג ויבא משה ואהרן אל פרעה ויאמרו אליו כה אמר ה׳ אלקי העברים עד מתי מאנת לענת מפני; שלח עמי ויעבדני׃ ד כי אם מאן אתה לשלח את עמי הנני מביא מחר ארבה בגבלך׃
I think Rashi changes his midrashic approach to the מכות because the מכות change. The first 7 are aimed at Pharaoh, but from ארבה on, ה׳ hardens his heart and removes his free will. He and the Egyptians are no longer relevant; in gamer terms, Pharaoh is now an NPC. The rest of the מכות are in order to give Israel a story to tell; אשר התעללתי במצרים, how I played with the formerly-mighty Egypt. ארבה is adding insult to injury: (שמות י:ה) ואכל את יתר הפלטה הנשארת לכם מן הברד.
So then Rashi’s question is למה הביא מכת חשך? Why not go straight to מכת בכורות, the climactic scene with all the special effects?
מכת חושך הייתה אמורה להיות המכה החזקה ביותר—המכה השלישית בסדרה השלישית. לכאורה היינו מצפים לדבר חמור וחזק ביותר. אבל במקום זאת אנו מקבלים את מכת חושך, שלא ברור מה כל כך נורא בה. ודאי שאין פה השוואה בכלל לעוצמה של הברד והארבה. במכת חושך לא נאמר שמישהו נפגע או מת, אלא מדובר באי-נוחיות בלבד. לא מוזכר במכה הזו פגיעה בבני אדם כלל, אלא רק העובדה שהם לא קמו.
המשותף לשתי התשובות הוא שעיקר המכה היא בשביל ישראל, ולא ההכאה של המצרים. הבסיס לפירוש השני הוא שאלת הכלים שמופיעה בפרק הבא.
“Freeze frame” is a term in live stage performance, for a technique in which actors freeze at a particular point to enhance a scene or show an important moment in production. Spoken word may enhance the effect, with a narrator or one or more characters telling their personal thoughts regarding the situation.
The description of the מכה makes us imagine a play, where the actors freeze, the lights dim, and selected actors are spotlighted as they move about and talk about the scene. לא קמו איש מתחתיו…ולכל בני ישראל היה אור במושבתם. The focus from here is on בני ישראל, not מצרים. This is the beginning of Israel’s role in the Exodus; after this follows (שמות יב:ג) ויקחו להם איש שה לבית אבת and the actual מצוות of יציאת מצרים. But there needs to be something before that.
Let’s look at the שמות רבה that Rashi cites:
חשֶׁךְ לָמָּה הֵבִיא עֲלֵיהֶן, יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֵין לְפָנָיו מַשֹּׂוֹא פָנִים וְהוּא חוֹקֵר לֵב וּבֹחֵן כְּלָיוֹת, לְפִי שֶׁהָיוּ פּוֹשְׁעִים בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה לָהֶן פַּטְרוֹנִין מִן הַמִּצְרִיִּים וְהָיָה לָהֶן שָׁם עשֶׁר וְכָבוֹד וְלֹא הָיוּ רוֹצִים לָצֵאת, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם אָבִיא עֲלֵיהֶן מַכָּה בְּפַרְהֶסְיָא וְיָמוּתוּ, יֹאמְרוּ הַמִּצְרִיִּים כְּשֵׁם שֶׁעָבַר עָלֵינוּ כָּךְ עָבַר עֲלֵיהֶן, לְפִיכָךְ הֵבִיא עַל הַמִּצְרִיִּים אֶת הַחשֶׁךְ שְׁלשָׁה יָמִים כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ קוֹבְרִין מֵתֵיהֶם.
וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלשֶׁת יָמִים: וּבִשְׁלשֶׁת יְמֵי אֲפֵלָה נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וְהִשְׁאִילוּם, שֶׁהָיָה יִשְׂרָאֵל נִכְנַס לְתוֹךְ בָּתֵּיהֶן שֶׁל מִצְרִים וְהָיוּ רוֹאִין בָּהֶן כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלוֹת, אִם הָיוּ אוֹמְרִים אֵין לָנוּ לְהַשְׁאִיל לָכֶם הָיוּ יִשְרָאֵל אוֹמְרִים לָהֶן הֲרֵי הוּא בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיוּ הַמִּצְרִיִּים אוֹמְרִים אִם הָיוּ אֵלּוּ רוֹצִים לְשַׁקֵּר בָּנוּ הָיוּ נוֹטְלִין אוֹתָן בִּימֵי הַחשֶׁךְ וְלֹא הָיִינוּ מַרְגִּישִׁין, שֶׁהֲרֵי רָאוּ אוֹתָן כְּבָר אַחַר שֶׁלֹא נָגְעוּ חוּץ מִדַּעְתֵּנוּ כְּמוֹ כֵן לֹא יַחֲזִיקוּ, וְהָיוּ מַשְׁאִילִין לָהֶן.
We talked last time about what מות means, aggadically:
[ונערתיה הלכת] על יד היאר:…וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ, ”הוֹלְכוֹת“ לְשׁוֹן מִיתָה.
ויראה שהענין זה מיתה עליונה, כי נסתלק מהם כחם ומזלם לגמרי וזהו מיתה עליונה ושוב לא מיחו…ובפירוש זה יתורץ לך מה שלא כתב בפירוש דבר זה בכתוב, כמו שפירש לך הכתוב הצלת משה רבינו עליו השלום, הוי ליה לפרש שהנערות היו הולכות למיתה, שלא היה זה נס מפורסם.
And we’ve discussed the translation of וינצלו את מצרים as “they saved Egypt” before; the כלי כסף וכלי זהב ושמלת were reparations.
לה ובני ישראל עשו כדבר משה; וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלת׃ לו וה׳ נתן את חן העם בעיני מצרים וישאלום; וינצלו את מצרים׃
We can only translate this phrase as “and they saved Egypt”. This does not refer to the Egyptian fear of death (our statement follows the last plague), nor was it concerned with the earlier plagues, which they deserved as they had not helped the Israelites. Rather they were saved from the future destructive hate of G-d and any final vengeance.
When God told Moses to tell the Israelites to take parting gifts from the Egyptians, it is as if He were saying: Yes, the Egyptians enslaved you, but that is about to become the past. Precisely because I want you to remember the past, it is essential that you do so without hate or desire for revenge. What you are to recall is the pain of being a slave, not the anger you feel towards your slave-masters. There must be an act of symbolic closure. This cannot be justice in the fullest sense of the word: such justice is a chimera, and the desire for it insatiable and self-destructive…Therefore the former slave-owner must give the former slave a gift, acknowledging him as a free human being who has contributed, albeit without choice, to his welfare. This is not a squaring of accounts. It is, rather, a minimal form of restitution, of what today is called “restorative justice”.
מכת חושך was the preparation for יציאת מצרים. Before בני ישראל could do the מצוות that would make them worthy of being saved, דם מילה and דם פסח, they needed to decide that they would be saved. They could not become an independent nation if they were not determined to leave Egypt; לא היו רוצים לצאת, ומתו. But equally, they could not become an independent nation unless they determined to leave Egypt and their victimhood behind: וינצלו את מצרים.
מכת חושך was the time when בני ישראל could decide for themselves, without the pressure of Egyptian culture, what their future would be.