בס״ד

Kavanot: פרשת בא תשע״ח

Thoughts on Tanach and the Davening

Much of this comes from Rav Ezra Bick’s The Confrontation of Moshe and Pharaoh.

The parasha starts with another mission of Moshe to Pharaoh:

א ויאמר ה׳ אל משה בא אל פרעה; כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אתתי אלה בקרבו׃ ב ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי אשר שמתי בם; וידעתם כי אני ה׳׃

שמות פרק י

But there’s something missing here:

ויאמר ה׳ אל משה בא אל פרעה; ואמרת אליו כה אמר ה׳ שלח את עמי ויעבדני׃

שמות ז:כו

ויאמר ה׳ אל משה השכם בבקר והתיצב לפני פרעה הנה יוצא המימה; ואמרת אליו כה אמר ה׳ שלח עמי ויעבדני׃

שמות ח:טז

ויאמר ה׳ אל משה בא אל פרעה; ודברת אליו כה אמר ה׳ אלקי העברים שלח את עמי ויעבדני׃

שמות ט:א

ויאמר ה׳ אל משה השכם בבקר והתיצב לפני פרעה; ואמרת אליו כה אמר ה׳ אלקי העברים שלח את עמי ויעבדני׃

שמות ט:יג

Moshe is told to go, but not told what to do or say. Rashi fills in the obvious blank:

ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה: והתרה בו.

רש״י, שמות י:א

And Ramban points out that the Torah itself fills that in later:

והנה הודיע הקדוש ברוך הוא עתה למשה מכת הארבה ושיגיד אותה לפרעה, כי מה טעם בא אל פרעה, כי לא יאמר לו כלום, ולא נזכר רק בדברי משה אל פרעה, כי הכתוב קצר בזה.

רמב״ן, שמות י:ב

ג ויבא משה ואהרן אל פרעה ויאמרו אליו כה אמר ה׳ אלקי העברים עד מתי מאנת לענת מפני; שלח עמי ויעבדני׃ ד כי אם מאן אתה לשלח את עמי הנני מביא מחר ארבה בגבלך׃ ה וכסה את עין הארץ ולא יוכל לראת את הארץ; ואכל את יתר הפלטה הנשארת לכם מן הברד ואכל את כל העץ הצמח לכם מן השדה׃ ו ומלאו בתיך ובתי כל עבדיך ובתי כל מצרים אשר לא ראו אבתיך ואבות אבתיך מיום היותם על האדמה עד היום הזה; ויפן ויצא מעם פרעה׃

שמות פרק י

But still, why structure the text like this? Why “Go to Pharaoh” and only tell us the message in the next paragraph? And even more mysterious, why כי אני הכבדתי את לבו? “Go warn Pharaoh because I hardened his heart and he won’t listen”? I think we are translating כי incorrectly. It doesn’t always mean “because”; it may mean “despite”:

כא וירח ה׳ את ריח הניחח ויאמר ה׳ אל לבו לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו; ולא אסף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי׃ כב עד כל ימי הארץ; זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף ויום ולילה לא ישבתו׃

בראשית פרק ח

משום כך פירש הרס״ג את המילה ”כי“ במשמעות של ”אף על פי“. למרות שיצר לב האדם רע, הקב״ה נמנע מכאן ולהבא להוריד מבול על הארץ.

ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך א־דני ילך נא א־דני בקרבנו; כי עם קשה ערף הוא וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו׃

שמות לד:ט

ה׳ is telling Moshe, go to Pharaoh despite the fact that I have hardened his heart. Don’t despair like last time (at the end of פרשת שמות). He won’t let the people go, but there is still a purpose.


To see what that purpose it, we have to ask, what does it mean, וַיְחַזֵּק ה׳ את לב פרעה? Rambam explains that it is a punishment:

ה:א רשות כל אדם נתונה לו; אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו; ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו… כלומר הן מין זה של אדם היה אחד בעולם ואין לו מין שני דומה לו בזה העניין שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ ואין לו מי שיעכב על ידו מלעשות הטוב או הרע.

ו:ד ואפשר שיחטא האדם חטא גדול או חטאים הרבה עד שייתן הדין לפני דיין האמת שיהיה הפירעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו כדי שימות ויאבד בחטאים שעשה…

ו:ה לפיכך כתוב בתורה ”ואני אחזק את לב פרעה“ לפי שחטא מעצמו תחילה והרע לישראל הגרים בארצו… נתן הדין למנוע ממנו התשובה עד שנפרעין ממנו; לפיכך חיזק הקדוש ברוך הוא את ליבו.

משנה תורה הלכות תשובה

Note that in the first five plagues, Pharaoh is stubborn without ה׳’s intervention:

תנין וַיֶּחֱזַק לב פרעה ולא שמע אלהם שמות ז:יג
דם וַיֶּחֱזַק לב פרעה ולא שמע אלהם ז:כב
צפרדע וְהַכְבֵּד את לבו ולא שמע אלהם ח:יא
כניםוַיֶּחֱזַק לב פרעה ולא שמע אלהם ח:טו
ערובוַיַּכְבֵּד פרעה את לבו גם בפעם הזאתח:כח
דברוַיִּכְבַּד לב פרעהט:ז
שחיןוַיְחַזֵּק ה׳ את לב פרעה ולא שמע אלהםט:יב
ברדוַיַּכְבֵּד לבו הוא ועבדיוט:לד
ארבה וַיְחַזֵּק ה׳ את לב פרעהי:כ
חשךוַיְחַזֵּק ה׳ את לב פרעהי:כז
בכורותויאמר קומו צאו מתוך עמייב:לא

In שחין, Pharaoh got a taste of his ultimate punishment—his loss of his free will, of his humanity. This was מדה כנגד מדה for the slavery. The next plague, ברד was the final test:

יג ויאמר ה׳ אל משה השכם בבקר והתיצב לפני פרעה; ואמרת אליו כה אמר ה׳ אלקי העברים שלח את עמי ויעבדני׃ יד כי בפעם הזאת אני שלח את כל מגפתי אל לבך ובעבדיך ובעמך בעבור תדע כי אין כמני בכל הארץ׃ טו כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך בדבר; ותכחד מן הארץ׃ טז ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראתך את כחי; ולמען ספר שמי בכל הארץ׃ …יט ועתה שלח העז את מקנך ואת כל אשר לך בשדה; כל האדם והבהמה אשר ימצא בשדה ולא יאסף הביתה וירד עלהם הברד ומתו׃ כ הירא את דבר ה׳ מעבדי פרעה הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים׃ כא ואשר לא שם לבו אל דבר ה׳ ויעזב את עבדיו ואת מקנהו בשדה׃

שמות פרק ט

And when he fails, it is all over. Pharaoh will get no more chances. That is why (in my opinion) the parasha breaks at that point.


So last week’s parasha was for Pharaoh and the Egyptians. This week is for בני ישראל. Pharaoh is just a prop: למען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים…וידעתם כי אני ה׳. And in the next perek ה׳ tells Moshe this explicitly;

ט ויאמר ה׳ אל משה לא ישמע אליכם פרעה למען רבות מופתי בארץ מצרים׃ י ומשה ואהרן עשו את כל המפתים האלה לפני פרעה; ויחזק ה׳ את לב פרעה ולא שלח את בני ישראל מארצו׃

שמות פרק יא

But still, why does Moshe have to go through this playacting with Pharaoh? If ה׳ is simply planning on demonstrating אתתי אשר שמתי, why warn Pharaoh?

When Moshe gets his final נבואה to present to Pharaoh, he gets upset:

וירדו כל עבדיך אלה אלי והשתחוו לי לאמר צא אתה וכל העם אשר ברגליך ואחרי כן אצא; ויצא מעם פרעה בחרי אף׃

שמות יא:ח

Why is Moshe angry? Rabbi Yaakov Tzvi Mecklenburg says it wasn’t Moshe who was angry, but Pharaoh:

יתכן יותר…שמלות ב”חרי אף“ שב לפרעה; רצונו, פרעה היה בחרי אף.

הכתב והקבלה, שמות יא:ח

But that doesn’t seem to fit the flow of the text. The gemara says Moshe actually slapped Pharoah:

וכל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם?! והכתיב (שמות יא) ”ויצא משה מעם פרעה בחרי אף“ ולא א״ל ולא מידי! אמר ריש לקיש: סטרו ויצא.

זבחים קב,א

Rashi tries to put the pieces of the pasuk together:

וירדו כל עבדיך: חלק כבוד למלכות שהרי בסוף ירד פרעה בעצמו אליו בלילה (שמות יב:לא) ”ויאמר קומו צאו מתוך עמי“ ולא אמר לו משה מתחלה וירדת אלי והשתחוית לי.

ויצא מעם פרעה: כשגמר דבריו יצא מלפניו.

בחרי אף: על שאמר לו (שמות י:כח) אל תוסף ראות פני.

רש״י, שמות יא:ח

”וירדו כל עבדיך—חלק כבוד למלכות וכו׳“ קשה, שהרי במדרש אמר שסרט בפניו ויצא בחרי אף, שנאמר ”ויצא מעם פרעה בחרי אף“ ואיך אמר בכאן שחלק כבוד למלכות? י״ל שמתחלה חלק לו כבוד כדברי רש״י בכאן אבל בסוף בהרבותו לדבר כעס עמו וסרט בפניו כדברי הדרש; וכן יש לדקדק מדברי רש״י שאמר לאחר שגמר דבריו יצא מלפניו בחרי אף דמשמע שבסוף דבריו היה זה.

ר׳ עובדיה מברטנורא (עמר נקא) שמות יא:ח

Moshe didn’t lose his temper at Pharaoh until the very last minute, when Pharaoh said:

כח ויאמר לו פרעה לך מעלי; השמר לך אל תסף ראות פני כי ביום ראתך פני תמות׃ כט ויאמר משה כן דברת; לא אסף עוד ראות פניך׃

שמות פרק י

The Netziv notes a problem with Moshe’s נבואה in the presence of Pharaoh:

א ויאמר ה׳ אל משה עוד נגע אחד אביא על פרעה ועל מצרים אחרי כן ישלח אתכם מזה; כשלחו כלה גרש יגרש אתכם מזה׃ ב דבר נא באזני העם; וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב׃ ג וַיִּתֵּן ה׳ את חן העם בעיני מצרים; גם האיש משה גדול מאד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם׃

שמות פרק יא

וקשה לי א״כ היה בכל השעה ההיא בכעס. ואיך חלה עליו רוה״ק ושמע כל דבר ה׳. אלא נראה דמשה ואהרן הסבירו לו כל המאמר והוא לא רצה לשמוע כלל. וע״ז יצא בחרון אף.

חומש העמק דבר, שמות יא:ח

אין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות…אלא מתוך דבר שמחה של מצוה.

שבת ל,ב

Rabbi Asher Brander explains that the anger was at Pharaoh for the failure of his (Moshe’s) mission. Moshe did not need to take בני ישראל out of Egypt; that was ה׳’s job. Moshe was sent on a mission to Pharaoh, למען ספר שמי בכל הארץ. The Jews are supposed to be an “אור לגוים”; simply humiliating the Egyptians may feel good for our desire for revenge, but it misses the point.

האיש משה גדול מאד…בעיני העם: ויש אומרים כי ”בעיני העם“, עם מצרים.

רמב״ן, שמות יא:ג

[T]he Egyptians not only harbored no enmity against Moshe, but loved him—for they understood Moshe, his Torah and God were true. Moshe’s agenda was being met.

And yet Moshe understood that Pharaoh was the key, for in Pharaoh’s admission lies world impact. If only the monarch would openly declare the oneness and truth of Hashem. He thus treats Pharaoh with respect, for as long as Pharaoh is willing to dialogue, there is a chance. Over the course of several conversations, Moshe makes headway. Suddenly, Pharaoh breaks off the dialogue…effectively shutting the door on Moshe’s mission. Once Moshe realizes it is over…it is time to move on and out.

One more item remains: Moshe’s anger. Neither personal wrath, nor self righteous ire moves Moshe. His fury is directed at Pharaoh who by throwing Moshe out, conclusively fails to respond to Hashem’s manifest presence—thus perpetrating massive chillul Hashem in the world. Moshe responds in great anger, as monarchical respect yields to Divine imperative. Moshe models for us a lesson well worth internalizing that when God’s name is defamed, we must feel sadness and anger.

Pharaoh may have lost his ability to act. He was sliding on the ice toward the cliff. But he didn’t lose his ability to react. He could have still created a קידוש ה׳, accomplishing the mission of בני ישראל to be an אור לגוים. The further disasters that would befall Egypt might have been averted.