בס״ד

Kavanot: פרשת אמור תשע״ד

Thoughts on Tanach and the Davening

This week we get to be a little medical, which is always fun:

טז וידבר ה׳ אל משה לאמר׃ יז דבר אל אהרן לאמר: איש מזרעך לדרתם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם אלקיו׃ יח כי כל איש אשר בו מום לא יקרב; איש עור או פסח או חרם או שרוע׃ יט או איש אשר יהיה בו שבר רגל או שבר יד׃ כ או גבן או דק או תבלל בעינו או גרב או ילפת או מרוח אשך׃ כא כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן לא יגש להקריב את אשי ה׳; מום בו את לחם אלקיו לא יגש להקריב׃ כב לחם אלקיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל׃ כג אך אל הפרכת לא יבא ואל המזבח לא יגש כי מום בו; ולא יחלל את מקדשי כי אני ה׳ מקדשם׃ כד וידבר משה אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל׃

ויקרא פרק כא

And the redundancy of the text lends itself to midrashic analysis:

אין לי אלא שנולד תמים ונעשה בעל מום. נולד בעל מום ממעי אמו מנין? תלמוד לומר ”אשר יהיה בו מום“.

ספרא ויקרא כא:יז

זה טעות סופר, וצריך להיות כך: תלמוד לומר ”כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן“. ופרושו: דמילדותו, דהיינו תיכף ”מזרע אהרן “, ניכר המום בו.

משך חכמה, שם

לרבות שאר מומין

רש״י, ויקרא כא:כא, ד״ה כל איש אשר בו מום

[כלל…פרט…]חזר וכלל. מה הפרט מפורש מום הגלוי ואינו חוזר, אף כל מום שבגלוי ואינו חוזר

רש״י, דברים טו:כא, ד״ה כל מום רע

בעוד מומו בו פסול, הא אם עבר מומו כשר

רש״י, ויקרא כא:כא, ד״ה מום בו

This list of blemishes that disqualify the כהן is strikingly similar to the list later on in the parasha:

יז וידבר ה׳ אל משה לאמר׃ יח דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל ואמרת אלהם; איש איש מבית ישראל ומן הגר בישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה׳ לעלה׃ יט לרצנכם; תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים׃ כ כל אשר בו מום לא תקריבו; כי לא לרצון יהיה לכם׃ כא ואיש כי יקריב זבח שלמים לה׳ לפלא נדר או לנדבה בבקר או בצאן תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו׃ כב עורת או שבור או חרוץ או יבלת או גרב או ילפת לא תקריבו אלה לה׳; ואשה לא תתנו מהם על המזבח לה׳׃ כג ושור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה אתו ולנדר לא ירצה׃ כד ומעוך וכתות ונתוק וכרות לא תקריבו לה׳; ובארצכם לא תעשו׃ כה ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה: כי משחתם בהם מום בם לא ירצו לכם׃

ויקרא פרק כב

I can understand why bringing a blemished animal would be unacceptable. When one brings a gift, it should be the best possible. But why are blemished kohanim disqualified? As Rabbi Frand asks:

There is another problem here with the whole concept of Priestly blemishes. Living in the post-Americans With Disabilities Act (ADA) of 1990, it is very difficult for modern day man to understand these pasukim. We live in a society where it is federally illegal to discriminate against a person because of a disability. Buildings must be built in a certain fashion because of this law. One is not allowed to build a building with stairs any more. If one does, alternate access has to be provided via ramps for handicap access. This is a very noble thing. Just because a person has a disability, he is no less important than any person who has all of his limbs and functions.

The Torah—whose ways are ways of pleasantness and all her paths are those of peace—does not seem to be compliant with the ADA. We accept axiomatically that no one is “fairer” than the Almighty, not even the Federal Government of the United States. And yet the Federal Government is worried about Americans with disabilities, but the Torah seems to discriminate against Kohanim who have such disabilities. How should we understand this? What does the Torah have against people who unfortunately have a disability?

Joel [who asks our question], your question this week is a troubling and difficult one. It is also a question for which most of the medieval explanations will not satisfy our 21st-century sensitivities. The classic explanation teaches that the kohen represents the people to G‑d. However, he also represents G‑d to the people. In this second role, it is vital that he be “perfect,” without spiritual or physical imperfections. This explanation resonates with a world that considered physical deformities as blemishes, and felt that such people could not assume positions of leadership.

The Chabad website gives a kabbalistic answer relating to the defection of the moon, based on the Zohar, וישב קפא,א. I’m not going there.

Sforno explains that it’s just not respectful to serve ה׳ with a blemish:

כענין אין לבא אל שער המלך בלבוש שק

ספורנו, יקרא כא:יז, ד״ה לא יקרב

But that’s very unsatisfying. Why would ה׳ care about the external appearance of a person? It’s what’s inside that counts! Most commentators assume the מום represents something deeper:

שהקדמונים שהיו בקיאין בחכמות, היו יודעין בכל מום שנתהוה באדם טרם היותו, מצד איזו עון שראו בו דרך משל אם ידעו שהוא מקבל שוחד ידעו בו שסופו בא לידי עורון, ואם ראו בו רגל גאוה ידעו בו שסופו לבא לידי שבר רגל, והכרת פניו ענתה בו שהכירו במראה פניו איזו תכונה רעה שיש בקרבו הפוגמת איזו אבר ידוע וסופו לבא לידי מום נגלה וראוי לגאלו מן הכהונה ע"ש סופו, לכך נאמר איש איש מזרעך אשר יהיה בו מום, שהכרת פניו ענתה שלסוף יהיה בו מום כי מתוך מעשיו ניכר שלסוף יבא לידי מום זה שיהיה בו הרי הוא נפסל על שם סופו.

כלי יקר, ויקרא כא:יז, ד״ה איש מזרעך אשר יהיה בו מום

The idea that a physical blemish reflects some sort of spiritual deficiency is attractive, and we understand that concept from the laws of צרעת, but then why should a congenital deformity be invalidating? No one is born doomed to fail:

דדריש ר׳ חנינא בר פפא אותו מלאך הממונה על ההריון לילה שמו ונוטל טפה ומעמידה לפני הקב״ה ואומר לפניו רבש״ע טפה זו מה תהא עליה גבור או חלש חכם או טיפש עשיר או עני ואילו רשע או צדיק לא קאמר כדר‘ חנינא דא״ר חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שנאמר (דברים י) ועתה ישראל מה ה’ אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו׳

נידה טז,ב

The כלי יקר acknowledges the הלכה but does not give a justification. The משך חכמה tries to explain it as part of ה׳’s mercy for the truly guilty, that having a blemish does not prove his spiritual lack, since it may be congenital:

…עניין הקרבנות מחלק החוקים, אשר אין השכל והעיון מורה על זה…יש לחוש שמא יהיה הכהן העובד, לובו תוהה עליו, ולא יהיה מודה בעבודה או מסתפק…לכן מהתחבולה האלוקית שבעל מום פסול להקרבה; אף אם הוא כשר שבכשרים וצדיק בצדיקים והמום בו, הוא גזרתה מהש״י מטעם הכמוס אצלו.

לכן, אם יהיה כהן מי שאינו מודה בעבודה או להו תוהה עליו, יהיה בעל מום ויפרח המום בו, וייבדל משרות מזבח ה׳, ולא תהיה גלויה עליו תרמית לבבו…אף שהוא צדיק וחסיד ונולד כן ממכי אמו גם כן לא יקרב, אף שודאי המום שנולד בו אינו לסיבת זדון לבבו.

משך חכמה, ויקרא כא:יז

בשעה שאמר הקב״ה ליהושע (יהושוע ז) חטא ישראל אמר לפניו רבש״ע מי חטא אמר ליה ”וכי דילטור אני? לך הפל גורלות“ הלך והפיל גורלות ונפל הגורל על עכן

סנהדרין מג,ב

But that still seems terribly unjust to the בעל מום. Why is he forever banned from serving ה׳?

Rabbi Frand, citing Rav Elya Meir Bloch, takes a different approach. He sees this as another concession to human nature. If we see someone who looks different, we will stare. We will not concentrate on the service. It’s not fair, but it is human nature.

G-d does NOT discriminate against those who have disabilities. But knowing that people do, at least sub-consciously, discriminate in these areas, He insists that the Avoda be conducted in such a way that people view it with the esteem and reverence it deserves.

We’ve seen the “concession” approach to טעמי המצוות before, with sacrifices and the scapegoat, but here it remains unsatisfying since we are discriminating against a human being. Why can’t the Torah demand that we overcome our biases and learn to see people for their true worth? The Torah requires that for לא תחמוד, that we overcome our instinctive feelings!

I have an answer that does not answer the question but justifies the הלכה while making it part of a much larger, much harder question:

The sacrifices, and indeed the entire experience of the בית המקדש, is meant to be a recreation of the experience at Sinai, the closeness to ה׳ at that moment of revelation:

א וידבר ה׳ אל משה לאמר׃ ב צו את בני ישראל ואמרת אלהם: את קרבני לחמי לאשי ריח ניחחי תשמרו להקריב לי במועדו׃ … ו עלת תמיד העשיה בהר סיני לריח ניחח אשה לה׳׃

במדבר פרק כח

One aspect of that experience was reflected in the physical bodies of בני ישראל:

בשעה שיצאו ישראל ממצרים היו כל רובן בעלי מומין, למה, מפני שהיו יגיעים בטיט ובלבנים ועולים לראש הבנין, ומי שהוא בונה על ידי שהיו עולין לראשי הדמוסין או האבן נופלת וקוטעת ידו, או הקורה או הטיח נכנס בעינו, והוא נסמא והיו בעלי מומין. כיון שבאו למדבר סיני, אמר האלקים, כך היא כבודה של תורה שאתן אותה לדור בעלי מומין. ואם אמתין עד שיעמדו אחרים הרי אני משהא במתן תורה, מה עשה האלקים, אמר למלאכים שירדו אצל ישראל וירפאו אותן, ותדע לך שכן אמר רבי יהודה אמר רבי סימון מנין שלא היה בהן חגרין, שנאמר (שמות יט) ויתיצבו בתחתית ההר, ואין נצב אלא על רגליו…

במדבר רבה ז:א

תני רבי שמעון בן יוחאי בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני ואמרו (שמות כ״ד) כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע, אותה שעה לא היה בהם לא זבים ולא מצורעין ולא חגרין ולא סומין, ולא אלמין ולא חרשין לא שוטין ושממין לא טפשין ולא חלוקי לב, על אותה שעה נאמר כולך יפה רעיתי…

שיר השירים רבה ד:טו

I would propose that the כהן has to fill a role in recreating the Sinai experience, and that being physically perfect is part of that role. It’s part of the inherent requirements of the position, which even the ADA would acknowledge. It’s no more unfair than the fact that no one would allow me to sing in the opera; I’m physically unable to do it right. The bigger question is then, why does ה׳ create people with disabilities? A כהן may be disqualified from serving because of a coloboma, and I have ways of understanding that, but why would ה׳ give him the coloboma in the first place?

And for that question, I have no answer. It’s the only good question, צדיק ורע לו, and it has been asked since time immemorial. So my inability to answer at least leaves me in good company.