In Israel, they read אחרי מות last week, so I had two weeks to plan this shiur. But I’m still jet-lagged, so I’m not sure it makes any sense. It is based on Zohar Atkins’s Divine Timing, which looks at the beginning of the parsha:
א וידבר ה׳ אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה׳ וימתו׃ ב ויאמר ה׳ אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת אל פני הכפרת אשר על הארן ולא ימות כי בענן אראה על הכפרת׃ ג בזאת יבא אהרן אל הקדש; בפר בן בקר לחטאת ואיל לעלה׃
We’ve pointed out before that Rashi reads “אל יבא בכל עת” in the פשט of פסוק ב as meaning “never” (not, as we might understand it, “not always, but possibly some times”):
כי בענן אראה: כי תמיד אני נראה שם עם עמוד ענני.
And the next pasuk is an exception to that rule:
בזאת יבא אהרן וגומר: ואף זו לא בכל עת, כי אם ביום הכפורים.
The Torah defines the holy of holies as a region that cannot be entered at any time. To enter it at any time other than the appointed, exceptional day of Yom Kippur is to warrant death. Aaron receives this law—and we read of it—“after the death of Aaron’s sons.” The festival of Yom Kippur is the exception that proves the rule. A person shouldn’t come into the holy of holies ever; but one day of the year the prohibition is waived, inverted into a positive command.
Anthropologists call the sacralized enactment of something that is otherwise forbidden a “taboo”. Other taboos in the Torah include the commandment to refrain from wearing wool and linen together (shatnez). The mitzvah of tzitzit (the wool and linen fringes on a four cornered garment) transmutes something otherwise prohibited into a context-specific mandate; tzitzit are shatnez. Holiness is often marked by the focused practice of something that is otherwise off limits.
What Atkins calls “taboo”, חז״ל describe as “שניהם נאמרו בדיבור אחד”: apparent inconsistencies in what we believe is the monistic (in Rav Lichtenstein’s terms) Truth of ה׳'s Torah.
זכור ושמור, שניהם נאמרו בדיבור אחד. (שמות לא:יד) ”מחלליה מות יומת“ (במדבר כח:ט) ”וביום השבת שני כבשים“, שניהם בדיבור אחד נאמרו. (ויקרא יח:טז) ”ערות אשת אחיך“ (דברים כה:ה) ”ויבמה יבא עליה“, שניהם נאמרו בדיבור אחד. (דברים כב:יא) ”לא תלבש שעטנז“ (דברים כב:יב) ”וגדילים תעשה לך“, שניהם נאמרו בדיבור אחד. מה שאי איפשר לאדם לומר כן…
The existence of these irreconcilable aspects of truth emphasizes that ה׳'s will is beyond our understanding, and that the closer we get to the קודש הקודשים the less we can comprehend the experience.
But that lack of comprehension is not an intellectual lack; it is an existential one.
Another way to think about the Torah’s linking of Yom Kippur to the death of Aaron’s sons is that it’s telling us that Aaron must die, must be a non-person, to enter the sanctuary where his sons had previously gone. The holy of holies is not for the living. The special power of the high priest is that he can flicker in and out of life; the day after Yom Kippur is a resurrection of the dead.
Now that sounds far too extreme: Aaron must die? But that’s exactly what happened in the עבודה of יום כיפור. It was a miracle when the כהן גדול did not die:
במוצאי יום טוב, כשיוצאים מבית הכנסת, מברכים איש את רעהו, כמו שאמרו…”ויום טוב היה עושה כהן גדול בצאתו מבית קדשי הקדשים בלי פגע“. לכן מרבים בסעודה במוצאי יום כיפור (טעמי המנהגים צ,א).
(משלי י:כז) וּשְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה, זה מקדש שני, שעמד ארבע מאות ועשרים שנה ושמשו בו יותר משלש מאות כהנים. צא מהם ארבעים שנה ששמש שמעון הצדיק, ושמונים ששמש יוחנן כהן גדול, עשר ששמש ישמעאל בן פאבי…מכאן ואילך צא וחשוב: כל אחד ואחד לא הוציא שנתו.
And lest we think that Atkins is exaggerating, Rashi seems to agree with him. We saw the celebration of the inauguration of the משכן last month:
כ וישימו את החלבים על החזות; ויקטר החלבים המזבחה׃ כא ואת החזות ואת שוק הימין הניף אהרן תנופה לפני ה׳ כאשר צוה משה׃ כב וישא אהרן את ידו אל העם ויברכם; וירד מעשת החטאת והעלה והשלמים׃ כג ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם; וירא כבוד ה׳ אל כל העם׃ כד ותצא אש מלפני ה׳ ותאכל על המזבח את העלה ואת החלבים; וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם׃
א ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת; ויקריבו לפני ה׳ אש זרה אשר לא צוה אתם׃ ב ותצא אש מלפני ה׳ ותאכל אותם; וימתו לפני ה׳׃ ג ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דבר ה׳ לאמר בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד; וידם אהרן׃
הוא אשר דבר וגו׳: היכן דבר? וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי, אל תקרי בִּכְבֹדִי אלא בִּמְכֻבָּדַי; אמר לו משה לאהרן: אהרן אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במידעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך
The pasuk that Rashi is quoting is from the original command to build the משכן:
מב עלת תמיד לדרתיכם פתח אהל מועד לפני ה׳ אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם׃ מג ונעדתי שמה לבני ישראל; וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי׃ מד וקדשתי את אהל מועד ואת המזבח; ואת אהרן ואת בניו אקדש לכהן לי׃ מה ושכנתי בתוך בני ישראל; והייתי להם לאלקים׃ מו וידעו כי אני ה׳ אלקיהם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לשכני בתוכם; אני ה׳ אלקיהם׃
What does Moshe mean, יודע הייתי שיתקדש הבית במידעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך? As we said in פרשת שמיני תשפ״ב, in the inauguration ceremony for the משכן, after ויקרב אהרן אל המזבח; וישחט את עגל החטאת אשר לו, we are told וישא אהרן את ידו אל העם ויברכם; וירד מעשת החטאת והעלה והשלמים. What was וירד מעשת החטאת?
ירד מעשות וגו׳:…כך הענין: שאהרן העלה הכל על המזבח, ועדיין לא בא האש. והיו מונחים צבורים זע״ז…ששם אותם על המזבח ובבוא אש של מעלה אח״כ נקטר.
Now, the fire from heaven (or from the קדש הקדשים) doesn’t come until two psukim later, after אהרן has come down:
וירא כבוד ה׳ אל כל העם: כיצד?
ותצא אש מלפני ה׳ ותאכל על המזבח את העלה ואת החלבים; וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם׃
So we have this picture of אהרן on top of the מזבח; he’s set up the first sacrifices that he will offer (the previous week, it’s been his brother doing everything), he turns to the people and blesses them, and then…nothing. That’s not how it is supposed to work; the fire is supposed to come down and demonstrate ה׳‘s presence among the people. But it doesn’t come down when אהרן blesses the people. וירד מעשת החטאת והעלה והשלמים is אהרן’s failure. This was to be the return of the כבוד ה׳ in the fire from heaven that had last been experienced at מעמד הר סיני and lost with מעשה העגל. And nothing happened.
So what does אהרן himself do after he trudges down the ramp, with no divine fire in sight? Rashbam explains why the next pasuk is ויבא משה ואהרן אל אהל מועד:
ויבא משה ואהרן אל אהל מועד: להתפלל שתרד האש.
In other words, Aharon really did expect that the fire would come down from heaven and consume the sacrifices while he was standing there; his עבודה was to be part of ותצא אש מלפני ה׳ ותאכל על המזבח את העלה ואת החלבים and ותצא אש מלפני ה׳ ותאכל אותו; וימת לפני ה׳. That is the mind-blowing implication of Rashi’s reading of all this. But we can’t take that literally; the message of the עקדה is that ה׳ doesn’t want literal human sacrifice. ה׳ doesn’t want the כהן גדול to literally die; it’s only when the כהן גדול fails to eliminate himself appropriately that לא יראני האדם וחי applies.
To enter the holy of holies, Aaron must not just die, he must forget his story, his ego; he must “drop the narrative.”
[A]s I get closer I see that in order to merge with the G-d I must abandon my self-existence and let infinity swallow me, and I draw back in terror…Full participation in the divine order of existence, full unity, is impossible. The creature can never merge with his Creator.
That’s why אל יבא בכל עת אל הקדש. But Atkins notes that the expression בכל עת appears twice in the Torah, once here and (in two psukim in the same paragraph), in the appointment of judges:
כא ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלקים אנשי אמת שנאי בצע; ושמת עלהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים ושרי עשרת׃ כב ושפטו את העם בכל עת והיה כל הדבר הגדל יביאו אליך וכל הדבר הקטן ישפטו הם; והקל מעליך ונשאו אתך׃ כג אם את הדבר הזה תעשה וצוך אלקים ויכלת עמד; וגם כל העם הזה על מקמו יבא בשלום׃ כד וישמע משה לקול חתנו; ויעש כל אשר אמר׃ כה ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל ויתן אתם ראשים על העם שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים ושרי עשרת׃ כו ושפטו את העם בכל עת; את הדבר הקשה יביאון אל משה וכל הדבר הקטן ישפוטו הם׃
The Torah creates a contrast between the priestly mode and the judgmental mode. Priests atone, ask for divine forgiveness. Judges enact the law to its perfection—but with no mechanism for absolution or mercy. To see the divine face and to be seen by it is to draw out divine mercy, to discover the exception to divine justice. Perhaps this is one reason we cannot live there…If forgiveness is banal, it loses its force. But a world without forgiveness would be equally untenable.
בכל עת is a statement of consistency, of דין. It’s how the world is supposed to run. But if the world were run entirely by מדת הדין, if it were a world of בכל עת, then we could not survive. We need the סליחה inherent in רחמים. But if the world were world run entirely by מדת הרחמים, of constant closeness to הקב״ה, then we could not survive either.
Leviticus grants that G-d is frequently, but not permanently, unavailable. The rare appearance of G-d corresponds to the deliverance of forgiveness…Because G-d is infrequently apparent, we can live neither with the certainty of divine absence or presence.
…The Torah’s juxtaposition of legal justice with priestly forgiveness, bureaucratic system with divine exception, teaches that there is no single value that can govern our lives, no single virtue from which others derive. One argument advanced by apologists for monotheism is that gods fight, leading to tragedy…But this argument doesn’t hold, because the G-d of the Torah is just as conflicted as the Greek gods. The difference is that the conflict is internalized rather than externalized. The Greek hero must choose between one god and another; the Jewish sage must choose between one divine attribute and another. The priest is not a judge. The judge is not a priest. We need both. And we need each to be their best—even as as their roles can and do conflict.
The dialectic between מדת הדין and מדת הרחמים is the ultimate שניהם נאמרו בדיבור אחד.
הדיאלקטיקה היהודית, בניגוד להיגיאלית, לעולם אינה ניתנת ליישוב ולאיחוי, והוא מתקיימת ועומדת. היהדות מודה בדיאלקטיקה, הכוללת רק תיזה ואנטיתיזה, והחסרה את השלב ההיגליאני השלישי, שלב ההשלמה ההדדית. הקנפליקט סופי הוא, כמעט מוחלט. רק הקב״ה הוא יודע כיצד ליישב ולהשלים. אנו איננו יודעים…עבור היהדות האדם מאז ומעולם…ממשות חיה טראגית.
But Atkins doesn’t see it as tragic, but as the delicate compromise that creates room for us to exist.
A compromise is needed between the iron-law of algorithmic thinking and the caprice and arbitrariness of singular expression. Yom Kippur represents this compromise.