בס״ד

Kavanot: פרשת אמור תשע״ח

Thoughts on Tanach and the Davening

At the end of this week's parasha, there's an interesting story:

י ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל; וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי׃ יא ויקב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ויביאו אתו אל משה; ושם אמו שלמית בת דברי למטה דן׃ יב ויניחהו במשמר לפרש להם על פי ה׳׃

יג וידבר ה׳ אל משה לאמר׃ יד הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה וסמכו כל השמעים את ידיהם על ראשו; ורגמו אתו כל העדה׃ טו ואל בני ישראל תדבר לאמר; איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו׃ טז ונקב שם ה׳ מות יומת רגום ירגמו בו כל העדה; כגר כאזרח בנקבו שם יומת׃ יז ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת׃ יח ומכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש׃ יט ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו׃ כ שבר תחת שבר עין תחת עין שן תחת שן כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו׃ כא ומכה בהמה ישלמנה; ומכה אדם יומת׃ כב משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה; כי אני ה׳ אלקיכם׃

ויקרא פרק כד

I have two questions: first, this is ספר ויקרא. It’s all laws, not stories. The narratives of בני ישראל’s journey in the wilderness belongs in שמות and במדבר. Why have a narrative here? Second, the list of laws that follows goes from נקב שם ה׳ to עין תחת עין and tort law. What’s the connection?

Rav Lichtenstein explains the narrative in context:

[T]he megadef belongs to Parashat Emor…[I]ts purpose is to illuminate the concept of kedushat HaShem, its importance and gravity, and to highlight the dangers and difficulties involved in observing and respecting it. As such, it is an appropriate, if tragic, sequel to the parasha’s directive to lead lives of holiness and a vivid reminder of the need for constant vigilance in this endeavor.

The narrative emphasizes the law, as we saw last week:

וידבר ה׳ אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה׳ וימתו׃

ויקרא טז:א

מה תלמוד לומר, היה רבי אלעזר בן עזריה מושלו משל לחולה שנכנס אצלו רופא. אמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב. בא אחר ואמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני. זה זרזו יותר מן הראשון, לכך נאמר אחרי מות שני בני אהרן.

רש״י,שם

Any statement of law has a greater impact if accompanied by an illustration; this one “just happened” to have a concrete example:

הביא הכתוב הלכה למעשה ממה שקרה לאיש אחד שקלל את שמו יתברך וצווה ה׳ לרגום אותו באבנים.

אברבנאל, ויקרא כד:י

But then what is the connection between נקב שם ה׳ and the restatement of פרשת משפטים? Actually even the cursing is part of פרשת משפטים:

אלקים לא תקלל; ונשיא בעמך לא תאר׃

שמות פרק כב:כז

And that comes right after the עין תחת עין, which itself is right after the עשרת הדברות:

כג ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש׃ כד עין תחת עין שן תחת שן יד תחת יד רגל תחת רגל׃ כה כויה תחת כויה פצע תחת פצע חבורה תחת חבורה׃

שמות פרק כא

It is a profound theological statement that tort law is part of ברית סיני. Societies may have laws but those laws are based on self-interest, not morality. The only atheistic ethic is the will to power:

[S]ecular accounts of justice have no moral sources outside the self…if there is no God, Nietzsche is right and there is no good reason to tell someone else they should live unselfishly.

And so the two laws are intimately connected. Damages are not just torts; they are blasphemy:

ואמר רבי חנינא: הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה.

סנהדרין נח,ב

”בנקבו שם“ וסמיך ”איש כי יכה“; לומר ”כל הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה“.

בעל הטורים, ויקרא כד:טז

Thus, Man, created by G-d in His image, endowed with the faculties of reason and spirit, is the supreme expression of the Divine Presence in the material world, so that he who strikes a blow against a fellow man is also striking a blow against his Creator. Therefore, the Torah deals with this issue in Leviticus, in addition to its previous treatment in Parashat Mishpatim. There, the emphasis was upon the civil element and the injury inflicted upon the assaulted person…here, though, the focus is upon the sinner who has mutilated the divine image and sinned against G-d. The attack upon a human being is considered an act of desecration, hillul hakodesh, a prime topic of Parashat Emor.

…This highlights the transition which the Torah makes from the megadef to the person who assaults a fellow human. Rather than being an abrupt and incomprehensible switch from an issue involving the human-divine relationship to a human-human relationship, they are both an expression of a blasphemous act which the Torah prohibits.

And the law of מכה נפש בהמה ישלמנה serves to highlight this, by contrast:

ואמר כי אמנם הפועל הרע כאשר יהיה נעשה בנושאים מתחלפים אף על פי שהוא פועל אחד בעצמו יתחלף ענשו כפי חלוף אותם הנושאים עד שיהיה העונש בהיות החטא באיזה נושא עונש בגוף או עונש מיתה וכאשר יהיה בנושא אחר למטה ממנו יהיה העונש ממון….בהורג: שההורג נפש אדם חייב מיתה וההורג בהמת חבירו חייב ממון בלבד.

ספורנו, ויקרא כד:יז

And these laws serve as the introduction to next week’s parasha, בהר סיני, as we go back full circle to Sinai:

The solution that we are about to suggest is based on a rather amazing shiur that I heard many years ago from Rav Yoel Bin Nun, where he uncovers a chiastic structure that ties together Sefer Shemot and Vayikra.

Brit—before Matan Torah

Dibrot

Mitzvot—after Matan Torah

Mishpatim—civil laws

Tzivui Hamishkan

Shabbat

Korbanot of the individual

Kohanim—how to offer

Shechinah on mishkan

Its dedication etc.

Shechina in the Camp, proper behavior, etc.

Kohanim—who can’t offer

Korbanot—what can’t be a korban

Mo’adim

Menora and Shulchan

Mishpatim in aftermath of the Mekallel incident

Mitzvot at Har Sinai: shmitta and yovel

Dibrot (first 4)

Brit—Tochachat Bechukotai

פרשת משפטים includes a description of the ceremony surrounding מעמד הר סיני:

ד ויכתב משה את כל דברי ה׳ וישכם בבקר ויבן מזבח תחת ההר; ושתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל׃ ה וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עלת; ויזבחו זבחים שלמים לה׳ פרים׃ ו ויקח משה חצי הדם וישם באגנת; וחצי הדם זרק על המזבח׃ ז ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם; ויאמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע׃ ח ויקח משה את הדם ויזרק על העם; ויאמר הנה דם הברית אשר כרת ה׳ עמכם על כל הדברים האלה׃

שמות פרק כד

As we discussed last year, this ספר הברית is actually the text of next week’s parasha:

ויקח ספר הברית: אין מוקדם ומאוחר בתורה, הם התוכחות כדאיתא במכילתא.

חזקוני, שמות כד:ז

And so, after the detour necessitated by חטא העגל, we’re back to our true destiny:

ג ומשה עלה אל האלקים; ויקרא אליו ה׳ מן ההר לאמר כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל׃ ד אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים; ואשא אתכם על כנפי נשרים ואבא אתכם אלי׃ ה ועתה אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ׃ ו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש; אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל׃ ז ויבא משה ויקרא לזקני העם; וישם לפניהם את כל הדברים האלה אשר צוהו ה׳׃ ח ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה; וישב משה את דברי העם אל ה׳׃

שמות פרק יט

Next week we’re back at Har Sinai, ready to seal the ברית and start the journey to the promised land. This week we conclude with the ultimate קדושה, the link between the מצוות בין אדם למקום and the מצוות שבין אדם לחברו that makes us a גוי קדוש.