בס״ד

Kavanot: פרשת אמור תשע״ט

Thoughts on Tanach and the Davening

The end of this week's parasha summarizes all the יומים טובים:

א וידבר ה׳ אל משה לאמר׃ ב דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם מועדי ה׳ אשר תקראו אתם מקראי קדש אלה הם מועדי׃ ג ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש כל מלאכה לא תעשו; שבת הוא לה׳ בכל מושבתיכם׃

ויקרא פרק כג
The obvious question is, why mention שבת here?

ששת ימים: מה ענין שבת אצל מועדות, ללמדך שכל המחלל את המועדות מעלין עליו כאלו חלל את השבתות. וכל המקיים את המועדות, מעלין עליו כאלו קיים את השבתות.

רש״י, ויקרא כג:ג
That does not seem to fit the פשט. The Vilna Gaon is often cited as having a different interpretation, though I haven't found the original:

The Vilna Gaon suggests a brilliant, novel way of dealing with this problem. He proposes that the "Shabbat" mentioned in vv. 2-3 does not refer to Saturday, the weekly Shabbat described numerous other times in the Torah. Rather, it refers to the Holy Day of Yom Kippur. Like Shabbat, Yom Kippur is also referred to in the Torah as "Shabbat Shabbaton" (translated here as "a total Shabbat")--see Sh'mot 31:15 and Vayikra 23:32. And Yom Kippur is certainly one of the Moadim.

But if the "Shabbat" of the verse is Yom Kippur, then what are the six other days mentioned here? The Gaon explains that these are the other six Yomim Tovim [= major holy days, holidays when most work is prohibited]: Rosh Hashanah, the 1st and 8th days of Succot, the 1st and 7th days of Pesach, and Shavuot. The meaning of the verse is thus, according to the Gaon's interpretation: “On the [other] six days [mentioned in this section], [certain types of] work may be done (i.e. the cooking and preparation of food, which is permissible on festival days), but on the seventh day [of the holidays under discussion], there is a total Shabbat, a holy day; no work (i.e. not even cooking, etc.) may be done...” Instead of describing the six days of the week which culminate in Shabbat, the verse is actually speaking of the six festivals during which some work is permitted, which culminate in the "total Shabbat" of Yom Kippur! The Torah thus introduces its description of the holidays with a broad statement about the Moadim in general.

The problem is that the Vilna Gaon is wrong; the מועדים *are* called שבת:

אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי באספכם את תבואת הארץ תחגו את חג ה׳ שבעת ימים; ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון׃

ויקרא כג:לט
I think that the Vilna Gaon is hinting at something deeper than the fact that we can cook on Yom Tov. There are two aspects of "resting" on Shabbat, the negative commandment ("Thou Shalt Not Work") and the positive ("Thou Shalt Rest"):

שלא לעשות מלאכה בשבת, שנאמר ”לא תעשה כל מלאכה“

משנה תורה, הקדמה, מצוות לא תעשה שכ

לשבות בשבת, שנאמר ”וביום השביעי תשבות“

משנה תורה, הקדמה, מצוות עשה קנד
What's interesting is that for the יומים טובים, the Torah says כל מלאכת עבדה לא תעשו (the negative commandment), and it *calls* those days שבת or שבתון, but there is no direct command תשבות except for יום כיפור:

כז אך בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפרים הוא מקרא קדש יהיה לכם ועניתם את נפשתיכם; והקרבתם אשה לה׳׃ ... לב שבת שבתון הוא לכם ועניתם את נפשתיכם; בתשעה לחדש בערב מערב עד ערב תשבתו שבתכם׃

ויקרא פרק כג
There is a complicated מחלקת in the gemara whether there is a מצוַת עשה of שבות on יום טוב. Rabbi Michael Rosensweig has a shiur on this, which I don't pretend to fully understand, but the Rambam concludes that there *is* a מצוַת עשה as well as a לא תעשה:

שלא לעשות מלאכה בראשון של פסח, ”שנאמר כל מלאכה לא ייעשה בהם“

משנה תורה, הקדמה, מצוות לא תעשה שכג

לשבות בראשון של פסח, שנאמר ”ביום הראשון מקרא קודש“

משנה תורה, הקדמה, מצוות עשה קנט
However, Rav Rosensweig points out that the derivation of the positive commandment is not from the word שבתון (that simply serves as the textual hook for deriving the details of the law) but from מקרא קודש:

The essence of Shabbat is to serve as a reminder about the Creation. The prohibition of labor comes to remind us that following the six days of Creation, God rested on the seventh day. According to this, it is clear why a Shabbat desecrator is subject to such a severe punishment--for through his actions, he denies the Creation of the world. In contrast, the idea underlying the prohibition of labor on Yom Tov is less clear. Each of the festivals has its own unique significance; it is therefore difficult to assume that the prohibition of labor (which applies equally to all of the festivals) is connected to this unique meaning? Why, then, is labor forbidden on Yom Tov?

...On Yom Tov, on the other hand, the mitzva of Shabbaton is superfluous, for the days of Yom Tov are not a remembrance of Creation, and the prohibitions of labor fashion the day as a "holy day."

We make יום טוב a מקרא קודש by not spending our time doing prosaic things but instead dedicate the day to ה׳. But that isn't quite true. We do other things on יום טוב besides serve ה׳: we eat. A lot:

דתניא, רבי אליעזר אומר: אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה. רבי יהושע אומר: חלקהו, חציו לאכילה ושתייה וחציו לבית המדרש. ואמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו, כתוב אחד אומר (דברים טז:ח) עֲצֶרֶת לַה׳ אֱלֹקֶיךָ, וכתוב אחד אומר (במדבר כט:לה) עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם. רבי אליעזר סבר: או כולו לה׳ או כולו לכם. ורבי יהושע סבר: חלקהו, חציו לה׳ וחציו לכם.

פסחים סח,ב
And in fact, that is another מצוַת עשה on יום טוב:

לשמוח ברגלים, שנאמר ”ושמחת בחגך“

משנה תורה, הקדמה, מצוות עשה נד

But the truth is that the מצוה of שמחה does not detract from our עבודת ה׳:

יז שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולם אסורים בספד ותענית, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלווים עליו שנאמר ”ושמחת בחגך“...

יח כיצד: הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות; והנשים קונה להן בגדים ותכשיט כפי ממונו; והאנשים אוכלין בשר ושותין יין שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין. וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האמיללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כרסו.

משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב פרק ו

ושמחת לפני ה׳ אלקיך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך במקום אשר יבחר ה׳ אלקיך לשכן שמו שם׃

דברים טז:יא

והלוי והגר והיתום והאלמנה: ארבעה שלי כנגד ארבעה שלך, בנך ובתך ועבדך ואמתך, אם אתה משמח את שלי, אני משמח את שלך.

רש״י, שם
Our eating and drinking have to be with the community. That is part of the מקרא קודש.
And that explains an odd insertion in our parasha:

טז עד ממחרת השבת השביעת תספרו חמשים יום; והקרבתם מנחה חדשה לה׳׃ ... כא וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו; חקת עולם בכל מושבתיכם לדרתיכם׃ כב ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט; לעני ולגר תעזב אתם אני ה׳ אלקיכם׃

ויקרא פרק כג

אמר רבי אבדימס ברבי יוסף: מה ראה הכתוב ליתנה באמצע הרגלים, פסח ועצרת מכאן וראש השנה ויום הכפורים והחג מכאן? ללמדך שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי, מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב קרבנותיו בתוכו.

רש״י, ויקרא כג:כב
The Chasam Sofer explains the connection:

ובקוצרכם מכאן למדו חז״ל (חגיגה דף יג ) תשלומין לשבועות: איזהו חג שאתה קורא וקוצר? הוי אומר זהו תשלומין של שבועות. ואיתא בת״כ שלכן כתוב מצות פאה ולקט כאן, לומר כל הנותן מתנות עניים כאלו הקריב קרבנות וקיים המועדים. נראה לי ליען ליום הקדוש יום הביכורים, יום מתן תורה, גרוע מכל יו״ט לימי תשלומין שלו; הם חול גמור ואינם חול המועד כמו פסח וסוכות. ולמה יגרע? ע״כ אמר לא מיגרע גרע שהרי בקוצרכם תניחו לקט ופיאה, והרי הוא קדוש כמועדים וכימי קרבן, וראוי ימים הללו להיות ימי תשלומין ליום הקדוש הלזה.

The Torah is telling us that שבועות starts the harvest season. Don't spend your "חול המואד" going to Six Flags; get out in the fields and work, so you can give לקט שכחה ופאה לעני כראוי. *That* is a מקרא קדש. Rabbi Shulman likes to point out that the משכן is called the אוהל מועד, the "tent of meeting" or "tent of the encounter". There are two aspects of this encounter: we meet with ה׳ and we meet with the community as a whole. The מועדים as well as מקראי קודש have to encompass both.